להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
והד כהן היה נער עם חיבה למשחקי מחשב, בעיקר לאחד שנקרא "פוטבול מנג'ר". הוא לא היה חריג בזה, אבל הוא כנראה שיחק יותר מרוב הנערים, ומתוך מצוקה גדולה. "בכיתה י"א המשפחה שלי עברה אירוע קשה: אבא עבר אירוע לב והיה צמח כמעט שנה", מספר כהן. "אמא טיפלה בו, ואנחנו, אחי, אחותי ואני, היינו לבד. אז היה הרבה פוטבול מנג'ר".
מי שמשחק פוטבול מנג'ר משמש בעצם מנהל ספורטיבי וכלכלי של קבוצת כדורגל, והוא עושה זאת על בסיס הציונים של דמויות השחקנים בשלל פרמטרים (טכניקה, ראיית משחק, מוסר עבודה, כישרון, מהירות ועוד) — כולם מבוססים על נתונים של שחקנים אמיתיים, כשהמשחק הוא בעצם מאגר מידע אדיר על כדורגלנים בכל העולם. כהן אהב את זה; ללמוד את השחקנים, לנתח נתונים, לבנות הרכבים. ולא רק הוא: מאז הושק ב־1992 נמכרו יותר מ־30 מיליון עותקים של “פוטבול מנג’ר”.
הרוב המכריע של הנערים פשוט הרכיב קבוצות, שיחק והמשיך הלאה. אבל כהן היה שחקן לא שגרתי. הוא ממש נשאב. "פוטבול מנג'ר" אפילו גרם לו לרצות ללמוד משהו שנוגע לניתוח נתונים ומתמטיקה. "רציתי להיות חוקר", הוא אומר, אבל מודה שדי מהר הבין שזה לא בשבילו. "יש לי חברים באוניברסיטה, חוקרי מתמטיקה וסטטיסטיקה, אבל גם הם אמרו שזה לא אני. אני גם לומד טוב יותר בעצמי, מספרים ומשיחות. גם לבגרויות למדתי לבד מאנשים שהביאו לי את החומר. ככה זה היה אז, הלימודים בבית ספר לא עניינו אותי, ובמצב המשפחתי ההוא לא היה מישהו שיגיד לי אחרת". אז הוא לא למד באוניברסיטה. הוא פשוט המשיך לנתח נתוני כדורגל על בסיס מה שלמד מהמשחק. זה שינה את חייו.
אחרי הצבא, בבית המשפחה בראש העין, כהן צלל לנתונים יותר ברצינות. עם אמא אדריכלית ואבא מרצה לכלכלה, הוא ידע משהו על מודלים; אז הוא יצר מודל משלו. "בניתי מודל סטטיסטי שמזהה איזה שחקנים זרים יכולים להצליח בארץ ברמת דיוק של 77%", מסביר כהן (29) ל"מוסף כלכליסט". "ראיתי שרק 18% מהזרים שמגיעים לישראל נשארים כאן יותר משנה, ודרך המספרים זיהיתי איזה סוג של זר יכול להצליח בארץ. הכנתי מסמך, דף אחד, ושלחתי את זה לכל אימייל שהצלחתי למצוא — של קבוצות, סוכנים, סקאוטים, מה שאפשר. שלחתי מאות מיילים".
יש בסיפור הזה כל מה שצריך אנליסט ספורט טוב: תחושת בטן שמזהה קצה חוט שצריך להתמיד ולמשוך בו, נבירה בנתונים וניתוח שלהם, מסקנה, והביטחון הנדרש כדי לשדר לעולם: הבנתי משהו, כדאי לכם לשמוע מה שיש לי להגיד.
וזה עבד. במכבי חיפה מישהו קרא את המייל וחשב שזה מעניין. "אז קבעו לי פגישה עם אורי אוזן, עוזר המאמן. אחי, שהיום יש לו חברת שיווק, עזר לי להכין מצגת, והתאמנתי עליה מלא פעמים מול חברים ובני משפחה כדי להגיע לפגישה הכי מוכן שאפשר.
"הגעתי לפגישה עם אורי, העברתי את המצגת והבאתי לו רשימה של עשרה חלוצים, כי ידעתי שחיפה צריכה חלוץ. הוא אמר לי: 'לא היית צריך את כל זה. שלושה מעשרת החלוצים ברשימה רצינו ולא יצא לפועל. נבדוק את השבעה האחרים'".
