חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// נתניהו מחריש מידע שהציבור צריך לדעת /// רפורמת התקשורת תרסק עוד נדבך חיוני בדמוקרטיה /// הממשלה יורה הצעות סרק על הבנקים /// הרמטכ"ל צריך לזכור למי נשבע אמונים
אשפוז נתניהו
כמו בדיקטטורה
דיקטטורות לא קמות ביום אחד והמטמורפוזה מתחילה הרבה לפני שההיסטוריונים מצליחים להסכים על תאריך. מי שמחפש סימנים לכך בישראל, יכול למצוא לא מעט כאלה, למשל ההתנהלות המשונה בסוף השבוע האחרון סביב אשפוזו של בנימין נתניהו. שבוע לאחר מכן, הציבור עדיין לא יודע מה מצבו הבריאותי של ראש הממשלה שלו, מדוע הוא פונה, מה הטיפול שהוא קיבל באמת, ומה היתה הדיאגנוזה. כלום. נאדה. נתניהו, כך נמסר, סבל מ"התייבשות", אבל אושפז במחלקה הקרדיולוגית והושתל לו שבב לניטור קצב הלב. לא בדיוק הטיפול הקונבנציונלי בהתייבשות.
אנשיו של נתניהו ניצלו את "הסודיות הרפואית" כדי להטעות ולבלבל את הציבור תוך שליטה מוחלטת במסרים בסגנון שלא היה מבייש את השליט העליון של צפון קוריאה: כל מה ששמענו זה מה שנתניהו רצה שנשמע. אבל ממנו לא ציפינו ליותר. החלק המביש יותר הוא שיתוף הפעולה של בית החולים שיבא בראשות פרופ' איציק קרייס בבניית מסך העשן — ככה מתנהגים במיטב המשטרים הסמכותניים.
/// אדריאן פילוט
קרעי
סותם פיות
שר התקשורת שלמה קרעי הציג השבוע את תוכניתו לעתיד שוק השידורים בישראל. אחד הצעדים העיקריים שבה הוא סגירה של הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין, והקמה במקומן של גוף אחד, בעל סמכויות מופחתות, שכל חבריו ימונו בידי הממשלה. לכאורה לא מדובר בשינוי משמעותי, שכן כבר היום מועצת הרשות השנייה ממונה בעיקר בידי שר התקשורת. אך בפועל זוהי פוליטיזציה של הפיקוח על כלי התקשורת — להציב זאבים צמאי דם שישגיחו על כלבי השמירה של הדמוקרטיה.
ומה כן יהיה במקום חדשות אמיתיות? בעיקר פייק. כי הרפורמה של קרעי מציעה גם לבטל את החובה לרישיון לשידור חדשות, כך שכל גוף יוכל לשדר חדשות ללא פיקוח.
ואם זה לא גרוע מספיק — חייבים לזכור שכל מדיניות של הממשלה צריכה להיבחן לפי איך שתיראה מערכת המשפט, אם תושלם ההפיכה. כשמחברים את כל חלקי הפאזל הזה, מבינים שבזמן ששר המשפטים מקדם חוק שיאפשר לו למנות כל מי שהוא רוצה לכל תפקיד, ומרסק את הרשות השופטת כדי שלא תמנע זאת ממנו — שר התקשורת מקדם מהלך שגם ישתיק כל ביקורת ציבורית על כך. נשמע לא סביר, נכון?
/// עדיאל איתן מוסטקי
צילום: רויטרס
הדיון במשכנתאות
לחץ לשם הלחץ
הכנסת הנוכחית לא המציאה את גישת ה"תחזיקו אותי חזק או שאעשה משהו דבילי", אבל בכל הקשור למערכת הבנקאית היא בהחלט לוקחת אותה לקצה. השבוע, בדיון בוועדת הכלכלה על התייקרות החזרי המשכנתא, נזרקו לאוויר שלל הצעות פופוליסטיות, ובהן הצעה להארכת התקופה המרבית לפריסת משכנתא המוגבלת כיום ב־30 שנה, חיוב הבנקים להלוות כסף לבעלי משכנתאות על ידי הקפאת הריבית על המשכנתא ודרישה שהבנקים יספגו חלקית את העלאת הריבית. אומנם הצעות כאלו יפחיתו את החזרי המשכנתא בהווה, אבל במחיר של העמקת החוב לטווח הארוך. נציג בנק ישראל קרא להצעות הללו: "חבל תלייה ללווה".
