המשוגעים לדבר

//

יוגב כרמל

//

צילום: אפי שריר

"במידברן הבנתי שגם חלום אמנותי יכול להפוך לעסק"

מאיר סטרס,בן 37 מכפר בלום, בזוגיות. מייצר גופי תאורה מפריטים ממוחזרים

המשוגעים לדבר

יוגב כרמל

צילום: אפי שריר

מאיר, מה מנחה אותך בבחירת החפץ שתסב למנורה?

אני הכי אוהב לאתר כלי עבודה ששימשו מישהו עד שנשחקו, ולא היה עוד צורך בהם. אני מוצא בהם ערך עיצובי עצום: הסימנים שצברו עם הזמן, השברים, הסדקים והפיסות הרופפות. זה נותן להם אופי שאין לגוף תאורה רגיל מהחנות. אני גם מרגיש ש"הצלתי" אותם ונתתי להם חיים חדשים, אפילו שלא החשיבה האקולוגית מניעה אותי.

מאיפה אתה מביא את חומרי הגלם?

אני מחפש מציאות בשוקי פשפשים. אין לי קריטריונים ברורים של מה אני מחפש. אני הולך לפי תחושה — כשאני רואה פריט אני יודע מיד אם אני יכול להתמודד איתו או לא. אין לי שאיפה לתת לכל הגופים את אותו הטיפול. אם מצאתי קלשון שמה שאהבתי בו זה שהוא חלוד, אני אטפל בו בהתאם. אולי אפילו אעזוב אותו כפי שהוא.
פרופילי הפלדה שאני משתמש בהם הם שאריות של מסגרים שאני בקשר איתם. כשיש שאריות, הם קוראים לי ואני בא לאסוף. חוץ מזה אני משתמש גם ביריעות פח שאני מוצא, צינורות של ספרינקלרים, בלוני גז, חביות בירה. מכל הבא ליד.

יש איזה פריט שהוא הפייבוריט שלך?

הפייבוריט שלי הוא בלון של פחמן דו־חמצני ששימש בתעשיית המזון, שהעבודה עליו היתה מאתגרת מאוד ודרשה המון חיתוך והסרה של חומר עודף. זה בלון אלומיניום בעובי של כמעט ס"מ, שזה עבה מאוד. לא היו לי הכלים לעבד אותו בצורה עדינה, כמו שאני מעדיף, אז הייתי צריך לנסר אותו במסור ג'יגסו לאט־לאט במשך כמעט שעתיים עד שהגעתי לתוצאה הרצויה. יש הרבה עבודה בעיבוד החומר כדי שיהיה ראוי להיות מונח בבית. אבל זה ללא ספק החלק הכי מספק בעבודה — לקחת פרופיל פלדה מטונף לגמרי, חלוד ומלא בכתמי שמן, להסיר הכל במשך המון זמן ולהביא אותו למצב של תחילת עבודה.

יש פה סתירה. מצד אחד אתה לא יכול לקחת משהו שהוא ג'יפה ולשים בבית. אבל מצד שני חלק מהעניין הוא לייצר מוצר שנראה ממוחזר, שמזכיר את החיים הקודמים שלו.

אתה יכול לקחת חומר בלוי ולהבריק אותו שייראה כמו חדש, אבל הסוד הוא להשאיר חלק מהבלאי. הכלים והמברשות שאני משתמש בהם פועלים בגסות מסוימת, כדי שירד החומר שאני מעוניין להסיר, ויישאר הבלאי האסתטי.
זה תהליך שעברתי, עם עצמי — הבנתי עם הזמן שבלאי מסוים מתאים לכלי מסוים. כך למשל, אני אסיר חלודה וארסס לכה שקופה שתמנע את החזרה שלה, אבל כן אשאיר את השקעים שהחלודה השאירה אחריה ופגמים אחרים. חשוב לחוות את החומר כפי שהוא.

"חששתי לעזוב את העבודה ולהקים עסק אבל הרגשתי חסך עמוק, היה לי חסר ליצור עם הידיים, להתלכלך ולהרגיש את החומר. בסופו של דבר, גם אם קיים חשש מסוים מהשינוי, ההנאה שבדבר והאתגר מצליחים לגבור עליו"

מלבד מתכות עם אילו עוד חומרים אתה עובד?

בתחילת הדרך עבדתי כמעט עם כל חומר שיכולתי לשים עליו את היד, כמו עץ, בטון ואבנים, אבל עם הזמן התחברתי יותר לעיבוד הברזל. ההבנה איך לגשת לכל פרויקט חדש באה לי בצורה טבעית וברורה עם מוצרי מתכת, וכלי העבודה שמשמשים לזה מעניינים אותי יותר.

