היא אולי היתה צריכה להבין במה מדובר, אבל היא היתה צעירה עם הרבה חשבונות לשלם, שקיבלה הצעה ל־4,000 דולר תמורת יום צילומים. "מייק" קישר את ג'יין דו־19 לשתי נשים אחרות "אמברליין" ו"קיילין", שהרגיעו את חששותיה והבטיחו לה שהן עצמן השתתפו בסרטים (שקר), שגם הן מגיעות מעיירות קטנות (שקר), שזהותה תישאר אנונימית ושהצילומים לא יופצו באינטרנט או בארצות הברית (שקר, שקר ושקר).

מה שג'יין דו־19 לא ידעה הוא שבאותה העת כבר הוגשה תביעה ייצוגית נגד האנשים שעמם תקשרה — שהיו למעשה מייקל פראט (Pratt) ומתיו וולף (Wolfe), בעלי אתר הפורנו הפופולרי GirlsDoPorn — בטענה שהונו בשיטתיות מאות צעירות כמוה, במה שה־FBI כינה "קונספירציה", כדי שישתתפו בסרטי פורנו שיופצו בשלל אתרים אונליין. ומה שג'יין דו־19 עמדה לעבור היה אותו מסלול אימים שחזר על עצמו עם כל הצעירות שהם הונו.

כך עבדה השיטה הנכלולית: וולף ופראט משכו צעירות בהבטחה לעבודת דוגמנות, הטיסו אותן לסן דייגו ושיכנו אותן במלון על חשבונם. במלון הם דחפו להן אלכוהול ומריחואנה והציגו בפניהן טופסי הסכמה עם שמות שונים, שבאף אחד מהם לא היתה שום עדות לשיוך לתעשיית הפורנו, ודאי שלא מקוון. הנשים לא קיבלו מספיק זמן כדי לעבור על החוזים, והבטיחו להן שוב, לשווא, כי הסרטים לעולם לא יפורסמו באינטרנט. וולף ופראט לא נתנו לנשים עותק מהחוזים, וחלק מהן אולצו להקליט הצהרה בווידיאו, שבה אמרו כי אינן תחת השפעת סמים או אלכוהול.

מרגע שחתמו הן היו שבויות של ההפקה. רוב הנשים לא קיבלו את מלוא הסכום שהובטח להן, אחרי שוולף ופראט החליטו לקצץ ממנו בשל "פגמים" בגופן כמו שדיים לא אחידים, פטמות גדולות, צלוליטיס, חבורות וקעקועים. ברוב הפעמים הנשים נדרשו לבצע פעולות מעבר למה שסיכמו עליו בחוזה, ואם ניסו לסרב או למחות, אנשי הצוות לחצו עליהן ואיימו שלא ישלמו להן או יבטלו את כרטיס הטיסה חזרה הביתה. "סגרו אותי בחדר עם שני גברים. חששתי לביטחוני", אמרה אחת הקורבנות ל־NBC7. "הייתי שבורה מבפנים", סיפרה אחרת, "הרגשתי מטומטמת אפילו שידעתי שזו לא היתה אשמתי שנפלתי קורבן למשהו שהיה מתוכנן באופן כל כך מוקפד".

רבות מהתובעות דיווחו כי אנדרה גרסיה, שחקן פורנו שהיה שותף לפעילות של וולף ופראט, תקף אותן לפני הצילומים, במה שהוא כינה "נסיעת מבחן". אחרות דיווחו כי הוא תקף אותן אחרי הצילומים והעידו כי הצוות חסם את דלת חדר המלון ברהיטים כדי שלא יוכלו לברוח. ג'יין דו־1 ציינה שכשהתחילה לדמם בגלל המין האגרסיבי של גרסיה וביקשה להפסיק, אנשי הצוות סירבו ו"לא קיבלו 'לא' כתשובה". ג'יין דו־7 סיפרה שאחרי שהתחילה לדמם ונעלה את עצמה בשירותים, הם בעטו בדלת ופרצו פנימה. "שילמנו לך 2,000 דולר, את חייבת לצאת ולהמשיך. הדימום יפסיק כשיתחילו את האקשן", היא ציטטה אותם.

