"

קוראים לי דולי פרטון ואני כותבת שירים. כן, אני גם זמרת, בדרנית ואשת עסקים, אבל אם הייתי צריכה לבחור להיות רק דבר אחד, אני בוחרת להיות כותבת שירים". כך נפתח הספר "Songteller" שהוציאה פרטון לפני שלושה שבועות, ושבו היא מקבצת רק 175 מ־3,000 השירים שכתבה ב־53 שנות קריירה ומספרת את הסיפורים שמאחוריהם. הספר הזה הוא חלק ממתקפת פרטון אדירה שמתחוללת בשבועות האחרונים, בחזיתות השונות שבהן היא פועלת: אלבום חדש לחג המולד, תפקיד ראשי בסרט כריסמס חדש בנטפליקס (שבו היא מגלמת מלאכית) וליין מוצרי אפייה. ואם לא די בכך, במקביל פרטון כיכבה בכותרות מסוג חדש לה: התברר שהיא אחת התורמות שמימנו את פיתוח החיסון לקורונה של חברת מודרנה. פרטון אפילו לא ידעה מזה: באפריל היא תרמה מיליון דולר לחקר הנגיף לאוניברסיטת ואנדרבילט בעירה נאשוויל, טנסי, הכסף הועבר לחיסון, והתורמת גילתה זאת רק בדיווחים האחרונים בתקשורת. פרטון, בקיצור, נמצאת כרגע בכל מקום. וגם היא לא היתה לגמרי מוכנה לזה.

"כבר נמאס לי מדולי, גם לך?", היא אמרה לכתבת שראיינה אותה לאחרונה. "אם אני אשמע על עוד כתבה אחת או על עוד מוצר חדש שלי, נראה לי שאני פשוט… אולי כדאי שאצא להפסקה לאיזו תקופה". היא לא עושה זאת כמובן, אלא עוברת בין ראיונות לעיתונים ותוכניות אירוח ומככבת באתרי המוזיקה ומצעדי הפזמונים (לראשונה בחייה היא אפילו הגיעה למקום הראשון במצעד הרוק הנוצרי). גם "הניו יורק טיימס" הבין שאנחנו עדים לשיא חסר תקדים בקריירה של האשה בת הכמעט 75, ופרסם בשבוע שעבר כתבת פרופיל ארוכה במיוחד, שחזרה וסיפרה את סיפורה: איך גדלה בעוני נורא למרגלות הרי האפלצ'ים, במשפחה של 12 ילדים; איך פרצה כזמרת קאנטרי בגיל 13, כשג'וני קאש הציג אותה לראשונה בגרנד אול אופרי, אולם ההופעות המיתולוגי של הקאנטרי בנאשוויל; ושאר התחנות בדרך, אלה שהגיעו כבר לקהל בכל העולם, כולל בישראל. בשנות השבעים זה היה להיט הענק "ג'ולין", בשנות השמונים אלה היו "9 עד 5" ו"בית הזונות הקטן והטוב ביותר בטקסס" וסרטים אחרים, בשנות התשעים "I Will Always Love You" שבביצוע וויטני יוסטון נהפך לשיר המצליח ביותר של פרטון, לצעירים יותר היא מוכרת כסנדקית של מיילי סיירוס — כל דור קיבל פרטון משלו, בגלגול אחר.

אבל איך דווקא כעת היא הגיעה לשיא כזה? חלק מההסבר נמצא בראשית הגל הנוכחי, בשנה שעברה, עם שלושה פרויקטים תיעודיים שיצאו כמעט במקביל: הסרט "הנה אני", הסדרה "מיתרי הלב" (שניהם בנטפליקס) ובעיקר הפודקאסט "אמריקה של דולי פרטון", תשעה פרקים שניסו לפצח את סוד הקסם וההישרדות של הקריירה שלה. "פורבס" בחר בו לפודקאסט הטוב של השנה, בנימוק שהתוכנית הזאת הוכיחה שפרטון היא התרופה לאמריקה השסועה.

הקורונה רק חיזקה את זה. עם המתח הגובר בין אנשים בארצות הברית, סביב נשיאות טראמפ והיחס למגפה, ולמדע בכלל, פרטון נותרה עוגן כמעט אחרון שאפשר להתאחד סביבו בימים של משבר בריאותי־חברתי־כלכלי אדיר. כאילו כל מה שנותר מהברית של ארצות הברית הוא דגל, המנון ודולי פרטון.

בריאיון לסטיבן קולבר לפני כחודש פרטון סיפרה שהיא כתבה לא מעט שירים בימי המגפה ושהיא תוציא אותם "ברגע שכל ענייני חג המולד האלה ייגמרו", מודעת למחויבות העונתית לקהל, שבעונת החגים מעדיף חומרים מוכרים ולא חדשים. ובימי קורונה, הכמיהה אל העולם הישן מתחזקת, והבליץ הנוכחי של פרטון מכוון גם למי שפחות מכירים את החומרים שלה וגילו אותה רק בזכות היצירות התיעודיות של שנה שעברה. פתאום מתברר לקהל הזה עד כמה פרטון הקדימה את זמנה, לא רק בעצמאות העסקית אלא גם ביצירות עצמן, למשל "9 עד 5" שעסק בהטרדה מינית במקום העבודה, או השיר "Coat of Many Colors" (על סיפור יוסף וכותונת הפסים), האהוב עליה ביותר, שכבר בשנות השישים עסק בקבלת האחר ומחה נגד בריונות.

זה לא רק ערכים, כמובן, זה גם ביזנס. פרטון מרבה להופיע, ובחודשים האחרונים לא היו הופעות. כל המיזמים הטריים נועדו גם לפצות על אובדן ההכנסות הזה. בראשית המגפה, באפריל, המנהל שלה — שכבר 15 שנה מתמקד בהבאתה לקהלים צעירים ולהופעות באצטדיונים — בנה עבורה אולפן בנאשוויל, שבו היא מצלמת הופעות וראיונות, עם תאורה מושלמת וצילום ברמה הגבוהה ביותר. אחרים אולי מתראיינים בזום מהסלון, אבל פרטון היא מותג שחייב להישמר מחוץ לפיג'מה, נוצץ כמו תמיד.

גם זה חלק מהאטרקטיביות שלה כרגע. היא עברה כל כך הרבה בחיים, ותמיד נשארה על הרגליים — זוהרת, אבל גם אחת משלנו. תומכי טראמפ ותומכי ביידן זקוקים לה כעת, לאופטימיות ולתפילה שהיא מפיצה בימי מגפה. בשנה הבאה היא מתכננת להוריד הילוך, לתת לקהל קצת שקט ממנה, הזדמנות להתגעגע אליה. אבל בחג המולד הזה היא הרבה יותר מסך חלקיה כזמרת, כותבת, שחקנית ואשת עסקים. היא סנטה קלאוס, ובשק יש לה חיסון.