1

מה קורה עכשיו?

הנה התזה: ראש הממשלה בנימין נתניהו בחר בביטול עילת הסבירות בסך הכל כדי לזרוק עצם  לבייס. הוא לקח את הרכיב הכי מינורי, לדעתו, בכל חלקי החקיקה המשפטית והחליט להעביר כעת רק אותו, חרף המחאות, כי הוא יודע שהוא חייב לתת משהו למחנה הימין. אחרת, לו היה גונז את כל חלקי החקיקה לחלוטין, המחאות מבית היו מפרקות את ממשלתו ומכתימות אותו בכתם שלא יירד גם ב־1,000 כביסות. אחרי הכל, אי אפשר לתת לסרבנים, לשמאלנים, לאחים לנשק, לאשכנזים, לצפונבונים, לשפחות המדומות, לתשקורת, להייטקיסטים, לשורפי האסמים, לאוטו־אנטישמים להכתיב לממשלה נבחרת מה לעשות. אי אפשר. אחרי שביטול עילת הסבירות יאושר והכנסת תצא לפגרה, נתניהו ילחץ על הברקס, ומכאן ואילך שום רכיב בחקיקה לא יעבור בלי הסכמה רחבה, אבל הפעם על אמת. כך כולם ירוויחו - גם הימין יקבל משהו לנפנף בו בקמפיין הבא, וגם המחאה תרגיש שהיא עצרה את החקיקה. Win-Win.

את הסכסוך הפנים־ישראלי אי אפשר לנהל יותר, צריך לפתור אותו אחת ולתמיד. ומאחר שנתניהו חי על הסכסוך הזה וניזון ממנו, הוא לא האיש שמסוגל לפתור אותו

הנה האנטיתזה: ראש הממשלה בנימין נתניהו חשב שהוא יוכל לקחת את דוקטרינת ניהול הסכסוך שבה הוא מחזיק לגבי הפלסטינים, וליישם אותה על הציבור הישראלי. כלומר, במקום לחתור לפתרון קבע לכל המחלוקות העמוקות, בואו לא נפתור דברים לעולם. רק שמי שמנסה לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו, יגלה עד מהרה שהוא משחק באש. מילולית. כמו טבח על יד הכיריים, נתניהו חשב שהוא יוכל לשלוט בגובה הלהבות. אבל בדיוק כמו עם הסכסוך הישראלי־פלסטיני, גם בסכסוך הפנים־ישראלי נתניהו חייב מדי פעם לתת משהו לאחד הצדדים. אולי להגדיל את קצבאות האברכים. אולי לבטל את עילת הסבירות. אולי לצאת למלחמה נגד גופי התקשורת. משהו. בימים רגילים, נתניהו חושב שהוא יכול לשלוט בזה. מצד אחד להגביר קצת את גובה הלהבות, לתת לתבשיל לבעבע, ומצד שני להחליש את האש בדיוק בזמן לפני שהכל יעלה על גדותיו.

אחרי הכל, הוא עושה זאת כבר 15 שנה, הוא מיומן בזה. רק שבניגוד ל־15 השנה הקודמות, ב־2023 משהו אחר קרה. נתניהו הגביר את גובה הלהבות יותר מדי. הוא גם הגדיל את קצבאות האברכים, וגם ביטל את עילת הסבירות, וגם שילח את שר התקשורת בכלי התקשורת, וגם הזרים מיליארדים לתקציבי החינוך החרדי על חשבון כל דבר אחר, וגם מינה את בצלאל סמוטריץ׳ להיות אחראי למינהל האזרחי ביהודה ושומרון, וגם איפשר לדודי אמסלם לחרב את החברות הממשלתיות, וגם נתן למירי רגב למנות את מי שמתחשק לה לתפקידים הכי בכירים בעולם התחבורה - והרשימה כל כך ארוכה שאי אפשר להכיל אותה. ואז, הפלא ופלא, זה בדיוק מה שקרה: הציבור כבר לא היה יכול להכיל יותר. התבשיל עלה על גדותיו. גם לנהל סכסוכים צריך לדעת. זה דבר אחד להשתמש בעדינות באיזמל, זה דבר אחר להשתמש בגסות בפטיש. אפילו נתניהו, אלוף ההפרד ומשול, לא יצליח להחזיר את התבשיל הזה לסיר. גם אם ״רק יבטל את עילת הסבירות בתור זריקת עצם לימין ואחר כך ישהה לחלוטין את כל המשך הליך החקיקה״, הוא איבד את השליטה. השותפות שלו לממשלה ימשיכו למשוך אותו אל הקצוות מצד אחד (סמוטריץ' חזר ואמר השבוע שוב ושוב שכל ראשי הקואליציה הסכימו שהצעד הבא הוא שינוי השיטה לבחירת שופטים), ומצד שני חצי מהעם לא יאמין לעולם לשום מילה שתצא לו מהפה.

הנה הסינתזה: את הסכסוך הפנים־הישראלי (וגם את זה הפלסטיני, אבל זה לטור אחר) אי אפשר לנהל יותר, צריך לפתור אותו אחת ולתמיד. מאחר שנתניהו חי על הסכסוך הזה וניזון ממנו, הוא לא האיש שיכול לפתור אותו.