"

הם קוראים לי משוגעת", אומרת רוית נאור. "מהצד זה נראה אובססיבי. אני נכנסת למקומות הכי אינטימיים של אנשים, מחטטת למישהי בתיק האיפור, פותחת כל ריצ'רץ' ומתפללת שיהיה שם קצה חוט כדי לשייך למישהו. כל תחתונים שאני מקפלת ומנערת מהם את האבק גורמים לי להיקשר לאדם, בלי להכיר אותו בכלל. בפעם הקודמת הגעתי לשטח עם מגרפה כדי לגרף רגבי עפר. בעיניי זה לא אובססיבי, זה מתבקש. כי איך אפשר לדחיין את זה? הדברים האלה נהרסים. והילדים האלה — יש גבול עד כמה הם יוכלו להיאחז בחפצים שהשאירו מאחור. כשתביאי להם משהו בעוד שנה, אני לא יודעת אם הריפוי שמציע המפגש עם החפץ מהמסיבה יהיה אותו דבר. ואני הכי לא רוחניקית. אני פרקטית".

בימים כסדרם נאור (60) היא בעלת חברה לטיולי בוטיק בחו"ל וטייסת לשעבר. אבל בחודש החולף היא שאובה כל כולה להתנדבות בפרויקט של יחידה 433 של המשטרה לאיתור החפצים שנשארו במתחם המסיבה נובה ברעים ב־7 באוקטובר, ניקוי שלהם והשבתם לבעליהם או לבני המשפחות שלהם. המסירות האישית הגדולה והעקשנות שלה הפכו אותה לפנים של הפרויקט, ה־144 הלא רשמי של החפצים האבודים. "במרלו"ג של הפרויקט צוחקים עליי שאני הולכת להוציא עוד איזה לונגי. כי לא תמיד יש לך בינגו של טלפון או פאוץ' עם מסמכים, לפעמים אלה רק סמרטוטים. אבל אחד הסמרטוטים שמצאתי הפך אחרי כביסה ללונגי מהמם, והיית צריכה לראות את צעקות השמחה של מי שבאה לקחת אותו שלשום. אז מי אני שאשאיר את ה'סמרטוט' הזה מאחור?

"כשאני מסיימת לארוז בקרטונים את כל הפריטים שאיתרנו בשטח, ומגישה אותם לשוטרת בעמדה, הדופק שלי מואץ — כי אז אני מקבלת תשובה, אם החפצים שייכים למישהו חי או מת. לא פעם את מגלה שתיק האיפור שלפני רגע טיפלת בו הוא של מישהי שנרצחה, ושבחיים לא יהיה בשימוש יותר. שאת נעלי הספורט שניקית, בחיים לא ינעלו יותר. אין יום שבו הלב לא נשבר. את מקבלת טלפונים נואשים לקצה חוט לדברים שהשאירו".

למה זה כל כך חשוב? איך כל "סמרטוט" מקבל כזאת עוצמה?

"עבור ניצולי האסון כל פריט כזה הוא קשר לעבר, קו מחבר דמיוני לחיים הנורמליים שהיו להם לפני כן. בחורה שמצאה את הפונצ'ו שלה, שנשכח במסיבה, סיפרה לי שהיא הצטלמה איתו קודם לכן במאצ'ו פיצ'ו. זה מזכיר לה שהיתה שפיות לפני 7 באוקטובר. מישהו שמצא תעודת זהות, שבתוכה היו 300 שקל, הסביר שזה לא הכסף, אלא התחושה הזאת ש'וואו, נשאר לי משהו מהתופת ההוא'. ואפילו לא דיברתי על מי שחטוף, מת או נעדר".

באילו מקרים כאלה נתקלת?

"היו לי הורים שכולים שעמדו שעה מול מסגרת משקפיים שבורה, בלי זגוגיות בכלל, משווים אותה לתמונות בטלפון כדי לזהות אם אלה משקפי הטורקיז של הבן שלהם או לא. שעה הם עמדו ככה, בודקים תמונות בפייסבוק, בווטסאפ ואיפה לא. אתה נאחז בכל שריד שנשאר לך מהילד.