אז אתה בעצם מסגר.

כן, אבל במשקל קל מאוד. אני עושה את כל עבודות המסגרות הדרושות אבל בצורה עדינה ומינימלית. זו בטח לא עבודת מסגרות של קונסטרוקציה. חוץ ממסגרות אני גם מרכיב את כל האלמנטים השונים של גוף התאורה, אביזרי הקצה, ועוסק בכל הצד החשמלי.

איך הגעת לעסוק במנורות?

עסקתי בתאורה הרבה שנים, עוד מימיי כנער בקיבוץ. כשעזבתי לתל אביב אחרי הצבא, עבדתי שמונה שנים כמתקין פנסים ומסכי לד בבמות אירועים. במקביל למדתי הנדסת אדריכלות, ולכן עברתי למחלקה האדריכלית בחברה שלי, שעוסקת בתכנון וביצוע של פרויקטים מורכבים יותר ובקנה מידה גדול, שבהם העיצוב הוא של התאורה עצמה, כמו התאורה הצבעונית בגג האצטדיון בנתניה, ומאוד התחברתי לזה.
באותה התקופה גיליתי את פסטיבל "מידברן", והתחלתי לתעל לשם את הרעיונות הפחות שגרתיים שלי בתכנון מיצגי תאורה לפסטיבל. התעסקתי ב"פיסול" תאורה, בזוויות של הגופים, הגדלים שלהם, היחס ביניהם לבין גופי תאורה אחרים ומיקומם במרחב. זה נהפך להיות הרבה יותר אמנותי מהעבודה הרשמית שלי, ובשלב מסוים הפנמתי שאם יש לי רצונות, אני לא צריך לפחד להגשים אותם. כבר עשיתי דברים לבד, התעסקתי בדברים כמו גיוס כספים וניהול צוות, והבנתי שאני יכול להיות עצמאי.

צילום: יעל קמחי

ובכל זאת, זה לא מפחיד לעזוב עבודה יציבה בשביל עבודה אמנותית נישתית?

כל המהלך הזה נבע מחסך עמוק, היה לי חסר ליצור עם הידיים, להתלכלך ולהרגיש את החומר. גם אם קיים חשש מסוים מהשינוי, ההנאה שבדבר והאתגר מצליחים לגבור עליו. חוץ מזה, אני עוד עובד במקביל כהנדסאי אדריכלות ומאזן בין שני העיסוקים.

איך התחביב ממידברן התגלגל לעסק שיש לך היום?

התחלתי לעבוד עם בלוני גז, כי בזמני הפנוי עסקתי בבנייה של תופי לשונית (כלי נגינה שנראה כמו פאנטם קטן). ראיתי יום אחד באינטרנט מישהו שלקח בלון גז ועשה ממנו גוף תאורה, ואמרתי "יאללה, בוא ננסה גם את זה". כך לאט לאט התחלתי לעשות גופי תאורה שונים: שולחניים, עומדים, תלויים על הקיר, ומבלוני גז המשכתי למוצרים אחרים.

מנורות מבלוני גז

"אתה יכול לקחת חומר בלוי ולהבריק אותו שייראה כמו חדש, אבל הסוד הוא להשאיר חלק מהבלאי. כך למשל, אני אסיר חלודה וארסס לכה שקופה שתמנע את חזרתה, אבל כן אשאיר את השקעים שהחלודה השאירה. חשוב לחוות את החומר כפי שהוא"

מי הלקוחות שלך?

בעיקר מלונות בוטיק, פאבים ומשרדי הייטק. ללקוחות פרטיים לרוב אין התקציב לעמוד במחירים שלי.

מה המחירים?

1,200–4,500 שקל בממוצע.

לא היית רוצה לעצב מנורות "רגילות"?

אולי בהמשך הדרך אני ארצה להגיע למקום הזה. אבל כרגע אני מתמקד בדברים שמביאים אותי לסיפוק והנאה. אני לא אחד שמסוגל לעשות את אותו פריט 10–20 פעם.

אילו מנורות יש לך בבית?

שתי מנורות מאיקאה, בסלון ובחדר השינה.

הסנדלר הולך יחף?

הבית שלי משמש בפועל מחסן לגופי התאורה שהכנתי ועדיין לא מכרתי. לכל גופי התאורה שאני מכין יש ערך סנטימנטלי וקשה לי לוותר עליהם, אבל אני משתדל לא לאגור פריטים בבית. אם אתלה משהו אצלי בבית, הוא לא ישרת את המטרה שלשמה הוא נוצר.