ללמוד מהחוקרת הבכירה של פוסט טראומה

"יש פה טראומה כפולה: מהאסון ומהבגידה של המדינה, שהפקירה את אזרחיה. ותחושת הבגידה רק הולכת וגוברת"

"האסונות של השבוע האחרון גרמו לאנשים טראומה כפולה", אומרת זהבה סולומון (73), מבכירות חוקרי הפוסט טראומה בישראל. "ישנה הפציעה האישית הנפשית מהאירועים עצמם, שבהם אנשים חשו חוסר אונים, חשו שהמוות מסתכל להם בלבן של העיניים ושאין להם תקומה. נוסף עליה ישנה הטראומה הקולקטיבית — תחושה קשה של בגידה מצד המדינה והמוסדות שאמורים להגן עליהם. אותם אנשים מרגישים שלא זו בלבד שחייהם היו בסכנה, אלא שגם לא היה להם על מי לסמוך. הם ציפו שהצבא יבוא לעזרתם, שהמדינה לא תזנח אותם, והסיפורים קורעי הלב שמשותפים בימים האחרונים משקפים תחושה קשה של הפקרה, בדומה למה שתיארו חיילי מלחמת יום הכיפורים לפני 50 שנה. ולכן הטראומה של הפרט ושל הקולקטיב שזורות זו בזו".

סולומון היא פרופסור אמריטה בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת תל אביב, כלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית (2009), וזוכת פרס א.מ.ת לעבודה סוציאלית ב־2016. בין שלל עיסוקיה כיהנה בראשית שנות השמונים כראשת ענף מחקר במחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה, ומחקריה בתחומי האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית, בריאות הנפש והעבודה הסוציאלית עוסקים בתגובות דחק, נפגעי פוסט טראומה ופדויי שבי.

מה מייחד טראומה קולקטיבית?

"הקו המשותף לסיפורים השונים ששמענו השבוע הוא השבר העמוק שהקורבנות חשים מההפרה הבוטה של החוזה בין האנשים — העם — לבין הממשלה שלו. לעם היהודי יש היסטוריה משופעת בטראומות קולקטיביות, אבל פה תחושת הבגידה בעם עוד יותר קשה, כי ליהודים בגולה לא היו צבא או מדינה משלהם — ודווקא כאן, במדינה שלהם, עזרה כזאת לא ממש קרתה. בקיבוצים לא היו מספיק נשקים, לא היתה התרעה, וכל המנגנונים שהיו אמורים להכין אותם לאירוע כזה, להתריע מפניו או להגן עליהם ממנו — כל אלה קרסו.

"ותחושת הבגידה רק הולכת ומתעצמת ככל שהימים נוקפים, מכך שעדיין לא מצליחים לזהות את הנפטרים; מכך שאנשים היו צריכים להיות לכודים במשך 48 שעות בזירות האסון; מכך שלא יודעים או לא אומרים למשפחות מי שבוי, מי חטוף ומי נמצא איפה. אי־ודאות היא אחד מגורמי הלחץ היותר קשים שאנחנו חווים, כי אין לך במה להיאחז".

מה תפקידה של ההנהגה במצב כזה?

"נראה שמי שאמורים להגן עלינו במצב הזה לא מבינים את תפקידם. קולם לא נשמע, ואם הוא נשמע אז זה באופן הצהרתי, כזה שלא מדבר אל האנשים אלא על האנשים. ויש חשיבות גדולה למנהיגים. למפקדים, למשל, יש כוח עצום, גם כוח מיטיב וכוח שעוזר לחיילים שלהם להתמודד ולהתנהג באופן שיפגע בהם כמה שפחות. פה אין שום דבר כזה, לכן רבים חשים חוסר ודאות — לא ברור לאן אנחנו הולכים, ורק מדגישים כל הזמן שאף אחד לא אשם".

"בעלי התפקידים חייבים להכיר במצוקה של הציבור. ראינו דוגמה לא טובה לזה השבוע כשפיקוד העורף אמר שצריך להצטייד למקרה חירום. זו היתה רק תזכורת לנוהל שגרה, אבל אנשים פירשו אותו אומר: 'חברים, תיערכו לעליית מדרגה', והסתערו על הסופרמרקטים. יש דרך להציג מידע לציבור"

"לא להחיות מחדש את הטראומה"

איך ישראל יכולה להתמודד עם טראומה שעדיין בתהליכי התהוות — שהרי עוד לא התברר ההיקף המלא של האסון וכל הזמן יש עוד תקריות?

"לרוע מזלנו, זו לא הטראומה המתמשכת הראשונה שלנו, גם אם הפעם ההיקף כנראה גדול יותר: תושבי הדרום חווים חזור ושנה אירועים מסכני חיים כבר שנים רבות; לפני כן תושבי הצפון סבלו מירי קטיושות, והקיבוצים מחדירות בקווי הגבול; תחשבו אפילו על מלחמת יום כיפור — אחרי הפסקת האש אנשים ישבו בקווים חצי שנה ויותר, ולא רק חיילי סדיר, אלא גם אנשי מילואים. כך שיש לנו ניסיון כחברה להימצא בתוך סיטואציה טראומטית.

