ואז, לפני שבועיים, אחת החברות האלה, Spot, נמכרה ב־450 מיליון דולר, ובשבוע שעבר אחת אחרת, Vroom, הונפקה בנאסד"ק לפי שווי של כ־2.5 מיליארד דולר ולמחרת כבר נסחרה לפי שווי של 5.5 מיליארד. שלושה חודשים, ועברת מקצה לקצה.

"אני עוד קצת מרחף ומנסה לעכל את זה. זו דרמה גדולה, כאילו העולם התהפך פעמיים. התכוננו להנפקה, ואז ירדנו לשפל ואז עלינו שוב, לשיא, ולא פעם אחת, אלא פעמיים. זה בלתי נתפס. הממדים של ההצלחה של ורום הם מעבר לכל מה שדמיינתי. היו לי הצלחות גם בעבר, אבל ממדים כאלה עדיין לא ראיתי. הייתי מיוזמי החברה, המשקיע הראשון ויו"ר פעיל, כך שזה סיפור אדיר והרבה הכרה בטוב. עשיתי את זה מכאן, מירושלים, הכי רחוק מהשוק הזה, והנה, הגענו לשווי שוק שבאמת קשה לעכל".

בשיחה עם וורטמן (50) בשבוע שעבר, אחת מסדרה של מפגשים ושיחות עמו במשך החודשים האחרונים, הוא אכן נשמע מרחף. הוא מסביר שהקורונה, שאיימה על החברות שלו ועדיין מאיימת על חברות רבות בשלל ענפים, היתה בעצם גם המקפצה המהירה של שתיים מהן, שמתאימות במיוחד לעולם מוכה קורונה, כזה שעובר לעבודה מרחוק ונמנע ככל הניתן ממגע אנושי לא הכרחי. ספוט מספקת שירותים לענן, שהביקוש להם זינק בעת הזאת, ואילו ורום היא למעשה פלטפורמה מקוונת לקניית מכוניות משומשות, שחוסכת מאנשים שרוצים למכור, לבדוק או לקנות מכונית את הצורך לצאת מהבית ולפגוש אחרים. החברה בעצם פועלת כסוכנות רכב בולטת בשוק הענקי של מכוניות משומשות באמריקה, שמגלגל כ־850 מיליארד דולר בשנה: האפליקציה שלה מאפשרת ללקוחות פרטיים למכור לה מכוניות, אוספת אותן מהם, מתקנת ואז מוכרת ללקוחות חדשים, באותה אפליקציה, ומספקת להם את הרכב עד הבית.

"בעקבות הקורונה סוכנויות הרכב בארצות הברית נסגרו בן לילה. גם חלק מהתחבורה הציבורית נסגר, אובר וליפט נהיו כלי בעייתי, אנשים לא רוצים לשבת במקום שבו זרים ישבו קודם", אומר וורטמן. "אמרו שהמילניאלס כבר לא יחזיקו רכב?", הוא מחייך, "גס וואט...

"אז הביקוש לרכב עלה בטירוף, ואנשים לא רוצים או לא יכולים ללכת לסוכנות. ורום נותנת להם אפשרות להזמין מכונית מרחוק ולקבל אותה עד הבית בלי מגע אדם, עם מסכות, הכל סטרילי, וגם להפך — אפשר למכור בלי לפגוש אף אחד. עברנו מלנסות שהחברה לא תקרוס ללגייס עוד עובדים. הקורונה בעצם העצימה את כל החזון שלנו לשוק הרכב, יצרה האצה אדירה, ולמעשה זה נכון לכל חברה שמתעסקת באונליין, מסחר מקוון, כלים לעבודה מרחוק ואוטומציה. העולם זז בקצב הרבה יותר מהיר כעת, והרבה סטארט־אפים מכוונים לזה".

הקדמתם את ההנפקה של ורום, היא לא היתה מתוכננת לשבוע שעבר.

