נועם, מה בעצם אתה עושה?

אני מכין פרופס מסיליקון להפקות קולנוע וטלוויזיה: איברים כרותים, חלקי גוף וראשים. הכנתי למשל את הבטן ההריונית שהיתה לדאנה איבגי בסדרה "מעילה", ואת גדם הרגל שהיה לאביב אלוש ב"שעת נעילה". עבור הסדרה "מג"ב" הכנתי ראש שלם המדמה את ראשו של אחד השחקנים, בשביל סצנה שבה היו צריכים לבעוט לו בראש — כדי לא לפגוע בו באמת.

מה מושך אותך ביצירת איברים כרותים?

אני מכור לתחושה הזאת שאנשים מקבלים כשהם רואים משהו שהם לא מבינים שהוא לא אמיתי. אני אוהב לראות אותם מזדעזעים מלראות על השולחן יד כרותה שיצרתי מסיליקון. יש משהו ממכר ביכולת להגיע לריאליזם כזה שמפחיד אנשים. כך אני יודע שעשיתי עבודה טובה.

מה הרפרנסים שלך ליצירת האיברים הקטועים?

לא נעים להודות, אבל לצערי אני יושב בלילות ונכנס לאתרים עם תמונות של חיילים בשדות קרב שעברו כל מיני דברים. מהחלק הזה בעבודה אני ממש לא נהנה. אבל זה הכרחי כדי להגיע למקום הכי אמיתי בשחזור. כשאני מכין רגל קטועה, אני רוצה שרופא יראה אותה ויזהה שעשיתי עליה מחקר אנטומי. אני ממש לומד לעומק מכל מיני חיילים אמריקאים שנפגעו באפגניסטן איך זה נראה כשאדם דרך על מוקש או נפצע מרימון. זה מזעזע, אבל זו העבודה, אין מה לעשות.

מה הדבר הכי מזעזע שעשית?

מעיים של פרה בשביל הסדרה "מלכת היופי של ירושלים". ועבור הסדרה "בוגד", הכנתי קיבת פרה, שהחביאו בה סמים.

ראית איבר כרות במציאות?

ראיתי הרבה דברים נוראיים כששירתי במג"ב בזמן האינתיפאדה השנייה, יצא לי אפילו להיות בפיגוע הכפול במדרחוב בן יהודה בירושלים. קפצתי לשם עם הצוות, וכשירדנו מהג'יפ התפוצצה מכונית תופת. אז ראיתי דברים מזעזעים, אבל הדחקתי. אני לא זוכר שראיתי חתיכות אדם.

יש בקשות שאתה מסרב להן?

כן. הרבה פעמים מתקשרים אליי נוכלים באיזה סיפור כיסוי כדי שאייצר להם מסכת סיליקון כדי שלא יזהו אותם. יש גם כל מיני עקיצות של ביטוח, מתקשרים אליי חיילים שרוצים שאזייף להם חטטים בפנים בשביל לקבל פטור מגילוח. בשנייה שאני מריח משהו פלילי, אני משחרר את זה.

"כשאמרו לי 'אתה הולך לכרות לאביב אלוש את הרגל', לא ישנתי שבועיים מהתרגשות. וכשהרכבתי לו את התותבת על הרגל, בתוך שניות החדר התמלא וכולם היו עם פה פעור. זו היתה הנקודה שבה הבנתי שזה מה שאני עושה מעכשיו"

איך אתה מייצר איברים כרותים?

כשאני מייצר יד, למשל, אני שופך לתוך דלי אלג'ינט (אבקה מאצות ים, שמיועדת ליצירת תבניות העתק ברמת דיוק גבוהה), מצפה את היד של השחקן בקצת וזלין, משקע אותה במשך חמש דקות עד שהחומר מתייבש, ואז מוציא אותה. לתבנית שנוצרה אני יוצק סיליקון פלטיניום שקוף, שלתוכו אני מערבב פיגמנט של צבע ומייק־אפ כדי לדמות צבע עור.

כשהסיליקון מתייבש, אני שולף אותו מהתבנית, מנקה ומייבש היטב ואז מתחיל לצבוע את הפרטים בצבעי שמן מעורבבים עם סיליקון, לפעמים בעזרת מברשת ולפעמים עם אייר־בראש.

איך גורמים ליד מסיליקון להיראות אמיתית?

יש לא מעט שיטות. בצביעה, למשל, אני מקפיד שכף היד תהיה יותר אדומה ולבנה בחלקה הפנימי, בניגוד לחלק החיצוני שבו יש גוונים אפרפרים־תכלכלים. אני שותל שיער אמיתי, שאספתי במספרות או קניתי בעליאקספרס — ממש שוזר שערה־שערה במחט. זו גם אמנות, כי צריך להבין את כיווני הצמיחה של השיער. אני גם מערבב לתוך הסיליקון שבבים צבעוניים שנקראים פלוקינג, שמדמים מראה של נימים מתחת לעור.