הסיוט של הנערות לא נגמר בתום הצילומים. כשג'יין דו־19 חזרה מסן דייגו לביתה בסיאטל היא חשבה שלפחות אף אחד לא ידע מה עברה. מהר מאוד היא התבדתה, כמו כל הקורבנות של וולף ופראט. בתוך זמן קצר עלה הסרט שבו השתתפה לאתר GirlsDoPorn, וקטעים ממנו הופצו בעשרות אתרי פורנו חינמיים. מעט אחר כך קיבלה ג'יין דו־19 הודעת טקסט ממספר חסום עם הכיתוב: "מצאתי אותך" ולינק לסרטון שלה בפורנהאב (PornHub), אתר פורנו חינמי, השני בגודלו בעולם, עם 120 מיליון צופים ביום. אחרי שמשפחתה, חבריה וכל סביבתה גילו על כך גם הם, היא נאלצה לעבור מדינה, נהפכה דיכאונית ומצאה את עצמה בקצה צוק באזור לאס וגאס, מתכננת לקפוץ אל מותה. כיום היא בטיפול פסיכיאטרי.

בינואר האחרון ג'יין דו־19 ועוד 21 מתלוננות קיבלו סוף־סוף קצת צדק. אחרי מאבק משפטי ארוך שהחל ביוני 2016, פסק להן בית המשפט בסן דייגו פיצויים של 12.7 מיליון דולר על מעשיהם של וולף ופראט. השופט אף הורה, בצעד נדיר, למסור לנשים את הזכויות הבלעדיות לסרטיהן. "הנאשמים גייסו במכוון נשים צעירות חסרות ניסיון, שלא סיימו את לימודי המכללה (לעתים אף תיכון), ושאינן מכירות את תעשיית הפורנו", כתב השופט בהחלטה. "טקטיקות הנתבעים גרמו לסרטים להפוך נפוצים בקהילות התובעות — הדבר העיקרי שממנו הן חששו ושהנתבעים הבטיחו להן במפורש שלא יקרה".

באוקטובר 2019 הגיש התובע המחוזי של קליפורניה כתב אישום בגין סחר בנשים, הונאה וכפייה נגד וולף, פראט, גרסיה ו־ולריה מוסר, שסייעה להם בגיוס נשים וניהלה ענייני לוגיסטיקה וכספים. וולף, מוסר וגרסיה נלקחו בידי הרשויות הפדרליות למעצר, אולם פראט הספיק להימלט מהמדינה בספטמבר. אם יימצאו אשמים, עומד נגדם עונש של עד מאסר עולם.

ההכרעה במשפט האזרחי והאישומים הפליליים, שלא היו כמותם נגד מפיקי פורנו, מסמלים שינוי טקטוני במוכנות מערכת המשפט והחברה האמריקאית להתמודד עם סוגיית ההסכמה בתעשיית הפורנו, שמכניסה כ־12 מיליארד דולר בשנה בארצות הברית לבדה. הוויכוח על הסכמה, חרטה וניצול מיני אינו חדש לתעשייה, שחווה השנה חשבון נפש משלה. הרבה בזכות קמפיין MeeToo שהגיע אליה באיחור ובהשפעת המחאות האזרחיות הנוכחיות בארצות הברית, שמעצימות את המוחלשים בחברה.

רק בחודשים האחרונים, בצל מגפת הקורונה, התחילו לעלות עדויות רבות מכוכבות בתעשייה, שבגילוי לב סיפרו על שחקנים, במאים ומגייסים, מהמוכרים ביותר בתעשייה, שרמסו בגסות את גבולות ההסכמה, ניצלו אותן מינית, הכו והשפילו אותן והטילו עליהן מורא. כך למשל האשימו 10 שחקניות פורנו את השחקן ריאן מדיסון, שסרטים בכיכובו נצפו 46 מיליון פעמים רק בפורנהאב, כי הפר ביודעין מגבלות שעליהן הסכימו הצדדים מראש, וכפה עליהן מכות, השפלות ומין אנאלי; שחקנית נוספת סיפרה כי הבמאי עטור הפרסים קרייבן מורדהד (Moorehead) תקף אותה שוב ושוב; ושחקנית שלישית חשפה כי נשיא ומנכ"ל סוכנות הכישרונות Motley Models דייב רוק ניצל את עמדתו כדי לכפות על דוגמניות לקיים עמו יחסי מין. זהו רק חלק קטן מהסיפורים שמדגישים כי אף שרבים חושבים שמה שרואים באתרי פורנו מתרחש בהסכמה, מתוסרט ומעוגן בחוזה ברור בין מבוגרים, פעמים רבות מדובר פשוט באונס.

הנכלוליות סביב המושג "הסכמה" בתעשיית הפורנו מחריפה בפורנו "חובבנים", קטגוריית סרטים שמתיימרת להציע חוויה לא מתוסרטת, סקס "אמיתי" שנעשה עם אנשים "אמיתיים", לא כוכבים מקצוענים שההנאה שלהם מזויפת. התחושה הטבעית שמאחורי הסרטים האלו מושכת אליה צופים רבים כל כך, עד שהקטגוריה היתה הפופולרית ביותר במנוע החיפוש של פורנהאב בשנה שעברה.