"כן, בגלל הביקוש. וביום ההנפקה נפל לנו האסימון שבנינו פה משהו גדול. בממדים של יזמים ישראלים זו אחת ההצלחות הגדולות אי פעם, אני לא יודע כמה חברות הגיעו לשווי של יותר מ־5 מיליארד דולר בתוך יום. זו הסיבה שאני מרחף. הנפקנו לפי שווי של כמעט 2.5  מיליארד, גם זה מעבר לציפיות, וכשהמסחר נפתח זה פשוט הכפיל את עצמו ביום הראשון, ממש ענק (גם בשבוע שאחרי שווי החברה עמד על כ־5 מיליארד). אז כמשקיע זו הצלחה אדירה לקרן, וכיזם זו ההצלחה הכי גדולה שלי עד היום".

ואת כל ההישג הזה אתה רואה מרחוק.

"מהבידוד...", הוא מחייך. "הבן שלי, בן 14, אובחן עם קורונה, ללא תסמינים. הוא לומד באחד מבתי הספר שנסגרו בירושלים. אז אני בבידוד בבית, ואת פתיחת המסחר חוויתי בטלפון יחד עם אלון (בלוך, שייסד איתו את החברה, ניהל אותה עד 2016 וכיום מנהל בניו יורק את הסטארט־אפ K health). רצינו לחוות את זה יחד, זה היה מרגש להגיע לשלב הזה".

מרחף, אבל כלוא בבית.

"זו חוויה די סוריאליסטית להיות בבידוד, בתוך השקט הזה, כשבחוץ קורים דברים סוערים. הבן שלי ואני צפינו יחד בטלוויזיה בכתבה על ההנפקה, והוא אמר: 'אבא, היום אתה היית בחדשות עם ורום, אתמול אני הייתי בחדשות כי הוספתי מספר לסטטיסטיקה של הקורונה'. אני לבד בבית, וחצי מהתעשייה התקשרה להגיד לי מברוק, זה קצת ממתיק את הבידוד".

בטח התקשרו לא רק כדי להגיד מברוק.

"כן, אנחנו כבר מרגישים עלייה לרגל של יזמים, הטלפון לא מפסיק לצלצל. ובסוף זה מה שאני הכי אוהב, לעבוד עם יזמים. אני מאמין באנרגיה שלהם, ביכולת שלהם להיות סוכני שינוי ורוצה להיות חלק מזה".

ואיך חוגגים הנפקת ענק כזאת כשאי אפשר אפילו לצאת מהבית?

"קודם כל שיתפתי את הילדים שלי. בחיים של יזם יום כזה הוא משמעותי מאוד, רציתי לשתף אותם בזה. ויחד עם השותפים שלי בניו יורק, כל הצוות של הקרן וגם של פיקו קידס (המיזם החברתי־חינוכי שלה), הרמנו כוסית בזום. כל אחד סיפר משהו על הדרך של החברה איתנו, חזרנו להתחלה, זה היה קסום ומרגש".

בלי לטוס לחגוג עם השותפים בניו יורק, בלי מסיבה במשרד, אפילו בלי ארוחה טובה במסעדה.

"זה מתסכל כשאי אפשר לחגוג — בימי שגרה בטח הייתי טס לניו יורק, חוגג עם הבורד של החברה. אבל בסוף הייתי עם האנשים החשובים, מהבית, בזום. גם הסיפור של אחי גם נותן פרספקטיבה לכל העניין, שם את הרגליים על הקרקע, עוזר להבין איפה אנחנו במציאות המורכבת. והמציאות תמיד מורכבת".

הסיפור של אחיו אכן נותן פרספקטיבה. כרמי וורטמן, הוא, כמו אחיו, יזם ירושלמי מוכר, אבל לא בתחומי ההייטק אלא בתחום התרבות, שבין השאר הפיק כאן הופעות של אמנים זרים כגון בלק אייד פיז, ג'ו קוקר, רג'ינה ספקטור, פיקסיז, צ'יק קוריאה ועוד רבים אחרים, לצד ניהול של אמנים מקומיים (גבע אלון, עלמה זוהר ועוד) והפקת פסטיבלים למוזיקה. בעוד אצל האח אלי הקורונה מזניקה את העסקים למה שהוא חווה כשיא בלתי נתפס, אצל כרמי היא מרסקת עבודה של שנים. "אחי הוא אחד המפיקים הגדולים בעיר להופעות של מוזיקאים, ואין לו ביזנס. הוא יושב בבית כבר חודשים וחושב מה לעשות עם עצמו, כי השנה לא תהיה לו הכנסה. אני תמיד צריך לזכור שעם כל ההצלחה בבורסה, יש מציאות אחרת לגמרי. יש מצב קשה לאנשים, כלכלית, נפשית".