איך אתה מייצר איברים, שאי אפשר לצקת תבנית שלהם, כמו לשון?

אני עושה פסל מחימר וממנו אני יוצר תבנית. כשיצרתי לשון ארוכה בשביל ערוץ הכיבוד זה היה מצחיק: ישבתי מול המראה שעות, הוצאתי את הלשון שוב ושוב וכך פיסלתי את הטקסטורה המדויקת שלה.

איך הגעת לעולם הפרופס?

ציירתי מגיל צעיר, ובבגרות הלכתי ללימודי אמנות בבצלאל, אבל הביקורות, האינטנסיביות והחיכוך עם הרבה אמנים גרמו לי לרצות לברוח מהתחום, וממילא לא ראיתי איך אני מצליח להתפרנס ממנו. אז החלטתי לפתוח חומוסייה בשוק מחנה יהודה, ואחר כך הלכתי לעבוד כמאבטח בביטוח לאומי. כל הזמן הזה ציירתי בלילות, ואפילו עשיתי תערוכות, אבל התקשיתי מאוד למכור.

בשלב מסוים חברה מאפרת ראתה שאני עובד על ציור במשך שבועיים ומוכר אותו ב־400 שקל, אז היא אמרה לי שיש לי יד טובה לאיפור וכדאי לי לנסות את התחום, כי על איפור כלה אפשר לקבל אלף שקל. ככה הכל התחיל, נרשמתי לקורס איפור והתאהבתי בתחום. המשכתי לעוד קורסים מתקדמים עד שהגעתי לאיפור אפקטים, שבסופו היה צריך ליצור יצור.

בתור בוגר בצלאל הייתי חייב לעשות הרבה פוזה, אז התחלתי לקרוא איך המאפרים הגדולים בחו"ל יוצרים דמויות וראיתי שהם מתעסקים בסיליקון. לא מצאתי אף אחד שלימד את זה בארץ, אז התחלתי לחפור בזה בעצמי. ניתחתי סרטוני איפור מהעולם, דיברתי עם יבואני סיליקון, וכך יצקתי את המסכה הראשונה שלי, ראש עצום שהתלבש על השחקן בפרויקט הגמר. זה היה ב־2016, ומאז לא הפסקתי ליצור בסיליקון.

ואיך זה הגיע לאיברים כרותים?

ב־2017 התבקשתי לעשות איפור של נפגעי אירוע רב־נפגעים לצורך מבחן לסטודנטים בהדסה עין כרם, כי רצו שהם יתמודדו עם טראומה ויראו מראות קצת מלחיצים. עשיתי יד קטועה ובמזל היא יצאה מדהימה, וזה הוביל אותי להתעסק בתחום הזה ולחפור בו. פתחתי קבוצת פייסבוק, שנקראה "איפור אפקטים", ונורא הופתעתי לגלות שלא היתה קבוצה כזאת עד אז. משם התחילו לבוא עוד ועוד הצעות.

מצאתי באינטרנט את כל המדריכים האפשריים, ובתהליך של חצי שנה יצרתי את הראש של וולברין מסרטי מארוול. העליתי תמונה שלו לפייסבוק ופשוט אי אפשר לתאר את התגובות, זה היה מטורף. עשיתי גם את הראשים של גל גדות ואלביס ומשם זה פשוט התפוצץ.

ב־2019 הגעתי לעשות איפור אפקטים בסדרה "שעת נעילה". זה הפרויקט הכי גדול שעשיתי בארץ בינתיים, ושם באמת התאהבתי בתחום. עד אז התרגלתי שהפקות פונות אליי עם בקשות גדולות, שמתכווצות מאוד כששומעים את העלויות. ו"בשעת נעילה" פתאום היה תקציב. אמרו לי "אתה הולך לכרות לאביב אלוש את הרגל", ולא ישנתי שבועיים מהתרגשות. זה היה מדהים. הגעתי לבניין, איש חדש שלא מעניין אף אחד, נכנסתי לחדר, הוצאתי את הגדם והרכבתי אותו על אביב, ובתוך שניות היו 40 אנשים סביבו, כולם מצלמים ועם פה פעור. הגיע גם הבמאי ירון זילברמן, וכשראיתי את המבט שלו בעיניים הבנתי שעשיתי עבודה טובה. זה היה שיא, באמת, זו הנקודה שהבנתי שזה מה שאני עושה מעכשיו.