ברגע ההוא, שעליו התאמן מול קרובי המשפחה והחברים, החלה הקריירה של כהן, שנהפך במהירות שיא לסוכן שחקנים וסקאוט באחת הסוכנויות המובילות בעולם. באותו רגע הוא הבין מה נכון לעשות: לזהות את הצורך, ולספק לו מענה מדויק ומהיר. "הבנתי שכדי שמישהו יזכור אותי אני צריך לתת לו ערך או איכות בחמש דקות", הוא מסביר. "ערך זה, למשל, כשאני מגיע למנהל מועדון ואומר לו: 'אני יודע לחסוך לכם עשרות שעות עבודה כי אני יודע מה אתם צריכים, יש לי את כל הנתונים שחיפשתם, ואם אין לי את זה, אז אני יודע לדבר עם מישהו שיש לו והוא ייתן לכם את זה'. בתחילת דרכי עשיתי המון עבודות בחינם כדי לתת להם את הערך הזה, הייתי עושה עבודות סקאוטינג לקבוצות בלי כסף — ימים של עבודה, כדי שבפעם הבאה יכירו אותי כשאני אגיע לפגישה. כשאתה סוכן זה כבר יותר קל — כשיש לך שחקנים טובים, אז אתה מביא את האיכות. שחקן טוב שקבוצות רוצות יכול להביא אותי לחדרי ההנהלה של הקבוצות הכי גדולות בעולם".
בפגישה ההיא, בחורף 2014, אוזן רצה שכהן יהיה סקאוט רשמי של מכבי חיפה. "הוא לקח אותי לפגישה עם המנכ"ל, אבל קיבלתי הצעה לא טובה, כזו שלא כיסתה אפילו את הוצאות הנסיעה שלי לחיפה", מספר כהן. "אז חזרתי לשלוח מיילים. המון. חזרו אליי אולי עשרה או 15 אנשים. אבל אחד מהם היה סשה אמפצ'ר, הבעלים של SPOCS".
אמפצ'ר (Empacher) הגרמני הוא אחד מסוכני הכדורגל המשפיעים באירופה. הסוכנות שלו מייצגת שחקנים ששוויים המצטבר הוא יותר מרבע מיליארד יורו — מענקים כמו מוחמד סלאח עד צעירים מבטיחים נוסח סשה קלאידז'יץ', שחקן שטוטגרט שנחשב אחד מכוכבי העתיד של הכדורגל העולמי. SPOCS מייעצת למועדוני־על, כולל באיירן מינכן, צ'לסי וארסנל והתאחדויות כדורגל בכל היבשות, יש לה נציגים כמעט בכל העולם ודומיננטיות בכמה משוקי הכדורגל המתפתחים. במילים אחרות, היא אימפריה.
אבל ב־SPOCS יודעים לא רק לזהות שחקנים עם פוטנציאל, אלא גם לזהות את האנשים שיודעים לזהות את הפוטנציאל של השחקנים. אחד החלקים המאתגרים בעבודה של הסוכנות הוא זיהוי כישרונות: כשהיא צריכה לאתר שחקן מבטיח אחד מתוך 600 נבחנים ביום מיונים בגאנה או בקמרון, למשל, היכולת לקלוט את האיש הנכון שווה לה המון כסף. אמפצ'ר זיהה את היכולת הזאת אצל כהן, וכהן ידע מה לעשות עם זה.
בשלב מוקדם בדרך הוא הבין שלא מספיק לנתח נתונים, ושהממד האנושי קריטי — הקשרים, החיבורים, ה"מכירה". "הגעתי לכדורגל בלי שום רקע מקצועי או אישי בתחום", הוא אומר, "אבל בכל פגישה ביקשתי ממי שנפגשתי איתו שיכיר אותי לעוד מישהו. אז אורי אוזן הכיר לי את עו"ד ניר ענבר, שלימים היה מנכ"ל הפועל תל אביב וכיום הוא עורך הדין שאני עובד איתו. דרך ניר הכרתי את אנדרה זאנוטה, מנהל מקצועי של סנטוס הברזילאית, וזאנוטה הכיר לי את הסוכן של אדוארדו ורגאס (צ'ילאני ששיחק בין השאר בנאפולי), שחיפש קבוצה חדשה. חיברתי בינו לבין סשה, והם עשו העברה מנאפולי להופנהיים הגרמנית ב־6 מיליון יורו. כיוון שהייתי אחד המתווכים, התעוררתי יום אחד עם עמלה של הרבה מאוד כסף בחשבון הבנק שלי. רק אז התפטרתי מבית הקפה שעבדתי בו והתחלתי לעבוד רק בזה". זה קרה שנה בלבד אחרי הפגישה ההיא עם אוזן בחיפה.