אתם שני אחים בשני צדדים שונים של המשבר, אתה הרווחת ממנו, הוא התרסק.

"לגמרי. זה אבסורד מטורף. אנחנו חברים טובים מאוד, תומכים זה בזה. אבל המציאות היא שהוא מסתכל על בור בלי תחתית מבחינת העיסוק שלו, מתי הדברים יחזרו להיות נורמליים, ומול המציאות שלי... זה עצוב מאוד. אני חושב שהוא מאוד שמח בשבילי, ודרך אח שלי אני יכול להיות מודע למציאות האחרת ולהבין כמה זה קשה. ואני חושב שליזם צריכה להיות אחריות אישית רחבה לחברה שהוא חי בה. לשנות מציאות של ילדים בירושלים, כמו שאנחנו עושים דרך הפרויקט החינוכי פיקו קידס, לא פחות חשוב מלשנות מציאות של מי שקונה אוטו בארצות הברית. הלוואי שחברות ההייטק שאולי פחות נפגעות במשבר ייצרו עוד הזדמנויות ומקומות עבודה לעוד אנשים. חלק מהפתרונות לתעסוקה עכשיו יכולים להגיע מהתעשייה שמחזיקה מעמד, ובאופן כללי צריך לחשוב בצורה קריאטיבית איך חוזרים לשגרה. זו אחת המשימות הגדולות, גם שלנו כיזמים".

מה עם שאר החברות שבהן השקעתם?

"נדע בעוד שנה־שנה וחצי. המשבר עדיין לא מאחורינו, ויש פער גדול בין הבורסה למה שקורה בכלכלה, אנשים עדיין יושבים בבית, והמצב בארצות הברית כרגע קשה".

ורום היא הבייבי של וורטמן: הוא חבר דירקטוריון בחברה ומייסד שותף בקרן שמחזיקה בכמעט 10% מהמניות שלה. אבל לשמחה הגדולה על ההנפקה מתלווה אצלו גם טעם חמוץ. ורום הוקמה ב־2013 כך שהמחקר והפיתוח שלה פעלו בישראל ואילו הביזנס נעשה כולו בארצות הברית, אבל אחרי שב־2016 היא קנתה את המתחרה האמריקאית Texas Direct Auto, הפעילות בישראל נעשתה מיותרת. החברה פיטרה את עובדי מרכז הפיתוח ברחובות והתנתקה לגמרי מישראל, למעט החיבור לוורטמן וקרן פיקו.

"זה הכישלון הציוני הכי גדול שלי", מודה וורטמן, "אבל זו עדיין הצלחה ישראלית אדירה, כי היא התחילה פה, והצלחה לתעשיית ההון סיכון הישראלית. כלומר אין לנו מו"פ בארץ, אבל זה לא מפחית מההצלחה הגדולה, ואני ממשיך להשקיע בתעשייה הישראלית ומייצר פה הרבה הצלחות והזדמנות אחרות".

כיזם וכמשקיע עיקרי, אילו היית דופק על השולחן מרכז הפיתוח של ורום היה יכול להישאר פה.

"אולי. אבל לוקחים מנכ"ל ונותנים לו לנהל את החברה, והוא רוצה לעשות הכל איפה שהשוק של החברה נמצא — אז זה לא נשאר בארץ. לא כל מה שמתחיל פה יכול להישאר פה, ולפעמים זה תהליך טבעי ובריא. בסוף זה עסק אמריקאי, הם מנהלים את עצמם, ולא הכי נוח לחברה אמריקאית להפעיל מרכז פיתוח כאן. אני יכול להתגאות ב־6,000 מקומות עבודה שיצרתי בארץ במשך שנים, אז אם כשלתי עם 20? כשלתי. זה לא פוגע בתרומה שלי לירושלים או לכלכלה הישראלית. זו מכה אדירה ברמת האגו האישי שלי, אבל זה היוצא דופן".

ובכל זאת, עם כל ההצלחה והשווי החלומי, אתם רק שבריר מהשוק האמריקאי.

