ש

חרור שבויים, במבצע או עסקה, הוא עניין מורכב עד כאב, עמוס דילמות, שיקולים סותרים ופחדים גדולים. כולם מבינים את זה, אבל ד"ר גרשון בסקין מכיר את הנושא על בשרו. הוא ניסה לסייע בשחרור נחשון וקסמן, איבד קרוב משפחה שנחטף בידי חמאס, ותיווך בשחרור גלעד שליט. כעת הוא מנסה לתרום מניסיונו, כ־40 שנה של קשרים עם פלסטינים, כולל משא ומתן רשמי, כדי לעזור איכשהו באסון הנוכחי. גם הוא, אגב, מתדפק על דלתו — אחת מחברותיו נעדרת וככל הנראה נחטפה לרצועת עזה.

השיחות איתו התקיימו בראשון ושני בלילה, ובאופן טבעי הדברים כפופים למה שהיה ידוע באותה עת. אבל עם כל האי־ודאות, בסקין ביקש לומר מה הכיוון שבו צריך ללכת: "אני סבור שצריך להתחיל לדבר על מה שאני מכנה 'עסקה קטנה', שתמורת שחרור הילדים והנשים שמוחזקים בעזה ישוחררו נשים וקטינים פלסטינים מהכלא הישראלי, זה לא מספר גדול" — מדובר בכ־170 קטינים ו־39 נשים.

חמאס דרש לשחרר את כל האסירים הפלסטינים.

"נכון, כ־6,000 ועוד 1,000-900 במעצר מינהלי".

אחרי שהעלית את רעיון העסקה הקטנה בשיחתנו הראשונה היה דיווח מצרי על מגעים לשחרור הנשים והילדים.

"המצרים, הקטארים ואולי גם הטורקים סבורים שזה מה שצריך לעשות, אבל שאין עם מי לדבר בדרג המדיני בישראל על זה, ולא בטוח שחמאס מעוניין בזה. התחושה מכיוון המצרים והטורקים היא שלפי הערכתם ישראל לא מעוניינת בכלל בעסקה. אגב מדברים גם על חולים, לא רק על נשים וילדים, ואולי גם על קשישים; ניסיתי כיוון דומה בניסיון להוביל לשחרור אברה מנגיסטו, הישאם א־סייד וגופות החיילים אורון שאול והדר גולדין, וזה נפסל בידי ישראל".

אתה חושב שהפעם יש סיכוי לעסקה קטנה?

"אני בספק. בכל מקרה הכוונה בישראל היא לחסל את כל מי שאפשר לדבר איתו בחמאס, ומנגד חמאס לא יירד מהדרישה לשחרר את כל האסירים".

"יש התנגדות לעסקה שתיחשב פרס לחמאס, וההנחה שלי היא שבישראל סבורים שאפשר להציל את השבויים רק במבצע צבאי. מספרם הגדול של החטופים פועל לטובת שחרורם - אי אפשר לשמור את מיקומם בסוד כמו במקרה גלעד שליט"

"ישתיקו את המשפחות ויתכננו מבצע צבאי"

בסקין (67) הוא מומחה לפוליטיקה ולהיסטוריה של המזרח התיכון וכיום מנהל קרן השקעות שמתמקדת בהשקעות חברתיות וכאלה שנוגעות לדו־קיום. למעטים בישראל יש הבנה רוחבית רבת־שנים של האזור כמו זו שלו. לשאלה אם הוא מעורב בעניינים כרגע, משיב בסקין: "תראי, אני לא אגיד את כל מה שאני עושה ועם מי שאני מדבר. אני חושב שבממשלת ישראל כיום אין נכונות לעסקה, אבל אני רוצה לשתול את הרעיון של עסקה קטנה בראש של אנשים שיכולים להעביר אותו לגורמים שיכולים לקדם את זה, בצד הישראלי, הפלסטיני, הבינלאומי. אבל אני לא חושב שידברו על זה בימים הקרובים, אולי גם לא בשבועות הקרובים".

למה?

"כי אנחנו עדיין בתחילת המבצע הצבאי. אף אחד לא ידבר על עסקה. ובכל זאת אני רוצה להעלות את זה כדי שיתחילו לחשוב על האופציה הזאת".

לא רק שלא מדברים על זה, יש גם קולות שאומרים דברים חריפים יותר, כולל השר בצלאל סמוטריץ' שקרא לא להתחשב בשבויים.

