*

בימים אלה מתקיים פסטיבל ירושלים, שמנקז אליו את הסרטים המדוברים ביותר מפסטיבלי קאן, ונציה וברלין. והצפייה המרוכזת ביבול של השנה חושפת תובנה מפתיעה: יש בהם המון סקס. זו תחושה משונה, כמו הד לזיכרון עתיק שהודחק ונשכח: פעם, לא מאוד מזמן, היה אפשר למצוא מין, מיניות ועירום בסרטי המיינסטרים הכי מצליחים. התהליך היה הדרגתי אבל עשו לעצמכם בחינה קטנה: מתי בפעם האחרונה ראיתם סצנת סקס בקולנוע — לא בנטפליקס ולא ב־HBO — אלא בסרט אמריקאי גדול?

על פניו, הפוריטנים ניצחו: הסקס נעלם מהקולנוע ההוליוודי כמעט לחלוטין. כשחושבים על שוברי קופות עכשוויים עולים בראש בעיקר סרטי הרפתקאות וגיבורי־על. כאן מובן שהם מתאימים את עצמם לצפייה כל־משפחתית, ולכן ייזהרו במה שהם מציגים לקהל של ילדים והורים: הם יפוצצו עיר שלמה, אבל חלילה בלי עירום ובלי אלימות גרפית. ואפילו כשסרטי האקשן מקבלים דירוג לבני 18 ומעלה, כמו בסרטי דדפול ו"יחידת המתאבדים" — האלימות נעשית מפורשת יותר, אך הסקס עדיין נשאר מחוץ לתמונה. והתופעה הזאת היא גם נחלתן של קומדיות ודרמות, שממש לא מכוונות לבני עשרה.

בשנות השבעים, הקולנוע ההוליוודי המסחרי והמיינסטרימי נעשה בידי מבוגרים עבור מבוגרים, ומיניות היתה חלק מהעניין. בשנות השמונים, עמדות שמרניות רייגניסטיות כבר חלחלו לתוך הקולנוע: ערכי המשפחה ומשבר האיידס הפכו את הסקס לבעיה, והקולנוע הגיב להם עם מותחנים ארוטיים, כמו "חיזור גורלי" ו"תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים", שהציגו סקס כדבר שלילי, הרסני ואפל.

ובשנות התשעים הסקס עבר לקומת הגלריה, בסרטים המכוונים לקהל בוגר ואנין. סרטי אוסקרים, למשל. זוכרים שהיה סקס ב"טיטאניק", "הפצוע האנגלי", "שייקספיר מאוהב" ו"אמריקן ביוטי"? גם כשלא היה עירום מפורש, היו שם חושניות, ליבידו ויצרים.

ומה מאז? שובר הקופות האחרון שהכיל סקס היה "50 גוונים של שחרור" ב־2018. ובגזרת סרטי האיכות, "צורת המים", "קרא לי בשמך", "המועדפת" ו"כוכב נולד" — יבול 2017–2018 — היו הפעם האחרונה שמישהו צילם תשוקה באנגלית.

התאריכים אינם מקריים. באוקטובר 2017 התפרסמו התחקירים על הארווי וויינסטין והתחיל עידן MeToo. פתאום, מה שנראה לפני רגע כעיסוק ברגשות, תשוקות וצורכי הגוף, נצבע כולו בצבעים של הטרדה מינית. כיום, קשה שלא לראות את הסרטים משנות השבעים, שלכאורה עסקו במיניות באופן טבעי, משוחרר וחסר עכבות, כתיעוד מצולם של ניצול מיני עקבי. בייחוד אחרי שנשמעו עדויות מאוחרות בנושא על סרטים כמו "הטנגו האחרון בפריז" ו"ילדה יפה". כעת יש תחושה של רגשות אשמה אל מול הסרטים ההם, שבמבט חוזר לא נראים יותר כסרטים של מבוגרים עבור מבוגרים, אלא סרטים של גברים עבור גברים ועל חשבון הנשים.