"להיות אחוז זניח בשוק שבו נמכרות 46 מיליון מכוניות משומשות ומגלגל 850 מיליארד דולר בשנה זה עדיין די גדול, והצמיחה שלנו בתוכו תיהפך למשהו גדול, צריך לחכות ולראות לאן נגיע. כיום אין אף אחד דומיננטי בשוק הזה, השחקן הכי גדול, קאר מקס, שיש לו מודל דומה לשלנו, מחזיק 2%, ולנו יש 0.25%".

אובר וגט ישרדו?

"ייקח להן הרבה זמן להתאושש, אם בכלל נחזור לכלכלה השיתופית. מנגד, הזיכרון של אנשים קצר מאוד. כל מי שהיה במסעדה או בבר בתל אביב בשבועות האחרונים רואה שהכל מפוצץ, כאילו לא היה שום דבר. אז מנטלית יש שיגידו 'אני קונה אוטו ועוזב את התחבורה הציבורית או השיתופית', ואחרים יחזרו להרגלים הקודמים שלהם. טבע האדם נוטה להיות חברתי, לחפש קרבת אנשים. כך שרק עם הזמן נדע מי ישלמו את המחיר על המשבר הזה".

את קרן ההון סיכון פיקו הקים וורטמן ב־2013, ומאז היא גייסה 130 מיליון דולר בשתי קרנות, "מיזמים אמריקאים, אנשים שבנו חברות, שיש להם קשרים. אנחנו נותנים להם את החשיפה לתעשייה בארץ, ומקבלים חשיפה לקשרים שלהם". הסכום הכולל שמנהלת הקרן נחשב נמוך גם יחסית לקרנות אחרות שמשקיעות בחברות בשלבים מוקדמים; פיטנגו, למשל, גייסה לאחרונה קרן שמינית בסך 175 מיליון דולר, הקרן השנייה של אס עומדת על 120, אלף גייסה קרן חדשה של 200 מיליון וכן הלאה. פיקו, לעומתן, היא יותר בוטיק קטן, מה שרק הופך את שתי ההצלחות הגדולות שלה, ובזמן קצר, להישג מרשים עוד יותר. "קרן קטנה שמתמחה בהשקעה בשלב מוקדם ומגיעה עד הנפקה בשווי כזה — זה די נדיר", מודה וורטמן, "אבל בסוף זו בדיוק המהות של כל משקיע, לדעת למצוא את הדברים האלה". יש גם קצת פספוסים, אגב: ההשקעה בחברת הסייבר FileLock, שנמכרה ב־2018, לא החזירה את עצמה, ולמעשה הקרן הפסידה שם כמעט 90%, לדברי וורטמן. "גם זה קורה", הוא אומר. ורום וספוט מפצות על זה כעת.

"ורום היא ההשקעה הגדולה וההחזקה הגדולה של פיקו, כל כך האמנתי במוצר שהשקענו בו 20% מהקרן הראשונה, שהיתה 35 מיליון דולר. היינו בכל סבב גיוס מהיום הראשון של החברה, שבמצטבר גייסה 700 מיליון דולר, והגענו להנפקה. כך שאנחנו קרן קטנה, אבל מאוד יעילה. וזה שאנחנו קטנים לא אומר שאנחנו לא עוסקים בדברים גדולים, גם החברות האחרות מדהימות בעיניי ואני מקווה שבעוד כמה שנים ניחשב אחת הקרנות הטובות מבחינת ההחזר למשקיעים".

למה אתה מתכוון ב"לדעת למצוא את הדברים האלה"? כיזם ומשקיע היית מעורב בלא פחות מחמישה אקזיטים והנפקה, זה לא גם עניין של מזל?