דברים עובדים מהר מאוד בעולם הכדורגל, ולמזל, מקריות וקשר אישי תמיד יש תפקיד מכריע. ב־1979 פיני זהבי, אז עיתונאי ספורט, פגש במקרה את פיטר רובינסון, מנכ"ל ליברפול, בנמל תעופה בלונדון. הפגישה הזו הובילה להחתמתו של אבי כהן באלופת אנגליה, ולהפיכתו של זהבי לסוכן שחקנים שהיה מעורב מאז בעסקאות ענק בעולם הכדורגל — כולל תיווך בין צ'לסי לרומן אברמוביץ'.
כהן הכיר את הסיפור, וידע שאפשר למנף עסקה אחת לקריירה שלמה. "היתה העסקה בין ורגאס להופנהיים, ובעקבותיה הזמנתי את סשה להתארח בישראל. באותה שנה מכבי תל אביב עלתה לשלב הבתים של ליגת האלופות ושיחקה נגד צ'לסי, וסשה ייצג את באבא רחמן מצ'לסי. היינו יחד כמה ימים בתל אביב, ובסופם הוא רצה שאעבוד איתו במשרה מלאה ב־SPOCS".
הצעת העבודה הזאת היא ספין־אוף מעניין של "פוטבול מנג'ר". המשחק מתבסס על דיווחים ששולחים עובדי החברה ומתנדבים על אלפי שחקנים אמיתיים. וגם אם במהלך השנים נרשמו כמה טעויות גדולות, באופן כללי התחזיות של “פוטבול מנג’ר” לגבי שחקנים צעירים מדויקות למדי: הגיימרים "מזהים" ילדי פלא לפי הנתונים שלהם המופיעים במשחק, ושוב ושוב כאלה שנהפכים לכוכבים ב"פוטבול מנג'ר" נהיים בהמשך גם לכוכבים במציאות. לכן בעשור האחרון קבוצות כדורגל גדולות התחילו להשתמש בנתונים של המשחק הזה כדי לאתר שחקנים. קבוצה אחת באזרבייג'ן אפילו מינתה גיימר מצטיין למאמן שלה. כהן נהיה סוכן וסקאוט. הוא מייצג בין השאר את לאונרד אווסו (ונקובר ווייטקאפס), אלכסנדר פשיץ' (מכבי תל אביב) וריימונד אטוולד (מכבי נתניה), והיה אחראי עד כה להעברות שחקנים ומאמנים בעסקאות של יותר מ־50 מיליון שקל. הבסיס של כהן בארץ, בדירתו בתל אביב, אבל מתוקף התפקיד הוא מרבה בנסיעות.
העבודה שלו ב־SPOCS התחילה כסקאוט בדרום אמריקה, וכיום הוא אחראי לפעילות הסוכנות באפריקה. שם הוא היה צריך לשכוח את כל מה שהוא ידע ממשחק המחשב. "הדבר הראשון שאתה לומד באפריקה הוא שאתה לא יודע כלום", הוא מסביר. "הסוכנות ארגנה טורניר, ראיתי 600 שחקנים בעיניים שלי ואמרתי לעצמי שאין כאן אף שחקן שיכול לשחק בליגה ג' בישראל. חמישה חודשים אחר כך אחד מהשחקנים שראיתי והערכתי כשחקן ליגה ג' בישל צמד שערים בליגה האירופית כשחקן אנדרלכט הבלגית וקיבל הצעה של מיליונים מקבוצה גרמנית.
"אז מה פספסתי? זה המוח מפספס. כשאתה רואה את הכדורגל בלי התפאורה שאתה רגיל אליה המוח שלך לא עושה את החיבורים שהוא רגיל לעשות. הרבה יותר קשה לקלוט את הדברים שאתה מחפש בשחקן כשהוא על מגרש חול בגאנה ולא על הדשא בבלומפילד עם עשרת אלפים אוהדים. אז צריך ללמוד את זה: להבין איך השחקן מקבל את הכדור, איזה קצב הוא יוצר, איך הוא משנה כיוון, מה ראיית המשחק שלו, דברים שקל יותר למוח לקלוט כשאנשים מריעים ומתפעלים מהשואו ופחות כשהתפאורה היא מגרש באפריקה".