הבעיה, כפי שממחיש המקרה של GirlsDoPorn, היא שאותה תעשייה של סרטים חובבניים, שהתפתחה בעיקר מאז המהפכה הדיגיטלית, התפצלה למאות חברות הפקה קטנות שמתחמקות מכל רגולציה או תחושת אחריות, ומחליפות את חברות ההפקה המסודרות והמפוקחות יחסית. כל שחברות ההפקה הקטנות צריכות לעשות הוא ללחוץ "הקלט" במצלמה ולהעלות את הסרט לאינטרנט. לכן לא פלא שכמעט רבע מכל תוכני הפורנו באתרים הגדולים מוגדר "חובבני". כדי לתחזק את ההצלחה, המפיקים נדרשים לחפש בקדחתנות שחקניות ושחקנים חדשים כל הזמן, עם עדיפות לצעירים, כאלה שאין להם את המשאבים והידע לדעת מה זכויותיהם ושקל להפחידם. טרף קל.

ועדיין, המקרה של פראט, תושב ניו זילנד, נשמע קיצוני. הוא סיים תיכון ב־2000 ומיד נכנס לתעשיית הפורנו. הוא הפיק סרטים עבור אתרים שונים, עד שב־2006 החליט להקים אתר מנויים משלו, שהציע חידוש: באתר יהיו רק נשים צעירות, בנות 18–22, שמעולם לא השתתפו בסרט פורנו ולעולם לא ישתתפו עוד בסרטים אחרי הסרטון הבלעדי שיצלמו לאתר.

אחרי שהקים רשת של שבע ישויות שונות באיי קיימן ובאיים הקריביים שינהלו את הדומיין GirlsDoPorn הוא עבר מניו זילנד — שבה פורנוגרפיה צריכה לעמוד בכללים מחמירים כמו איסור סרטים שמתארים אלימות, אונס או גילוי עריות ובשורת חוקים שמעניקים לעובדים בתעשייה שליטה גדולה בעבודתם — אל ארצות הברית, שבה "חופש הביטוי" הוא המלך. הרגולציה שבה כוללת בעיקר התפלפלות משפטית בשאלה מהי פורנוגרפיה, כדי להגן מפני "שחיתות מוסרית", איסור שימוש בחומרים פדופילים ומניעת הפצת מחלות מין. שום התייחסות להסכמה או ליחס הוגן.

פראט החל לצלם את סרטיו בחדרי מלון ברחבי ארצות הברית ב־2007, וב־2009, כשצבר מספיק "תוכן", העלה את האתר לאוויר. ב־2011 הצטרף אליו חבר הילדות שלו וולף. האתר התגאה כי הוא כולל "בנות חובבניות אמיתיות שמקיימות יחסי מין בווידיאו בפעם הראשונה... לא תמצאו את הבנות האלה בשום אתר אחר — כל הבנות הן 100% בלעדיות — זו הפעם היחידה שהן עושות פורנו". מאוחר יותר הם יפתחו שני אתרים נוספים, GirlsDoToys (בבעלות שש ישויות בינלאומיות שונות) ו־MomPOV (בבעלות חמש ישויות שונות). שלושת האתרים ו"פרדיגמת" הבלעדיות דרשו זרם קבוע של סרטים חדשים, כדי לשמור על כמות תוכן גבוהה באתר. העובדה שהצליחו לשמור על כמות תוכן גבוהה, כתב השופט אנרייט בהחלטתו, מדגימה את האפקטיביות הגבוהה של מעשה ההונאה.

וולף ופראט נהגו לשתול קטעי סרטים של 5–7 דקות באתרים חינמיים ופופולריים כמו פורנהאב, xVideos ו־xnxx, כדי לפתות צופים לשלם תמורת הסרט המלא באתריהם. שיטת השיווק הזאת הביאה לכך שבתוך כ־48 שעות משחרור סרטון חדש באתר הוא נהפך ויראלי. סך כל הסרטים שהופקו לאתרים של וולף ופראט נצפו ביותר ממיליארד פעמים והניבו לשניים הכנסות של 17 מיליון דולר.