"מזל הוא חלק מהעניין, אני לא מוריד מערכו, ותמיד טוב שהוא מגיע גם עם טיימינג נכון — לשוק של ורום למשל נכנסנו בזמן הנכון. אבל אני עושה את זה כבר 25 שנה, אז אני מבין בטכנולוגיה, יודע להבין את השווקים, להביא את האנשים הנכונים — זה החלק הקל — ובעיקר לראות את הדברים קדימה. יש לי יכולת לחלום, וזה התנאי ההכרחי. כך שמעבר למזל אני יודע שצריך גם דבקות במשימה ויכולת לראות קצת לתוך העתיד — לזהות הזדמנות גדולה, תעשייה שמחכה לשינוי או דורשת שינוי, וכמובן צוות מדהים, יזמים יוצאי דופן שעובדים קשה. אין לי שום יכולת לחזות טרנדים, אני לא יודע מה יהיה הטרנד הבא אצל הבן שלי, למשל, אין לי מושג. אבל כן יש לי יכולת לראות שווקים גדולים ולהבין איפה יש אי־יעילות ואיפה אפשר לשנות את המציאות שלהם, לשם אני חותר תמיד. עשיתי את זה בתקשורת, במכוניות ובעוד תחומים. בסופו של דבר, זה המקום שאני שוחה בו".

‍איך זה עבד עם ורום?

"נסעתי לארצות הברית ב־2014 ובפעם הראשונה בחיי נכנסתי לסוכנות רכב שם. בהתחלה לא הבנתי למה זה עובד ככה, למה צריך לנסוע, לדבר עם איש מכירות, למה אני לא יכול לשבת בבית ולעשות את כל זה. לא ראיתי היגיון באיך שהשוק עובד. שם היתה הקפיצה של 'אפשר לעשות את זה אחרת', 'בואו ניישם את זה', המקום שבו אני מרגיש בנוח. בעצם הגעתי מירושלים לטקסס, ובעיניים של אורח לרגע ראיתי משהו שנראה לי די מובן מאליו. כנראה הייתי נאיבי בכל פעם שנכנסתי לשוק מאוד חדש, ואולי זה נתן לי כוח לראות את הדברים בצורה קצת אחרת".

עם כל ההון שנכנס מההצלחות האחרונות, הקרן בדרך לגיוס נוסף?

"גייסנו לא מזמן, אז זה לא על הפרק כרגע אבל מן הסתם ההצלחות בוורום ובספוט סוללות את הדרך לעוד אפשרויות".

ספוט היא בגדר "האקזיט הקטן" של פיקו כרגע, מה שחוטא לעסקת הענק שבכל זמן אחר היתה נחשבת הצלחה גדולה; אחרי הכל, מדובר בחברה שגייסה קצת יותר מ־53 מיליון דולר ונמכרת ב־450 מיליון לענקית האחסון האמריקאית נטאפ, ששווי השוק שלה הוא כ־10 מיליארד דולר. ומבחינת פיקו, "ספוט החזירה לבדה כמעט את כל הקרן הראשונה", אומר וורטמן, ומוסיף שערב המכירה, אחרי דילול החזקות, לקרן היו 4% מהחברה שהניבו לה כ־20 מיליון דולר. ספוט הוקמה ב־2015 בידי עמירם שחר, שמנהל אותה כיום מקליפורניה, ולירן פולק, מנהל הטכנולוגיה הראשי של החברה. היא נולדה בפקולטה למדעי המחשב של המכללה למינהל כפרויקט הגמר של שחר, וכיום מסייעת לחברות שמשתמשות בשירותי הענן הגדולים (גוגל, אמזון, מיקרוסופט) לייעל את עבודת הענן שלהן באמצעות ריכוז האחסון והורדת עלויות.

"התחלתי עם ארבעה חבר'ה ירושלמים, ראיתי את הדרייב שלהם, ואני מאמין שהוא מאוד חזק אצל ירושלמים. ידעתי שעמירם יטרוף את העולם, שהוא יבנה משהו גדול. אחרי שעשרות קרנות אמרו לו לא, אני אמרתי כן, נתתי את הצ'ק הראשון ואת כל הגיבוי, ואחרי ארבע וחצי שנים אנחנו מוצאים את עצמנו עם חברה ענקית של כמעט 200 עובדים, רובם בארץ, ומכירה לחברה אמריקאית דווקא בתקופה הזאת, כשהעולם קצת השתגע עם הקורונה. אף אחד לא האמין שיכולים להיות סיפורים כאלה".

יש אינספור חברות ענן וייעול ענן, וענקיות הרשת פועלות בתחום באופן אינטנסיבי. מה ראית בספוט שמשקיעים אחרים לא ראו?