היבשת גם מאפשרת לו ללמוד ממזהי הכישרונות הטובים ביותר, הוא אומר. "באפריקה אתה נפגש עם המון סוכנים וסקאוטים, ואתה מבלה איתם הרבה זמן ולומד מהם מה שאפשר, מקבל שבוע לימודים מרוכז. אתה מתחיל להבין מה המועדונים מחפשים בשחקנים, מה הם רוצים לראות דרך משקפי הפילוסופיה והסגנון של המועדון שלהם. כך אתה יכול להיות הרבה יותר מדויק בסקאוטינג שלך, במתודולוגיה, בשיחות הרקע, בהבנת השחקן. מועדונים יודעים היום לקבל שחקן בן 17 ולבנות אותו. אנחנו כרגע במשא ומתן עם קבוצת פאר שאצלה צמחו כמה מהשחקנים הטובים בעולם; שלושה שבועות של משא ומתן, ועוד לא דיברנו מילה על כסף. מדברים על 'פרויקט'. הם מנתחים בפניי איך הם רואים את השחקן, ומדובר בילד בן 17, איזה מסלול הם בונים לו בקבוצת הנוער, בקבוצה הבוגרת, איך הם מתכננים לאמן אותו, לשפר אותו וכו'. אין אינדיקציה טובה יותר לכך שזה המקום המתאים לו. יש לו הצעות מחמש־שש קבוצות, אבל ההצעה הכי טובה היא הפרויקט שמתכננים לו, לא הכסף הגדול".
אבל אפריקה היא גם בית ספר לכסף גדול, ובעיקר לאופן שבו הוא יכול לשנות קהילות שלמות. "השחקן הראשון שעבדתי איתו מההתחלה ועד שהצליח בגדול היה לאונרד אווסו. בתוך שנה וחצי הוא עבר מלהרוויח 40 דולר בחודש בגאנה ל־2,500 דולר בחודש באשדוד ול־40 אלף דולר בוונקובר ווייטקאפס. בעולם המערבי התא המשפחתי הקרוב בנוי מהורים, ילדים, אולי סבים ודודים ובני דודים, אבל בגאנה זה מאוד שונה. רוב המשפחות מפורקות, כי כדי להרוויח כסף אבא עובד רחוק מהבית, לרוב בחו"ל, ולפעמים גם האמא, אז הסבים מגדלים אותך, המורה נותנת לך נעליים, השכן עוזר במה שצריך, חבר של המשפחה עושה בייביסיטר. שם זה ממש כמו בפתגם — נדרש כפר כדי לגדל את הילד. ובתחילת השנה כולם חוזרים לכפר, homecoming.
"לאונרד נולד בפרבר ליד אקרה. הוא אכל אוכל אמיתי פעמיים בשבוע, בשאר הזמן ניזון ממרק עם עשבים ואולי ירק. במשכורת הראשונה שלו הוא בנה בתים להוריו, לדודיו, לסבתא שלו. בפעם הראשונה שהוא חזר מוונקובר לגאנה הוא עשה משחק ראווה כדי לחגוג את ההחתמה שלו והביא אוכל אמיתי שהספיק לכל הכפר למשך ארבעה חודשים. הוא הוציא על זה בערך עשרת אלפים דולר. כך ששחקן אפריקאי שמצליח משפיע על עשרות אנשים, על קהילה שלמה. ואז אתה מבין את המשמעות של התפקיד שלך, ואת המשמעות של הקשר שלך לשחקן. זה יותר מעניין אותי מהכסף, אני מאוד לא מאני־דריבן. בשביל זה ישנו סשה, הוא שוחה באיך לייצר כסף מהפרויקטים שאני עובד עליהם".
במשך שנים התקבעה תדמית אחרת של סוכני כדורגל. לא כאלה שדואגים לשחקנים, בטח לא לקהילה, אלא מי שיתגאו בחוזה מנופח על שחקן בינוני, ידפקו חברים בשביל עמלה ויחגגו מכירת לוקש לקבוצה. המעבר לעולם של דאטה והגלובליזציה, שבנו שוק פתוח שבו היכולות של כל שחקן גלויות לכל, שינו את זה.