לבעלי הצעות החוק לא באמת אכפת אם הן יקודמו, כי המטרה העיקרית שלהם היא פשוט להפעיל לחץ על המערכת הבנקאית. לחץ כזה אכן עשוי להניב פרי, ולראיה רוב הבנקים החלו לשלם לאחרונה ריבית על העו"ש, גם אם באופן חלקי. אבל להצעות פופוליסטיות ריקות מכוונות ממשיות יש גם מחיר כבד: ראשית הן מחלישות את מעמד הגורמים המקצועיים, שנאלצים להיות "השוטר הרע" שלא לצורך — כך למשל, במקום שמציעי ההצעה להקלת תשלומי המשכנתא יראו נתונים שמצדיקים מהלך כזה, בנק ישראל נדרש להדוף אותה עם הנתונים שמראים שאין החמרה ביכולת העמידה של משקי הבית בהחזרי התשלום. שנית — וחמור מכך — ריבוי ההצעות הפופוליסטיות עלול לפגוע באמון בכלכלה המקומית בעיני גופים זרים ששוקלים להיכנס לכאן. ובקצב שהכנסת הנוכחית יורה אותן, הסיכון לנזקים עולה בהרבה על התועלת.
/// שקד גרין
מחאת המילואימניקים
על מי הרמטכ"ל אמור להגן?
"כל מי שקורא לאי־התייצבות פוגע בצה"ל ובביטחון המדינה", הכריז השבוע הרמטכ"ל הרצי הלוי, בעיצומו של יום שיבוש נוסף ובזמן שהערימה המטפורית של מכתבי האי־התייצבות למילואים רק הולכת וגדלה. זה לא הפתיע אף אחד. הלוי אמר בדיוק את מה שמצופה ממנו לומר. המפקד העליון של צה"ל לא יכול להשלים עם כמות הולכת וגדלה של חיילים וקצינים שלא מוכנים יותר להתנדב. כל מכתב כזה משמעו טייס, לוחם או איש מודיעין שיורד ממצבת כוח האדם ומוביל לפגיעה ישירה ביעילות וביכולות של הגוף שהלוי אמון עליו, באופן שעלול לפגוע בביטחון ישראל.
אבל המציאות יותר מורכבת מזה. ערך היסוד הראשון של צה"ל הוא "הגנה על המדינה, על אזרחיה ועל תושביה". כשמילואימניק בוחר לא להתנדב כדי למנוע מישראל להפוך לדיקטטורה, הוא מממש, לתפיסתו, את הערך הזה — הוא מגן על המדינה, על אזרחיה ועל תושביה. הרמטכ"ל צריך לשאול את עצמו את אותה השאלה: כשהערכים מתנגשים, האם תפקידו למנוע פגיעה בצה"ל או למנוע פגיעה במדינה? לפי ערכי צה"ל, התשובה דווקא ברורה.
/// יובל שדה
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מי משבש יותר - המוחים או הממשלה?
מה שמבדיל את המחאה הנוכחית ממחאות העבר הוא השימוש הנרחב בימי שיבוש — ימים מוגדרים, שבהם מפגינים חוסמים את התנועה בכבישים ומפגינים במקומות אסטרטגיים כדי להפריע לשגרת היום. זאת כדי לעורר את הציבור המנומנם ולהבהיר לו ולמקבלי ההחלטות את חומרת המצב.
המונח "שיבוש" מציין שגיאה, משהו לא תקין שקרה שלא בכוונה (כמו עיכובי טיסות בגלל מזג האוויר) או בכוונה מרובה — למשל כשאויב משבש את רשת הקשר. ימי השיבוש הנוכחיים שייכים ללא ספק לקבוצה השנייה, ולכן, מטבע הדברים, הם גם מעצבנים לא מעט אנשים, בין שהם תומכי ההפיכה המשטרית או סתם אנשים שנתקעו בפקק בכביש על לא עוול בכפם.
אבל האם ימי שיבוש, שמודיעים עליהם מראש ומגיעים עם לו"ז חסימות לפי שעה, באמת משבשים את חיינו או שהם כבר הפכו לנורמה החדשה? ובעצם, במדינה שבה כל הזמן יש שיבושי שגרה — ביטחוניים, תחבורתיים או כלכליים — כמה גרוע יכול להיות שיבוש מכוון?
השיבוש המהותי כאן הוא זה שהצית את המחאות הללו מלכתחילה — זה שבדעתה של ממשלת ישראל. האם השרים לא הבינו מה הם עושים, עד שהסתבכו כל כך וכעת לא מבינים "איפה טעינו"? או שמא השיבוש הממשלתי מכוון לגמרי, מונע מהרצון להרוס ולפרק סדרי עולם? כך או אחרת, כמה שעות של עמידה בפקק הן מחיר אפסי לעומת השיבוש העמוק של חיינו, שהממשלה הנוכחית רוצה לחולל.