"באופן כללי אני מאמין בשווקים גדולים. ראיתי שעמירם הולך על אחד השווקים הגדולים בתוך הענן, הוא דיבר על להפוך את האחסון ליעיל יותר והבנתי שיש כאן פוטנציאל גדול, אבל בעיקר הסתכלתי על הבן אדם, על הרצון להצליח והדחף האינטלקטואלי לפצח דברים קשים. מבחינתי, השקעתי בו אישית".

וכאמור ישנם השורשים הירושלמיים של החברה, שחשובים לוורטמן מאוד. גם במקרה של ספוט, כאמור, הוא מדגיש את היות היזמים ירושלמים. "חדשנות שיוצאת מהעיר הזאת וכובשת את העולם — זה מאוד מאוד מרגש. והכסף הזה חוזר לכאן: אנחנו ממשיכים להשקיע פה, וזה מאפשר לי לחזק את פיקו קידס (תוכנית לחינוך טכנולוגי של ילדי ירושלים, בעיקר בשכונות מוחלשות), את המשימה החברתית שלנו, כי אני מאמין באחריות חברתיות".

וורטמן, שחי כיום בשכונת ארנונה בעיר, הגיע לירושלים בגיל 8, כשמשפחתו עלתה מפילדלפיה, כי "ההורים החליטו שציונות לא עושים מהפרברים של אמריקה", וכאן, הוא מספר, "אבא ממש רקד ברחובות". האב, עורך דין בהכשרתו, עבד כמתווך נדל"ן, האם היתה פעילה למען יהודים יוצאי ברית המועצות, והילד ספג את העניין בביזנס ובפעילות חברתית, אבל באוניברסיטה, קולומביה שבניו יורק, הוא למד בכלל תלמוד ויחסים בינלאומיים, "כי זה מה שעניין אותי באותו רגע". הוא לא חובש כיפה ולא מגדיר עצמו דתי, אבל הולך לבית כנסת לעתים קרובות וילדיו לומדים בבתי ספר דתיים, "כי אני רוצה שיהיה להם את העומק של הדברים הנפלאים שיש ביהדות".

לצד הרוח תמיד נמשך לטכנולוגיה, בלי שלמד את התחום באופן מסודר. "מה שאני יודע למדתי תוך כדי תנועה. לקחתי שיעור אחד באוניברסיטה בשפת קוד שכבר לא קיימת לדעתי, פסקל". וכשחזר לירושלים מהלימודים בניו יורק החל לצלול לעולם הזה, וב־1993 הקים את TTR Technologies לאבטחת תוכנה, "ושם למדתי איך מגייסים כסף, איך מוכרים, איך מנפיקים. זה היה האקזיט הראשון שלי, וכשהחברה היתה ציבורית היא נמכרה בכ־80 מיליון דולר ואמרתי: 'זה קל, אמייזינג. בואו נעשה את זה עוד פעם'". אחריה הוביל עוד שתי חברות מההקמה להנפקה, Ambient Systems להעברת דאטה באמצעות רשתות חשמל ו־DeltaThree לשיחות טלפון דרך האינטרנט.

"את אמביינט הקמתי עם מדענים יוצאי ברית המועצות, הם קראו לי אילושקה. העובדים אמרו: 'יש שביתה — אין תה במטבח, לא עובדים'. אז הלכתי וקניתי תה לחמש שנים קדימה. היה נורא כיף. בתחילת שנות האלפיים חברת החשמל של ניו יורק קנתה את השליטה בחברה ב־40 מיליון דולר. חלק קטן מזה היה שלי".

גם בדלתא עבד עם יוצאי ברית המועצות, והפך אותה לחד־קרן הירושלמי הראשון, כשב־1999 היא הונפקה לפי שווי של חצי מיליארד דולר ולמחרת כבר נסחרה לפי שווי של מיליארד — בדיוק כפי שקרה עם ורום ("היה לי דז'ה וו"). מבחינת וורטמן, דלתא היא משל לעלייתו ונפילתו של ההייטק הירושלמי. "בסוף שנות השמונים, הודות לטדי קולק ואהוד אולמרט, אינטל הגיעה לירושלים. בשנת 2000 היו לי פה 400 עובדים צעירים, זה נראה כמו תל אביב, עם הפסקות לבירה ולפריסבי. ואז הגיעו המפולת של הדוט קום והאינתיפאדה השנייה, והתעשייה פה נפלה, גם דלתא. ירושלים נכנסה לתקופה של חורף גרעיני. הצעירים, כוח העבודה העיקרי, היגרו לתל אביב".