"הסוכנים היום שונים", אומר כהן. "השחקנים והסוכנים לא מגיבים טוב לאגרסיביות ומניפולציות. כולם הרבה יותר מכוונים לסייע ולתמוך ולבנות קריירה, ולכן השיח יותר כן וברור. למשל, יש לי שחקן בן 27 שלא הרוויח הרבה בקריירה — החוזה הכי גדול שלו היה 15 אלף דולר בחודש, ועם זה הוא צריך לממן אשה וילדות ולחסוך כי אין לו עוד הרבה שנים על המגרש. התפקיד שלי הוא להגיד לו: 'אני אוהב אותך, אבל אתה לא תגיע לארסנל, כפרה. שכח מפנטזיות וחלומות. אם עכשיו לא נמצא חוזה לשלוש־ארבע־חמש שנים בהרבה מאוד כסף, ובשנה הבאה תהיה לך עונה רעה, אתה תסיים את הקריירה עם 12 אלף דולר בחודש במקסימום'. שחקן אחר באותו הגיל יעמוד בפני סיטואציה אחרת ולכן ההחלטה אחרת. זה ניהול סיכונים, וסוכנים הם לא פרזיטים שלוקחים עמלה, הם מי שמנהלים את הסיכונים.
"כדורגלנים, במשך שנים, היו עובדים מעוטי זכויות וחסרי הגנה באופן בלתי פרופורציונלי. הם לא היו יכולים לקבל הצעות ממקומות אחרים ולדעת כמה הם שווים, והם היו תלויים לחלוטין במעביד שלהם. השוק השתנה ונהפך להוגן יותר בשנים האחרונות. אבל עדיין מגיל מאוד צעיר מכוונים אותם להיות טובים רק בכדורגל. הם מקריבים הרבה דברים, הם לא תמיד יודעים מה שצריך לדעת. אלה ילדים בני 21-20-19, שייתכן מאוד שהפעם הראשונה שיגיעו לשחק בקבוצה מחוץ למדינה שלהם תהיה גם הפעם הראשונה שהם בשדה תעופה, ובמקרה של שחקנים אפריקאים אולי גם הפעם הראשונה מחוץ לעיר שלהם. הסוכן הטוב מגן עליהם, שומר עליהם, דואג להם ועוזר להם לקבל החלטות".
כהן שונה מהסוכנים של פעם גם בגילו הצעיר, ובלוק שנראה יותר כמו של גולש בקליפורניה. זה חלק ממה שמייחד אותו בענף. "היום יש כמה סופר־אייג'נטס ולכל אחד יש את האישיות שלו. למשל מינו ראיולה (הסוכן של זלאטן איברהימוביץ', פול פוגבה וארלינג הולאנד) הוא בסגנון מאפיונר איטלקי כזה — בוטה, מאוד 'לפנים'. הוא יכול להגיע לרומלו לוקאקו (כדורגלן בלגי) ולהגיד לו: 'תקשיב, כולם מנשקים לך את התחת אבל אני רואה שאתה משמין, שאתה לא מתאמץ מספיק, שאתה משחק כמו חרא — תתאפס על עצמך'. ולוקאקו יקבל את זה כי זה מינו, זה לא האוהדים או הבעלים או המאמן, זה מישהו שאתה סומך עליו, שמדבר איתך עם אינטרס מובהק לעזור לך. וזה הסגנון שלו, הוא לא ישקר לגבי מי שהוא...
"אני, ספציפית, מעוניין לתקשר תמיד בשיח כן ופתוח. אני גם מרגיש שאני מסוגל לתקשר עם כולם, מהבעלים המיליונר של קבוצת כדורגל אירופית עד הילד בן ה־17 מגאנה שאף פעם לא דיבר עם איש לבן. אני ממש לא אוהב משחקים, ואני תמיד מנסה להיות נחמד ומכיל ולהבין. וגם לתת את הערך שלי, כמובן. פעם הייתי מתחנן שמישהו יענה לי וזה היה הישג כשמישהו הרים את הטלפון בצד השני, חגגתי את זה. כשקיבלתי שיחה ראשונה מג'ורדי קרויף כמעט התעלפתי. אבל ברגע שאתה מפרק את התקרות האלה ויש לך את כרטיס הביקור שלך, שרואים עם מי אתה עובד, איך אתה עובד, מי השחקנים שלך, לאן הלכו, איפה הצטיינו וכו' — רואים אותך יותר. ובפגישות פנים אל פנים זה כבר משהו אחר, רמה אחרת של חיבור".