"ואני רואה איך רועדות לאנשים הידיים לפני שהם מעיזים לקחת משם משהו. היתה לי ניצולה שחשבה שהיא מצאה את משקפי השמש שלה במתחם, אבל אמרה לי: 'אני לא בטוחה, אז אני אחכה לסוף', מהפחד לקחת בטעות משהו של מישהו אחר. היה אח שכול שחשב שזיהה את השעון של אחיו. למחרת הוא החזיר אותו ואמר: 'השעון של אחי זהה, אבל קצת יותר גדול'. הוא חס וחלילה לא רצה לקחת משהו של מישהו אחר. יש שם קטעים מרגשים בצורה בלתי רגילה".

"עבור ניצולי האסון כל פריט מהמסיבה הוא קשר לעבר, לחיים הנורמליים שהיו להם. מישהו שמצא תעודת זהות עם 300 שקל הסביר שזה לא הכסף, אלא התחושה הזאת ש'וואו, נשאר לי משהו מהתופת ההוא'. במרלו"ג צוחקים עליי שאני מוציאה סמרטוטים, אבל היית צריכה לראות את צעקות השמחה של מי שמצאה 'סמרטוט' שלה שלשום. מי אני שאשאיר אותו מאחור?"

כל פריט הוא קצה חוט

בדומה לעיסוק הנוכחי יוצא הדופן שלה, גם מסלול חייה של נאור לא היה שגרתי: היא היתה מטפסת הרים חובבת, שב־1996 זכתה להיות הישראלית הראשונה שהעפילה אל פסגת הקילמנג'רו באפריקה; בשנת 2000 היא הובילה את המשלחת הישראלית היחידה שהצליחה להגיע אל הקוטב הצפוני; היא עבדה כעיתונאית ב"העיר", "חדשות" וב"מעריב", שבשירותו נעצרה במצרים כשעבדה על כתבה; כששבה ארצה הוציאה רישיון טיסה והחלה לעבוד כטייסת מסחרית בארקיע, שבה עבדה עד 2010 — אז גילו גידול סרטני בראשה. כשהחלימה, נאור עזבה את הטיסות המסחריות והקימה חברה לטיולים אתגריים.

"יש לי מוטו נורא פשוט: אין 'מחר־כך'", היא אומרת. "יש לנו סיבוב אחד בחיים האלה והוא חד־פעמי. אני מדברת ככה גם על מסעות בעולם ועל הגשמת חלומות אבל זה נכון גם להגשת עזרה לאחרים. כשצריך אותך כאן ועכשיו — תהיי כאן ועכשיו. אני לא יודעת לחיות במונחים של 'מתישהו' או 'פעם', ולא מסוגלת לשבת על הטריבונה בשום דבר בחיי".

השבת השחורה תפסה את נאור בטיול עם קבוצה במרקש, מרוקו. "היינו כבר בסוף הטיול כשהתעוררנו לזוועה שקרתה, וביום ראשון ארקיע הודיעה שמבטלים לנו את הטיסה. כך שהייתי צריכה להחזיר את הקבוצה שלי לארץ דרך חצי עולם במשך 36 שעות, שבמהלכן גיליתי ששני חברים של הבן שלי נרצחו במסיבה ברעים, וחבר טוב שלי היה בצוות הימ"מ בשדרות ונפצע. אז איך שנחתנו נסעתי לבית החולים ברזילי, ונרשמתי למיליון קבוצות ווטסאפ: קבוצות לסיוע לתאילנדים, לסיוע לפזורה הבדואית, חילוצי כלבים, סיוע בחקלאות, ומה לא. איפה שצריך הייתי יום יום מסביב לשעון, כולל להסיע לאילת משפחה ולחזור באותו היום. המנוחה שלי היתה לבקר את החבר הפצוע".

איך הגעת לפרויקט השבת החפצים?