גם וורטמן קצת היגר, מהתעשייה עצמה למעגל התמיכה שלה. הוא עבד בקרן בנצ'מרק קפיטל, וב־2015 הקים את פיקו. עוד לפני הקרן, הוא פתח חלל עבודה משותף בשם הזה באזור התעשייה תלפיות. "בחרנו בשם PICO כי זה ראשי תיבות באנגלית של אנשים, רעיונות, קהילה והזדמנויות. רצינו לעורר מחדש את הקהילה היזמית חברתית בירושלים. ליזמים אמרתי: 'שלם כפי יכולתך, ואם אתה יזם חברתי — תפדל, לא צריך לשלם'".  

גם הקרן, שהוקמה עם המשקיעים הניו־יורקים ג'ינה לה־ורסה וטוד קסלמן ("הכרתי אותו בבית הכנסת והוא התייעץ איתי על עלייה לארץ"), מנסה לחזק את ירושלים, ובין השאר משקיעה בשתי חברות מקומיות. וורטמן מציין שהיא משקיעה גם בחברות שייסדו אנשים שגדלו בירושלים ומדבר על איזה דנ"א ירושלמי, מזכיר את היזמים הגדולים שצמחו בעיר, ובהם גיל שויד, איל וולדמן, אמנון שעשוע ועוד, ומסביר ש"המציאות המורכבת של העיר דורשת אנשים עם שרירים, יצירתיות ויכולת לפתור בעיות כדי להתקיים פה. גם בן אדם שהוא הכי לא דתי ולא מאמין מרגיש פה השראה, עם ההיסטוריה והרוחניות של העיר".

המשרדים של פיקו פחות היסטוריים ורוחניים — בטון חשוף, פסלים צבעוניים, עבודות וידיאו, צילום אמנות מלח של סיגלית לנדאו. "כשפתחתי אותם באזור המוסכים הזה ראש העיר דאז, ניר ברקת, שדווקא השקיע בהייטק, בא ואמר לי: 'אלי, אתה משוגע. הייטק לא יהיה פה. אבל משרד יפה עשית'. בהתחלה אף אחד לא הסכים לבוא. היום יש פה 60 סטארט־אפים, בשכירות של 100 שקל למ"ר, מחיר כמו בתל אביב".

‍ובכל זאת, סצנת ההייטק מתרחשת בתל אביב.

"לאנשים נוח לעבוד עם מי שדומה להם. ופה יש פחות נוחות, פחות מסעדות, אין ים שמסיח את הדעת. אבל כאן אתה חייב להיות יצירתי, ויש כאן יותר עומק אינטלקטואלי. אם תסתכלו פה מהחלון אפשר לראות ערבי ממזרח העיר, חרדי, הייטקיסט ירושלמי — ומדי פעם תל־אביבי שהלך לאיבוד", הוא צוחק. "יותר קל לרוץ במישור מלהיות אנשי הרים. אבל רוב חתני פרס נובל צמחו בירושלים, השפים שתל־אביבים אוהבים הם ירושלמים — אייל שני גדל במרחק כמה בתים ממני. הרבה מההצלחות הכי גדולות בארץ יצאו מפה, התנאים כאן מייצרים דנ"א מיוחד של יזמי־על. קשה, יש מתחים, אינתיפאדה, אבל לכאן מגיעים אנשים שמוכנים להתמודד. את הילדים שלי בחרתי לגדל כאן".

ומה התוכניות שלך אחרי ההישגים האחרונים? מה החלום?

"משכורת היא לא מה שמניע אותי מאז שהקמתי את פיקו. כשאני מדבר על פיתוח כלכלי במונחים ציוניים אידיאולוגיים אלה באמת החיים שלי. אז הם כבר מלאים בעשייה, עסקית, חברתית, ויש לי גם יקב קטן (בת שלמה). לא חסר לי שום דבר".