יהודית, מה זה בכלל פורניר?

זו פרוסה דקה של חומר (0.6–3 מ"מ), שמשמשת לציפוי רהיטים כקישוט. בתקופת האר דקו בצרפת השתמשו בפורניר גם מעור דגים וקש, אבל כיום נהוג להשתמש רק בעץ מלא. אני מתמחה במלאכה שנקראת פרקטרי (Parquetry) — עיטור פורניר באמצעות שימוש בסיבי העץ לצורך יצירת הדוגמה.

אז את בעצם נגרית?

למדתי בצרפת בבית ספר לנגרות מסורתית. בצרפת יש מסורת ארוכה של עבודה בעץ, וכל מקצועות העץ היו נפרדים. כך למשל, במאה ה־19 מי שהיה בונה רהיט, היה אסור לו לגלף בעצמו את הרגליים של השולחן והוא היה צריך לתת את העבודה הזאת למומחה גילוף. אחרת הוא יסכן את התואר והמוניטין שלו. אני נקראת אבניסט (Ébéniste) — מי שבונה רהיטים ברמה גבוהה מעץ מלא ומתמחה גם בפרקטרי.

כיום מפעלים בונים רהיטים מחומרים לא איכותיים כמו סיבית, ועליהם שמים פורניר יפה כדי להסתיר. כך הוא קיבל שם רע, אבל מדובר בעבודה טובה ויוקרתית, שנולדה עוד במאה ה־17.

איך יוצרים את הדוגמאות של הפרקטרי?

יש לי מכשיר שמורכב משתי מראות מחוברות, ובאמצעות שינוי הזווית שלו אני יכולה להתבונן בעץ כדי לראות איך תצא הדוגמה, אם אחתוך אותו לשתי חתיכות, ארבע, שמונה וכו'. כך אני בוחרת באיזה חלק של העץ אני רוצה להשתמש, ואז פורסת אותו לשכבות דקות.

יש כמה דרכים לחתוך פורניר. בציפוי פשוט של רהיטים תעשייתיים פורסים את גזע העץ ליריעה דקה ומתמשכת, כמו תפוח שמקלפים ממנו את הקליפה בסליל. זה יוצר דפים ענקיים שאין שליטה על הדוגמה שלהם. בפרקטרי, לעומת זאת, מתחילים מקרש שאותו פורסים לפרוסות דקות, וכל השכבות ממש דומות זו לזו, כי אלה אותם סיבים ואותו חלק של העץ. סדר השכבות ממש חשוב כי הדמיון כמעט מושלם ככל שהן קרובות יותר. זה כמו לחתוך תפוח לפרוסות עגולות — את רואה מה נמצא בקצה ומה קרוב יותר לאמצע.

עוד משהו שמשפיע על הגימור של הפורניר זה אפקט שנקרא "עין החתול" (chatoyance), שזו הצורה שבה האור חוזר מהפורניר. חיתוך הדפים באמצעות מסור יוצר טקסטורה שונה לחלק העליון של הניסור לעומת החלק התחתון שלו — החלק העליון קצת יותר "נפגע", הנקבוביות שלו פעורות יותר, והברק שלו שונה בהתאם לזווית החיתוך. כשעובדים עם פורניר צריך לחשוב על זה כדי שבסוף זה ייראה שונה בצורה מתוכננת.

"סיימתי תואר בכלכלה כדי לא לאכזב את הוריי, ואחריו נרשמתי לקורס נגרות יפה בפריז. לא קיבלו אותי, ואני לא יודעת למה, אבל חיכיתי עשר שנים לפני שניסיתי שוב. רק בגיל 36 התחלתי ללמוד נגרות"

איך יוצרים עבודת פרקטרי?

לפי העיצוב הנבחר, אני יודעת כמה דפים אני צריכה לחתוך, ואז מתחילה בסימון מספרי של דפי הפורניר בגיר, כדי לדעת מה הסדר שלהם, ומה הצד העליון ומה הצד התחתון. את הדפים אני מסדרת אחד על השני, כך שהסיבים הזהים יהיו מונחים בצורה מדויקת זה על זה — זה ממש קריטי כי אני רוצה לחתוך בדיוק את אותו חלק. ואז אני מחברת את הדפים בנייר דבק ומתחילה לחתוך את הצורה הרצויה בעזרת מסור פורניר מסורתי וסרגל, כדי להקפיד שהחיתוך יהיה ב־90 מעלות, ומחליקה את הצדדים שלהם באמצעות מקצועה.

