אמנים. כמו פסלים שעובדים באבן, יש בארץ קבוצה קטנה של אמני נייר שמזמינים ממני ניירות לפי קריטריונים שחשובים להם: עובי, גודל, מרקם, רמת השקיפות, רמת הנוקשות וכו'. אני יכול לשלוט בתכונות האלה לפי סוג הסיבים שאני בוחר, טכניקת הטחינה או סוג הרשת. אני אפילו מגדל את העצים לנייר בעצמי כדי לשלוט בתוצאה.

זה באמת אנכרוניסטי מאוד. בארץ אין עוד יצרנים שמייצרים ניירות כך, וגם באירופה יש בודדים בתחום. לכן אני מכשיר עכשיו את ילדיי להמשיך אותי. זה על גבול השיגעון עבורי, לכן אני גם מגדל בעצמי את העץ לנייר במקום לייבא אותו, אפילו שרק המים להשקיית העצים עולים יותר מכל תהליך היבוא. זה חשוב לי כי רק כשאני בעצמי מקפיד על איכות הגידול, הטריות, אופן הגיזום ומידת ההשקיה, אני יכול להבטיח שהנייר שאייצר יענה על הדרישות המחמירות שלי. זו הסיבה שהנייר שלי יקר מאוד, וכשלקוחות תוהים לגבי המחיר אני מזמין אותם בחורף לעזור לי בגיזום הענפים וקילופם.

תות הנייר ("קוזו" ביפנית), זה עץ שמשמש את היפנים אך ורק לצורכי הפקת נייר והוא קרוב משפחה של עץ התות, המשמש לגידול זחלי משי. הבאתי שבעה ייחורים שלהם מיפן והרביתי אותם. כיום יש לי כ־60 עצים על חצי דונם במטע ליד כליל.

סיבי הקליפה שלו ארוכים, גמישים וחזקים. אלו שלוש התכונות שרוצים בנייר. אני משתמש אך ורק בקליפה הפנימית של העץ, ורק מענפים צעירים בני שנה, כי אחרי שנה הקליפה מאבדת את גמישותה, כך שאני משתמש רק ב־7% מהעץ.

אני משתדל להשתמש בצמחים מקומיים כמו סמר וסוּף כדי לא להיעזר ביבוא וגם כי חשוב לי להשתמש בצמחים שבהם השתמשו בעבר בארץ ישראל להפקת נייר. כבר לפני אלפי שנים היתה פה תעשיית נייר. עשיתי מחקר על גניזת קהיר, שחלק ממנה נכתב על דפים שיוצרו בארץ, וגיליתי שהם יוצרו בעיקר מכותנה ופשתן.

השלב הראשון הוא גיזום הענפים והכנסתם לאידוי, שמפריד בין הקליפה לענף. אחרי שהסרתי את הקליפות ידנית וניקיתי אותן, אני משרה אותן במים כדי לרכך את סיביהן, ומבשל אותן עם אבקת סודה, שממיסה את השרפים שמחזיקים יחד את הסיבים. אחרי הבישול אני שוטף את הקליפות שוב כדי להוציא את השרפים.
השלב הבא הוא ריסוק הקליפה כדי להפריד אותה לסיבים בודדים. לרוב אני עושה את זה ידנית עם פטיש מעץ, אבל כשיש לי הזמנה גדולה אני עובד עם מכשיר מכני שהותאם לי במיוחד. לאחר מכן אני מדלל את עיסת הסיבים במים ואז מסנן אותה על רשת מסיבי ניילון. המים חודרים דרך הרשת, והסיבים שנשארים על גביה מסתדרים בשכבה אחידה בעובייה, שאותה צריך ליישר עם פלס כדי למנוע גושים, ולנער כדי למנוע היווצרות של כיווניות מסוימת.
שני השלבים האחרונים הם סחיטה וייבוש. את הסחיטה עושה שואב אבק או מכבש מיוחד, שדוחס את הסיבים וסוחט מהם שאריות מים. הייבוש נעשה לכמה שעות באוויר הפתוח. אני מבריש את הדף היבש על גבי הרשת במברשת מיוחדת שעשויה מרעמה של סוס, וכשהנייר יבש ומוכן אני מקלף אותו מהרשת.