כדי לגייס אינספור נשים לסרטיהם פיתחו אנשי GirlsDoPorn שיטה: הם היו מאתרים בנות 18–22 מעיירות קולג' קטנות במודעות דרושים בקרייגסליסט שחיפשו "דוגמניות מתחילות". רק בשלב מאוחר של ההתקשרות היו מסבירים כי למעשה מדובר בסרטי פורנו. כמעט כל הנשים סירבו בתחילה מתוך החשש שהסרטים יופצו באינטרנט ויפגעו בחייהן. בתגובה הובטח לנשים שהסרטים לא יופצו ברשת אלא רק ב־DVD מחוץ למדינה ורק עבור אספנים פרטיים. לחיזוק אמינותם, פראט שילם לארבע נשים שישמשו מליצות יושר לעסק, כלומר ישקרו שהן כיכבו בעצמן בהפקות של האתר, ושפרטיותן אכן נשמרה כמובטח. מאוחר יותר יטענו הנתבעים במשפט כי מעולם לא הסכימו להגביל את הפצת הסרט.

במהלך המשפט, וולף ופראט טענו כי אין להם שליטה מלאה באתרי האינטרנט שבבעלות ישויות שונות, וכי התובעות הן נשים בוגרות שחתמו על טופסי ויתור והסכמה. "לדעתנו, החרטה של הנשים על החלטתן לעשות סרטונים פורנוגרפיים היתה ונשארה המוטיבציה העיקרית לתביעה זו", כתב הסנגור, וטען שרעיון זה מניח כי "נשים צעירות ובוגרות אינן מסוגלות לקבל החלטות בעצמן, טובות או רעות, וכתוצאה מכך אסור להן להיות מחויבות בחוזים שעליהן חתמו". אולם עדויות הקורבנות הבהירו כי הנתבעים לא קיבלו הסכמה, אלא כפו אותה.

מסכת ההתעללות של וולף ופראט בנערות לא נעצרה בפרסום הנרחב של הסרטון — השניים לקחו חלק פעיל גם בחשיפת פרטיהן האישיים (מה שמכונה "דוקסינג") כדי להגביר את הבאזז סביב סרטיהם. הפופולריות של פורנו חובבניות יצרו תרבות פולחן אגרסיבית לזיהויין. זמן קצר אחרי שעלה סרט חדש ב־GirlsDoPorn, החלו צופים אדוקים לעמול במרץ כדי לזהות את הנשים, ומיד אחר כך לפרסם את שמותיהן, חשבונות הרשתות החברתיות שלהן ומקומות מגוריהן. "כולם צפו בסרט באוניברסיטה שלי", העידה ג'יין דו־11, "עד כדי כך שהאינטרנט קרס והאוניברסיטה היתה צריכה לסגור אותו".

בשלב מסוים וולף ופראט הבינו שהחשיפה מגבירה את הפופולריות של סרטיהם, אז הם התחילו לפרסם בעצמם את פרטי המשתתפות ב־PornWikileaks — אתר דוקסינג שפרסם פרטים אישיים של יותר מ־15 אלף משתתפים בסרטי פורנו — וצירפו לינקים לאתר שלהם כדי ליצור תנועה נוספת. פתיחת המשפט האזרחי נגד GirlsDoPorn רק החריפה את הדוקסינג, והאתר PornWikileaks אף נעץ באנר בדף הבית שלו שהבטיח את "השמות האמיתיים ומידע משפחתי של הזונות בארון שמשתתפות בסרטים GirlsDoPorn היישר מבעלי האתר". וולף ופראט טענו במשפט שמעולם לא שמעו על האתר, אף שרישומים מראים כי הדומיין היה בבעלות פראט מנובמבר 2015.

ביום שהוגש כתב האישום, פשט ה־FBI על משרדי החברה ומצא כי הדוקסינג של וולף ופראט המשיך היטב אל תוך השלבים האחרונים של המשפט האזרחי. במסמכים שנתפסו נמצא תסריט לסרט שכותרתו "22 זונות + 5 עורכי דין מפוקפקים נגד GirlsDoPorn", שכלל את כותרת המשנה "שתף והפץ את הסרטון הזה כמה שיותר", ולצדו שמות התובעות; ותסריט לסרט נוסף שבו הנאשמים תכננו להתקשר לתובעות תוך התחזות לעיתונאים ולבקש את תגובתן לתביעה כדי לשלול מהן כל תחושת פרטיות.

בינואר הקורבנות של GirlsDoPorn זכו לצדק והכרה בעוול שנעשה להן, אבל תעשיית הפורנו כולה עוד צריכה לעבור מהפכה עמוקה. הניצחון הזה הוא צעד חשוב בדרך לשם. "אני שמחה שכל כך הרבה נשים חשפו את סיפוריהן", אמרה ג'יין דו־19 ל־Vice. "הרגשתי כל כך בודדה, ובאופן דפוק למדי אף אחת מאיתנו כבר לא לבד".