מדינת קבצנים שחיים 64 שנה

אין הרבה אנשים שיכולים להעיד כי חשבו לרכוש מדינה ריבונית, או שפעלו להשלים מהלך שכזה. אומנם היתה בהיסטוריה המודרנית תקופה שבה ריבונות על מדינה נחשבה סחורה כלכלית, אך זו היתה בעיקר שיטה של מדינות להשתלט על שטחים, לא של אנשים פרטיים.

ארצות הברית היא דוגמה בולטת: ב־1803 היא רכשה את לואיזיאנה מצרפת, ב־1819 ספרד מכרה לה את הריבונות על פלורידה, ב־1845 היא רכשה את השליטה בטקסס, ואחרי שלוש שנים רכשה ממקסיקו חלקים מקליפורניה, את ניו מקסיקו ואת יוטה. ב־1867 סיכמה ארצות הברית את השופינג עם רכישת אלסקה מרוסיה. הספרדים, מנגד, מכרו את הפיליפינים ופוארטו ריקו, הבריטים שילמו דמי שכירות עבור סינגפור וחכרו את הונג קונג ל־99 שנה, וסין קיבלה חלק מריבונות טג'יקיסטן ב־2011 תמורת השקעות באזור.

אם משווים את נאורו למרבצי הנפט באלסקה, האקלים הנוח בפלורידה, או חשיבותה הגיאוגרפית של הונג קונג, הבחירה בה פחות מובנת מאליה. במדינה, על 21 הקילומטר הרבוע שלה ו־12 אלף תושביה, יש מחסור במים מתוקים, לא נותרו לה כמעט שטחי עיבוד והיא מייבאת 90% מהמזון שלה. תלות במזון מעובד הביאה את אוכלוסייתה להיות אחת השמנות והחולניות בעולם, כשמחצית מאזרחיה סובלים מהשמנת יתר חולנית, רבע מהם חולים בסוכרת, ותוחלת החיים של תושביה היא 64 שנה. זאת, מבלי להזכיר כי נאורו פגיעה לתופעות מזג אוויר קיצוניות, ואת העובדה שהיא רחוקה ומבודדת, אי שם בין אוסטרליה להוואי.

בתנאים האלה, ברור שמי שמבקש לקנות את נאורו או להשתלט עליה אינו מתעניין במדינה עצמה או ברווחת תושביה, אלא עסוק באינטרסים הצרים שלו. ובנקמן־פריד הוא רק האחרון ברשימה ארוכה של אומות ומיליארדרים שביקשו לנצל לטובתם את מדינת האי המיוסרת.

למעשה, המקרה של נאורו ממחיש באופן קיצוני את תוצאות המפגש בין קפיטליזם חסר מעצורים למשטר חלש ותלותי, ומהווה דוגמה לנזקים ארוכי הטווח שהשאיר אחריו הקולוניאליזם ולהתנערות המערב העשיר מהקהילות התוססות שניצל לצורך צמיחתו האגרסיבית. המקרה שלה גם ממחיש את חשיבותו של משטר יציב, שרואה לנגד עיניו את טובת תושביו לטווח הארוך, ואת העובדה שעושר משאבים עלול להפוך לקללה אם הוא מנוהל בידיים מושחתות.

"שטח אדמה עגום ומזעזע"

האי נאורו יושב לפני יותר מ־3,000 שנה, ובמשך אלפי שנים הצליחו תושביו לחיות בבידוד, עצמאות והרמוניה עם הטבע. ב־1888 הפך האי מטבע עובר לסוחר בידי מעצמות, כשבריטניה וגרמניה חילקו ביניהן אדמות והחליטו "לתת" את נאורו לאחרונה. ב־1899 התגלה כי חלקו הפנימי והמוגבה של האי, שבני נאורו כינו "טופסייד", עשיר במשאבים, וב־1906 התברר שהמשאב הוא פוספט. האוסטרלים עשו עסקה עם הגרמנים, הכריזו על האי "אתר כרייה", והתחילו לחלץ מאדמתו משאבים באגרסיביות.