כל העניין הוא להכיר את התכונות הבסיסיות של הסיבים ולדעת איך להשתמש בהן. סיב כותנה למשל סופג יותר, וסיב תות הוא אוורירי יותר, לכן כדי להשיג נייר שקוף וסופג אני אערבב ביניהם. צריך גם לדעת איך לעבד את הסיבים: כדי לייצר נייר בהיר, אני אייבש אותו בחוץ, כך השמש תלבין אותו; כדי לייצר נייר קשיח, נדרשת טחינה ממושכת של הסיבים, וכך הם יוצרים מארג צפוף וקשיח לגמרי. גם סוג הרשתות שאני משתמש בהן וכמות הסיבים משפיעים. זה ידע שמגיע מהרבה ניסוי וטעייה ב־38 שנה בתחום. גם היום אני עוד עושה טעויות.

אחרי הצבא חיפשתי מקצוע כלשהו שאני יכול להתחיל בו כשוליה. לא רציתי ללמוד במוסד אקדמי או פורמלי אחר. ניסיתי כל מיני דברים, כמו חפירות ארכיאולוגיות, ואיכשהו התגלגלתי למרכז לאמנויות טכנולוגיות בבאר שבע, שבו היה קורס ייחודי שהתחיל מטכניקות עתיקות ליצירת נייר מצמחים כמו פפירוס, נייר יפני, נייר סיני. זה  תפס אותי ממש, ונשארתי שם אחרי הלימודים כאסיסטנט. למרכז הגיעו כל הזמן אמני נייר, ואחת מהן היא רות כהן, שלמדה בקיוטו. היא זיהתה את הדרייב שלי ועזרה לי להגיע ליפן. שם למדתי אצל סנסיי (Sensei), בעל מלאכה אומן שהוא גם מורה, והייתי השוליה שלו. הוא יודע רק יפנית, אז לא היה קל, ולמדתי יפנית בשבילו עוד בארץ. מאז אני דובר יפנית שוטפת וגם מדריך טיולים ביפן עד היום.

התשובה מורכבת. קודם כל אני חי בצניעות ושמח בחלקי. אחד המורים שלי אמר לי בתחילת דרכי: 'אתה לא תתעשר מהמקצוע הזה, אבל תהיה מאושר'. אז אני עושה סדנאות, מספק שירותי סטודיו לאמנים ופה ושם יש גם לקוחות עסקיים.

אחד הלקוחות הגדולים שלי הוא יקב, שאני מייצר לו נייר לתוויות הבקבוקים כבר 30 שנה. אני מייצר גם נייר לרסטורציה, למעבדות שימור כמו אלו של מוזיאון ישראל ושל רשות העתיקות ושל ארכיונים שונים. בדיוק עכשיו אני עובד על דפים למוזיאון ישראל, שישמשו לרסטורציה של המגילות הגנוזות.

זה נחלק לשתי מטרות: שימור ושחזור. במוזיאונים ובארכיונים מבצעים עבודת שימור. אם מצאת למשל כתובה עתיקה ומתפוררת מלפני מאות שנים, אתה לא תביא אומן שישחזר אותה, אלא תדביק מאחוריה נייר מאוד־מאוד דק, שעוזר לקלף לא להתפורר. לחלופין מניחים דפים שלי בתוך ספר עתיק, בין דף לדף, כדי שהדיו לא יעבור מדף אחד לאחר ויכתים אותו.
עבודת שחזור היא מורכבת יותר. נגיד שמצאו ספר עתיק וחסרים בו דפים שנתלשו. אז המשמר מזמין ממני דפים מיוחדים, שנראים דומה מאוד לדפים המקוריים של הספר, עושה הזמנה לפי קריטריונים ספציפיים ומדפיס עליהם את תוכן הדפים החסרים שהוא מצא ברשת.

ודאי. אמנית נייר שהיא גם ספרית ביקשה ממני להכניס שערות של לקוחות מהמספרה לנייר בשביל מיצג שעשתה. והיתה גם תלמידה משנקר שביקשה ממני להכניס מסמרים לנייר כדי לתת לחלודה שלהם להתפשט בתוכו.

yoghev.karmel@calcalist.co.il