חלק מההפקות כיום, כולל בישראל, נעזרות ב"מתאמת אינטימיות", שאחראית לוודא שלא נחצים קווים אדומים בסצנות אינטימיות ושמה שתואם בחזרות יבוצע גם בצילומים עצמם. אבל נראה שבאופן גורף התעשייה פשוט עברה למצב הקיצון השני — אין סקס בכלל. המסר שעובר כרגע מהקולנוע האמריקאי הוא שביסודה של כל סצנת סקס יש אלמנט של ניצול, ואין סצנת עירום נקייה מחשש הטרדה מינית. לכן הסצנות האלה כאילו נעלמו מהמסך בן לילה. הוליווד חזרה לימי הצנזורה העצמית של שנות הארבעים והחמישים.

באירופה, שבה אוהבים ללגלג על הפוריטניות האמריקאית, המצב לכאורה שונה מאוד. אבל רק לכאורה. ההבדל הגדול בין הקולנוע האמריקאי לזה האירופי של שנות השבעים והשמונים היה שבאירופה התייחסו למיניות באופן נונשלנטי. נשים התפשטו, פשוט כי זה מה שהן עושות גם בחיים האמיתיים, בלי קשר לסקס. היתה תחושה שככה נראה נטורליזם קולנועי, הכל טבעי, משוחרר וחסר עכבות. בדיעבד, כמובן, אנחנו מבינים שלא מעט מהסצנות האלה צולמו בנסיבות מצמררות, והן אשמות לא רק בניצול, אלא גם באבק פדופילי.

לעומת זאת, עירום וסקס בקולנוע האמריקאי תמיד היו נקודת מפנה דרמטית בעלילה. וזה בדיוק מה שקורה כעת לקולנוע האירופי: הוא אמנם לא מוכן ליישר קו עם הבהלה השמרנית האמריקאית, ומרגיש צורך לשמור על הפתיחות והליברליות שלו גם על ידי הצגה של סצנות מין מפורשות, אבל הפעם זה קורה לעתים קרובות בסרטים של במאיות, שמציגות את ההבדל בין "המבט הגברי" ובין "המבט הנשי" בכל הנוגע לייצוג ולחפצון גוף האשה. ובעיקר, אם בעבר סצנות מין ועירום היו שיא של רומנטיקה, כיום הן מבוא לאסון.

בחמישה סרטים שונים בפסטיבל ירושלים הנוכחי סצנות הסקס הגרפיות, הבוטות, הנועזות ולעתים הפורנוגרפיות ממש יובילו את הדמויות לסחרור של הרס: ב"סקס חסר מזל או פורנו משוגעים", זוכה הפרס הגדול בפסטיבל ברלין השנה, הסקס הבוטה שפותח את הסרט יגבה מחיר בחלקו הבא, כשהכוכבת שלו, מורה בתיכון, תעבור שיימינג ציבורי ותעמוד לשימוע בקרב הורי בית הספר שיקראו להדחתה; ב"הקן", דרמה משפחתית אנגלית עם ג'וד לאו, לסצנת הסקס בין בני הזוג הנשואים יש תפקיד דרמטי משמעותי: היא מציגה רגע אחרון של קרבה ואידיליה לפני שהזוגיות תתנפץ לרסיסים; ב"אנט", זוכה פרס הבימוי בקאן, סקס סוער בדקה ה־30 יוביל לאסון בדקה ה־70. ובסרט האינדי האמריקאי "זולה" וב"חופש מוחלט" הגרמני הסקס מוצג בשיא כיעורו, ומייצג מצוקה ורדיפה.

וכך, גם הזירה הקולנועית, שלכאורה לא דופקת חשבון לאופנות מוסרניות, הפכה את המיניות לתמרור אזהרה, לאקט שמוליד צער ומצוקה, ושאין בו קמצוץ של ארוטיקה או רומנטיקה. סרטים אירופיים אמנם עדיין גדושים בעירום מלא, גברי ונשי, אבל המסר שלהם שמרני להחריד: עדיף להתנזר.