בחלקו הפנימי של האי גדלו עד אז עצי פרי פראיים וגידולים מבויתים אחרים. האוסטרלים ביראו בו את כל הצמחייה, גירדו את שכבת האדמה העליונה וכרו בין האלמוגים העתיקים שהיו תחתיה את הפוספט מהבורות והחריצים. ההשפעה היתה מיידית, וב־1921 תיאר הצלם רוזמונד דובסון רון עבור מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק את השלכות הכרייה על האי: "שדה פוספט מעובד הוא שטח אדמה עגום ומזעזע. אלפי פסגות אלמוגים לבנים ניצבים בגובה עשרה עד שלושים רגל", כתב, והוסיף: "מעמקי המערות שלו זרועים באלמוגים שבורים, מסילות חשמליות נטושות, סלי פוספט זרוקים ופחיות נפט אמריקאיות חלודות".

אוסטרליה ייצאה את הפוספט במחיר נמוך מהממוצע העולמי כדי לסבסד חקלאים בניו זילנד, בריטניה ובאוסטרליה עצמה — שלוש מדינות שחבר הלאומים הגדיר בין מלחמות העולם "נציבות הפוספט". בסך הכל ייצאו מהאי 80 מיליון טונות פוספטים, או כפי שתיאר זאת החוקר פיטר דאוברן (Dauvergne) בספרו זוכה הפרסים "Environmentalism of the Rich": "אם משאיות זבל היו יכולות לעוף, כמות כזו של פוספט היתה יכולה למלא מספיק משאיות כדי לחבר אותן, פגוש לפגוש, מניו יורק לטוקיו ובחזרה". וכל הפוספט הזה, כתב דאוברן, "הגיע מאי שגודלו שליש מזה של מנהטן".

שבריר מההון זרם לקרן עושר שהקימה נאורו, וב־1968, כשמדינת האי זכתה סוף סוף לעצמאות, היא קיבלה את השליטה על כריית המשאב. בתחילה זה נראה מבטיח. עשור אחרי שהפכה לדמוקרטיה ייצוגית ומינתה את נשיאה הראשון האמר דה־רובורט (DeRoburt), היה התמ"ג לנפש במדינה מהגבוהים בעולם, שני רק לאימפריית הנפט ערב הסעודית. מרבית תושבי האי, שמנו אז 4,000 בני אדם, לא נדרשו לעבוד ושיעור ההשתתפות בשוק העבודה עמד על 20%. באותן שנים הפכה הבזבזנות של נאורו ידועה לשמצה, כשהמדינה קנתה צי מטוסי בואינג 737, העניקה שירותים ציבוריים בחינם ונמנעה מלגבות מסים. נוסף על כך, כמעט כל ילד באי זכה למלגת לימודים מלאה באוסטרליה, והמדינה אף השקיעה שני מיליון דולר אוסטרלי במחזמר כושל בווסט אנד שנקרא "לאונרדו המחזמר — דיוקן של אהבה".

העיתונות העולמית נהגה לציין בתקופת השגשוג את חיבתם של תושבי נאורו ליבוא מכוניות ספורט מפוארות. לכאורה תחביב לא חריג בקרב מתעשרים חדשים, עד שנזכרים שבמדינה יש מסלול נהיגה אחד בלבד, המאפשר להקיף את האי בתוך שעת נסיעה ומגבלת המהירות בו היא 25 מייל לשעה.

אך העושר היה זמני. אחרי פחות משני עשורים של עצמאות ו־60 שנות כרייה, הפוספטים באדמת האי מוצו כמעט לחלוטין. מכיוון שאיש לא טרח לשקם את השטח, 80% מאדמת נאורו נותרו לא ראויים למגורים ולגידולים חקלאיים. עיתונאי שביקר באי לפני עשור תיאר את נופו כ"נוף ירח" בשל היותו ריק ובוהק בלובנו. הניצול המערבי הממושך, בצד שילוב קטלני של שחיתות, בזבזנות והישענות על מקור כלכלי אחד, רוקנו את קרן העושר של המדינה, כלכלתה התרסקה והתמ"ג קרס. כיום מדורגת נאורו במקום 164 בעולם במונחי תמ"ג לנפש — כ־12 אלף דולר ב־2022, בהשוואה ליותר מ־50 אלף דולר בשנות השבעים.

ב־1987 פסק בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) כי אוסטרליה אחראית להרס נרחב של אדמות האי, וב־1993 הסכימה אוסטרליה לשלם פיצויים בגובה 107 מיליון דולר אוסטרלי לשיקום האדמה. בתמורה נאורו התחייבה לא לבוא אליה יותר בטענות לעולם.

ללא משאבים, נאורו עשתה מה שכל מדינת אי במצבה עושה - הפכה למקלט מס. בשנות התשעים ממשלתה העניקה רישיון ל־400 בנקים זרים, שאפילו לא נדרשו לפתוח סניף באי