"מחקרים מראים שאנשים מסתגלים לסיטואציה בהדרגה ומתרגלים לחיות איתה. שאלה אותי אתמול נכדתי: 'איך אנשים הולכים מרצונם החופשי וגרים במקומות כל כך מסוכנים?', והרי יש רשימות המתנה עצומות לקיבוצים בדרום. המוח שלנו מייצר כל מיני הגנות בנוסח 'לי זה לא יקרה', או 'אם הסתדרנו עם זה, אז נסתדר גם הלאה', 'עברנו את פרעה, נעבור גם את זה'. התחושות האלה עוזרות לאנשים שחיים בגבול, אבל כשהמגננה הזו מתנפצת — קשה לאחות אותה. ואז אנחנו רואים אנשים שחוזרים לחיות אצל ההורים שלהם, ילדים שמרטיבים במיטה, מפתחים קשיי ריכוז, חרדות או OCD — אלה תגובות נורמליות לגמרי למציאות לא־נורמלית, ולא צריך להסיק מהן שהתשתית האנושית נהרסה. הנפש שלנו אלסטית יותר ממה שאנחנו נותנים לה קרדיט, ולצערנו, מדינת ישראל רגילה לסיטואציה הזו של לחיות בתוך טראומה, בכל כמה שנים האוכלוסייה חשופה למלחמה מסיבית עם הרבה מאוד נזקים, ואחריה ממשיכה הלאה".

"כרגע אנחנו מתמודדים גם עם השבר הראשוני הקשה של אירועי שבת וגם עם לחץ קשה לגבי עתיד המלחמה. בעלי התפקידים חייבים לזכור זאת ולהתנהל באופן שמכיר במצוקה של האנשים, כזה שמכין אותם למה שצריך, אבל מצד שני מאוד נזהר לא להרוס יותר. ראינו דוגמה לא טובה לזה השבוע כשפיקוד העורף אמר שצריך להצטייד במים, מזון יבש, ושאר ציוד למקרה חירום. זו לא היתה דרישה חדשה, רק תזכורת למשהו שתמיד צריך שיהיה בבית, אבל במצב העניינים כרגע אנשים שמעו אותו אומר: 'חברים, תיערכו לקרבות ממושכים וקשים, ואולי מה שעוד יקרה יהיה גרוע יותר ממה שהיה בדרום'. והתוצאה היתה הסתערות מטורפת על הסופרמרקטים. החזיונות האפוקליפטיים האלה, של מלחמה מצפון ומדרום ומצור על תל אביב — יכול להיות שיש להם בסיס, אבל יש גם דרך להציג אותם לציבור.

"עוד דבר מזיק שאנחנו עושים הוא שכלי התקשורת פותחים אולפנים, מיד כשקורה אסון, שמראים שוב ושוב את אותן התמונות מסביב לשעון. גם כאן מי שמתווכים לנו את המידע צריכים להבין את התפקיד שלהם, כי הצפייה בתכנים קשים בלופ יכולה לעורר רה־טראומטיזציה — חוויית הטראומה מחדש שוב ושוב".

איך התקשורת יכולה לשדר חדשות קשות בלי ליפול לרה־טראומטיזציה?

"ראיתי השבוע שידורים שבהם האורחים באולפן היו בעיקר נשים מאוד אמפתיות, היו מגישות שהזילו דמעות כשאנשים סיפרו את הסיפורים שלהם — יש בזה משהו מאוד מעודד ומחבר, שנותן לאנשים את ההרגשה שרואים אותם".

"החוזק שלנו הוא ההתנדבות האזרחית"

איזה כלים יש למדינה ולרשויות לטפל בנפגעי הטראומה הלאומית?

"קודם כל יש המון ידע שנצבר בגופים המטפלים, כמו ביטוח לאומי, למשל — אנשיו פתחו קווים חמים, מציעים עזרה למי שמאושפז, מממנים דברים כמו שהות בבתי מלון, טיפולים נפשיים ועוד. יש גוף שנקרא הקואליציה הישראלית לטראומה, עמותה המאגדת כ־40 ארגונים בתחום, שפורסים מרכזי חוסן בעיקר במקומות המועדים לפגיעה, ובהם גם נצבר הרבה מאוד ידע טיפולי. יש גם הרבה מאוד עמותות כמו ער"ן, נט"ל ובנפשך. נקודת החוזק של החברה שלנו היא ההתנדבות האזרחית. יש המון רצון טוב, ידע ופעילות בהתארגנויות פרטיות — שזה בניגוד גמור למה שאנחנו רואים במוסדות הפורמליים ובהנהגה".

איך אנחנו, "האנשים הקטנים", יכולים לעזור עוד לנפגעי הטראומה?

"מה שמאוד עוזר הוא לכידות חברתית. קחו למשל את הבחורים שנפלו בשבי במלמת יום הכיפורים. הרבה שנים הם התביישו בזה ולא נפגשו עם שורדי שבי כמותם. אבל כשהם הכירו בזה, חברו אחד לשני והקימו את עמותת ערים בלילה — התמונה התהפכה, והם החלו להציע הרבה עזרה הדדית לאנשים פוסט־טראומטיים אחרים. יש המון כוח לעזרת העוזר — מי שמטפל באחרים עוזר כך מאוד גם לעצמו".

רוני דורי