"בין שלל קבוצות הווטסאפ שלי, אני חברה גם בקבוצת פנסיונרים של חיל האוויר, ושבועיים אחרי האסון כתבו בה שצריכים ארבעה מתנדבים לעזור במרלו"ג של 433. המשימה היתה להחזיר לאנשים מכפר עזה ורעים ציוד שלהם שהיה ברכבים — מה שהתברר כעבודה יחסית קלה. כי יש מספרי רכב, ויודעים למי הם שייכים. כולם גם מכירים את כולם, ופונו לשפיים, אז בתוך שלוש שעות העפנו מאה שקים. כשהפרויקט התרחב לזירה של פסטיבל נובה זה כבר נעשה בעייתי. כי שם היו כמעט 4,000 אנשים, והחפצים שלהם היו פזורים בכל עבר".

ככל שהתקדמה העבודה, היא התגלתה כמסובכת יותר ויותר. "חלק מהרכבים הם של הצעירים במסיבה, אבל חלק היו בכלל רכבי ליסינג. והיו הרבה חבר'ה שבכלל תפסו טרמפ ברכבים שהגיעו למסיבה. נוסף על כך, חלק מהדברים היו פזורים לאורך ציר כביש 232 — ציר הבריחה שבין בארי לרעים, ציוד רב בכלל נבזז ומה שנשאר במקום המשטרה פינתה להאנגר של המרלו"ג. היה מלא בלגן. היו בעלי רכבים שפנינו אליהם ואמרו: 'תקשיבו, זה בכלל לא הציוד שלי'.

"מנהלת הפרויקט ב־433 היא סנ"צ יעל ברומט, בחורה שאני מכירה אישית והיא מדהימה וראש גדול. פניתי אליה ואמרתי: 'יעל, אין מצב שארבעה מתנדבים יספיקו. אם רוצים להעיף את זה, צריך כל יום 12 איש'. אז הם פנו שוב לקבוצת הווטסאפ של הפנסיונרים של חיל האוויר, משום שכדי להתנדב במשטרה צריך לקבל אישור צבא וקב"ט. וככה הרמתי מערך מתנדבים.

"בשלב הבא פניתי לחבר מחברה להשכרת רכב וביקשתי ממנו עזרה מול כל חברות הליסינג כדי שיעגלו פינות ויעזרו לנו באיתור שוכרי הרכבים. המתנדבים שלי ארזו את כל הפריטים בקופסאות: קופסה של מת עברה למשטרה, של נעדר או חטוף לטיפול הצבא, ושל ניצולים טופלה על ידינו עד הסוף. ככה העפנו מעל 500 ארגזים שהצלחנו לזהות. ועדיין נשארנו עם מלא ציוד שלא זוהה, כמעט ללא קצה חוט".

אילו קצוות חוט יש?

"כשמצאנו חצי קופסת תרופות עם שם, למשל, חיפשנו אותו בפייסבוק. וכשמצאנו מגנט מאיזו חתונה פנינו לקייטרינג, ומשם לחתן והכלה. המתנדבים עשו עבודת בילוש מטורפת כדי להגיע לאנשים. מצאנו יומן עם סיפורים ושירים מדהימים מדרום אמריקה בלי שום רמז. מתנדב שלנו ישב על היומן הזה יום שלם, חיפש בטוויטר, בפייסבוק ובקבוצות של מטיילים בדרום אמריקה עד שהצליח להגיע לבחור. זו היתה עבודה משוגעת. וכל הזמן הגיע עוד ועוד ציוד מהשטח, שאי אפשר לשייך אותו".

מה עושים מכאן?

"בהתחלה כל הניצולים מהמסיבה עוד היו מרוכזים במתחם שנובה הקימה עבורם בחוות רונית, שאחר כך עבר לכוכב הים בקיסריה. אז אמרתי שנביא להם את הציוד, והם יידעו לזהות מה שלהם ומה של החברים שלהם. שינענו לשם את כל הפריטים, פרשנו אותם על האדמה, וכבר באותו ערב נרשמו כמה וכמה הצלחות. חבר'ה גילו את תיק האיפור, המכנסיים או המחצלת שלהם. רק שהכל היה מונח כמו בבסטות. ומדובר באלפי פריטים. הבנתי שחייבים להשיג קולבים כדי לתלות הכל מסודר".

מאיפה משיגים אלפי קולבים בהתראה קצרה?

"מחברות האופנה. גולברי הצטרפה ראשונה, ודאגה לנו לקולבים. בשנייה השתדרגנו, פתאום הכל נראה כמו ביגוד בוטיק.