בשנה האחרונה החיבור הזה נפגע. "הקורונה הקטינה את השוק לא רק בגלל הכסף (המשבר הכלכלי ואובדן ההכנסות) אלא גם כי אנשים לא היו יכולים להיפגש פנים אל פנים ולסגור עסקאות. אבד הממד האנושי".
כסוכן בינלאומי, כהן עובד מול קבוצות ישראליות להחתמת שחקנים זרים. הליגות הישראליות כבר לא במצב שכהן ניתח אז, של קליטה מוצלחת רק של 18% מהזרים, אבל הוא מודה שיש כאן עוד לא מעט בעיות שמונעות מהכדורגל הישראלי להתקרב לזה האירופי.
"אני עובד עם 20 מועדונים שאליהם שחקנים שייכים לפני המעבר לקבוצות הגדולות — מהבונדסליגה, אנדרלכט, באזל, קבוצות מהליגה האמריקאית (MLS). התקציב שלהן נע סביב 25 מיליון יורו, והפער בין זה למועדונים בישראל הוא עולם ומלואו. זה נובע מכמה דברים, אבל בראש ובראשונה זה כי המועדונים הללו חייבים להיות מנוהלים היטב. אסור להם להפסיד כסף, אין להם בעלים שיכסה על ההפסדים. רק באנגליה ובישראל יש תרבות של 'בעל הבית ישלם, החשבון עליו'. וברגע שאתה מוגבל כי אין מי שיכסה, אתה חייב למצוא פתרונות. לכן בגרמניה למשל אימצו את 'הספורט סיינס' (מדעי הספורט), המועדונים הם בבעלות חברי המועדון והם חייבים למצוא ערך בכל פעולה. בארצות הברית הבעלים הם אנשי עסקים שלא רוצים להפסיד כסף, אז גם שם מדעי הספורט חזקים מאוד".
אבל הניהול אינו הבעיה היחידה. "זה לא סוד שהשחקן הישראלי לא בנוי לקצב של חמש הליגות הבכירות. זה כמעט בלתי אפשרי ששחקן יעבור מליגת־העל כאן לליגות האלה, וכל שחקן שעובר לחו"ל ישר נפצע, בגלל הקצב. בשביל להתרגל לקצב הזה שחקן צריך לעוף מכאן מיד אחרי הצבא, או אפילו לפניו.
"זה קורה לא כי הישראלים עצלנים או פחות מוכשרים אלא בגלל בעיות מבניות בשוק: המצב החוקי של הכדורגלן הישראלי בעייתי, עד גיל 24, גם אם אין לו חוזה, הוא שייך לקבוצה שגידלה אותו ולא חופשי להצטרף לקבוצה אחרת (הקבוצה דורשת סכום גבוה מאוד כדי 'לשחרר' אותו או פונה למוסד למעמד השחקן בהתאחדות לכדורגל, שבדרך כלל מעניק לו מחיר גבוה — א"ד). המועדונים לא רואים את עצמם כמקומות עבודה שצריכים למשוך כישרונות, לעבוד בזה, ובמקביל לא משחררים שחקנים עד גיל 25.
"ויש כאן הגבלה על מספר הזרים, הקבוצות חייבות להחזיק ישראלים, וכשהקבוצות לא מוכנות לוותר על שחקן ישראלי המחיר שלו עולה. הוא יעלה למשל פי שלושה משחקן צ'כי, ולא כי הוא פי שלושה יותר טוב. אז קבוצות מחו"ל מוותרות על שחקנים ישראלים ומעדיפות שחקנים טובים יותר שעולים פחות. כך שבעצם הגבלת הזרים פוגעת בישראלים, לא עוזרת להם. בקפריסין למשל אין הגבלת זרים, וב־20 השנה האחרונות הנבחרת שלהם נהפכה לנבחרת שווה לנו. גם כל חינוך הכדורגל כאן לא טוב במיוחד, ואז כולם מתבשלים במיצים הבינוניים של ישראל והטובים ביותר לא עוזבים. הכל יחד מתחבר לזה שאנחנו מפסידים דור אחרי דור. אבל אפשר לתקן את זה. הכל ניתן לשינוי".
מאז שעבר להיות פוטבול מנג'ר בעולם האמיתי, כהן כבר לא משחק. "אין לי זמן לזה, הלו"ז שלי קשוח מדי", הוא אומר. "שיחקתי בו בפעם האחרונה לפני כמה שנים, ואני משער שהוא השתפר מאז. זה משחק שממשיך להשתפר כל הזמן, ומתקרב עוד יותר למציאות".