אחר כך אני פותחת את כל החלקים וצריכה לחבר אותם. אני משתמשת בנייר דבק שמיועד לפורניר, זה ממש כמו נייר של בולים. אני מרטיבה אותו במים ואז מניחה אותו על שני חלקים כדי לחבר ביניהם, יש לו יתרון שכשהוא מתייבש הוא מתכווץ, ואז מקרב את שני חלקי הפורניר עוד יותר, שיהיו ממש צמודים בלי רווח. אני מסדרת את כל החלקים בצורה שאני רוצה, ומקפידה שהסיבים ייפגשו זה עם זה כדי שהתוצאה תהיה כמה שיותר יפה. נייר הדבק מוצמד על הצד היפה אז אני לא באמת רואה איך הולך להיראות המוצר המוגמר.

כשסיימתי להרכיב אני מתאימה את הפורניר לרהיט שהוא הולך לצפות, אני תמיד מכינה את הפורניר קצת גדול יותר כדי לוודא שיהיה מספיק. אני מדביקה את הפורניר באמצעות דבק נגרים, מחליקה אותו באמצעות פטיש ייחודי ונותנת לו להתייבש במשך כמה שעות. אחר כך אני מורידה קצוות מיותרים בעזרת רוטר, משייפת, מורידה את נייר הדבק ומורחת שלאק כדי למלא את הנקבוביות של העץ, ואז וקס, שאני מכינה בעצמי משעוות קרנובה, שעוות דבורים וטרפנטין.

נשמע מלחיץ - לעבוד על משהו בלי לדעת איך הוא ייראה

דווקא קילוף הדבק — שלב חשיפת העבודה — הוא השלב שאני הכי אוהבת. כי מבחינת העבודה אין בו משהו מלחיץ, את לא יכולה לעשות שום דבר שיפגע בתוצאה. השלב הזה הוא כמו תרפיה, בלי לחשוב, רק לקלף. אם התוצאה טובה יש הרבה סיפוק, והרבה פעמים אני חושבת "וואו, זה יצא יותר טוב משחשבתי". ואם לא יוצא טוב — אין מה לעשות, חבל על הזמן להתעסק במחשבות על זה.

איך הגעת לעולם הנגרות?

גדלתי בברטאן בצרפת לאבא פרופסור לפיזיקה ואמא מורה לאנגלית. היה הרבה גירוי אינטלקטואלי בבית, אבל כשאבא או אמא היו צריכים לעשות משהו עם הידיים הם לא הצליחו. הלכנו למוזיאון, אבל אמנות יישומית לא ידענו.

באוניברסיטה למדתי כלכלה במסלול של חמש שנים. אחרי השנה הרביעית עשיתי שנה הפסקה והגעתי לירושלים לתוכנית לצרפתים. פגשתי שם חברה אמנית והתחלתי בזכותה ליצור קצת, גלויות ושטויות, לצייר, לרקום. כשחזרתי לצרפת הבנתי שאני ממש רוצה ללמוד נגרות, אבל הייתי חייבת להשלים את התואר כי לא רציתי לאכזב את הוריי. בשלב מסוים שמעתי שפותחים בפריז קורס לילה לנגרות יפה, מסובסד וברמה גבוהה. הגשתי בקשה, אבל קיבלו רק 14 אנשים ואני לא הייתי בתוכם. אני לא יודעת למה, אבל חיכיתי עשר שנים לפני שניסיתי שוב, ובמהלכן עבדתי בכל מיני תפקידים בלוגיסטיקה ובתקשורת.

בגיל 36, ניסיתי להירשם שוב לקורס, ושוב הייתי ברשימת ההמתנה. הפעם התקשרתי להגיד שאני ממש רוצה ולשאול באיזה מקום אני ברשימה, ואני חושבת שאולי זה מה שעזר לי להתקבל. נכנסתי לקורס לילה של שלוש שנים וקיבלתי תואר ראשון בנגרות.

אחרי התואר התפטרתי מהעבודה, למדתי בבית ספר לרסטורציה במשך עשרה חודשים ואחריו למדתי תואר שני בנגרות בבית ספר פרטי. אחר כך עבדתי בנגרייה קהילתית בצרפת, עד שלפני שש שנים עליתי לארץ ופתחתי פה את העסק שלי.

איך החלטת שדווקא נגרות היא מה שאת רוצה?

אני חושבת שזה משהו שהיה בתוכי אבל לא בא לידי ביטוי. בעבודה עם פורניר יש הרבה יצירתיות ודמיון ואני יכולה לקחת את היצירתיות לרמה אחרת. מבחינה כלכלית זה לא קל. אבל כשעבדתי והיתה לי משכורת טובה, סבלתי מנדודי שינה במשך שנים. ודווקא מאז שאני בנגרות, אני ישנה טוב.

אגב, אחרי הלימודים גיליתי שסבא רבא שלי היה נגר. הוא הגיע לצרפת מהונגריה ופתח בית מלאכה ברחוב של נגרים בפריז. אז זה בגנים שלי, אפילו שזה קפץ כמה דורות.