"כן. שמעתי את ישראל חסון (סגן ראש השב"כ לשעבר וח"כ לשעבר) אומר: 'צריך להעמיד לחמאס מחיר ולהגיד להם שכל שעה שהם לא מחזירים את השבויים, אנחנו מורידים חמישה בניינים בעזה'. ואף אחד לא שואל את ישראל חסון מה אם כל שעה שעוברת הם מוציאים להורג עשרה או 20 חטופים? חמאס יכול פשוט לרצוח אותם מול מצלמות".

"אני מאמין שלא יאנסו את הנשים ולא יפגעו בילדים ולא יענו אנשים, יש לחמאס קוד אתי דתי ומי שיהיו אחראים לשבויים הם מהדרגים הבכירים ביותר בארגון. אני חושב שפיזית הם יהיו שמורים, יקבלו אוכל"

נראה שכבר עתה הציבור נקרע בין מי שדורשים לחלץ את השבויים בכל מחיר ובכל עסקה — כבר החלו מחאות שקוראות לכך — לבין הצד השני.

"יש התנגדות לעסקה שתיחשב לפרס לחמאס, וההנחה שלי היא שבממשלה סבורים שאפשר להציל את השבויים רק במבצע צבאי. זה מה שניסו עם גלעד שליט במשך שנים. ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה אחראי לנושא החטופים והנעדרים (גל הירש), ואני חושב שתפקידו יהיה בעיקר לשכנע את המשפחות של החטופים לשתוק בזמן שהצבא והשב"כ מתכננים מבצע".

ריאלי לדמיין מבצע חילוץ?

"מספרם החטופים הגדול כן פועל לטובת שחרורם — אי אפשר לשמור אותם בסוד כמו את שליט, שמיקומו הוסתר במשך חמש שנים וארבעה חודשים. זה יותר מ־100 חטופים. ברור שחמאס מחלק אותם לקבוצות קטנות ומפזר אותם ברצועה, חלק מתחת לאדמה וחלק בבתים, אבל בכל מקרה אי אפשר לשמור את המיקום של כולם בסוד. אפשר לאסוף מודיעין, לשלם לעזתים כדי שייתנו מידע, מה שכאמור לא היה אפשרי במקרה של שליט. הצבא יכול למצוא חלק מהם".

אפשר לשאוב איזושהי תקווה מהעובדה שיש בקרב החטופים גם אזרחים זרים, כולל אמריקאים?

"אני לא בטוח, כי לאמריקאים אין שום מנופי לחץ על חמאס, הוא לא מחשיב אותם. אבל זה יוצר עוד לגיטימיות לישראל לפעול באופן חופשי לפחות בשבועות הקרובים".

ומהעובדה שלא כולם חיילים אלא חלק מהחטופים הם אזרחים, ילדים, נשים, קשישים?

"אני חושב שאפשר רק לקוות שחמאס לא יפגע בהם פיזית. אני מאמין שלא יאנסו את הנשים ולא יפגעו בילדים ולא יענו אנשים, יש להם קוד אתי דתי, ולדעתי מי שיהיה מופקד על אותם בני ערובה אלה אנשים דתיים מאוד, מהדרגים הבכירים ביותר. אני חושב שפיזית הם יהיו שמורים, הם יקבלו אוכל".

כי המטרה היא לשמור אותם לשחרור אסירים?

"כן, אבל לא רק. מהבחינה הזאת יש כאן שינוי בפרדיגמה שקודם כל קרה בצד של חמאס. האינטרסים בהחזקת השבויים הם ודאי קודם כל שחרור אסירים, אבל גם שינוי היחסים מול ישראל — הם לא קורבנות כל הזמן, הם יכולים גם לפגוע. זו צעקה לכל העולם 'תראו אותנו, תראו את הסבל שלנו, צריך לפתור את הבעיה הפלסטינית, אנחנו לא נסכים להיות יותר כמו חיות בכלוב בגן חיות שמסתכלים עליהן ולא עושים כלום'".

והפרדיגמה הישראלית היתה שגויה?

"מדברים על טעות בקונספציה — שאם נספק להם עבודה ונעביר להם כסף יהיה להם אינטרס לשמור על השקט. הקונספציה הזאת לא היתה מוטעית או נכשלה, היא פשוט לא מומשה. 17 אלף פועלים שמכניסים 30 מיליון דולר לחודש לעזה זה לא מספיק, וזה מאוחר מדי, וכשיש אלימות נגד הפלסטינים והפקעות קרקעות והתרחבות של ההתנחלויות וכל מה שקורה בהר הבית — הכל יכול להתפוצץ. שורש העניין הוא הכיבוש. ואני זוכר את מילותיו של הפסיכיאטר הפלסטיני ד"ר איאד א־סראג' כשהוא נשאל למה הפלסטינים חוגגים כשישראלים נהרגים: 'זה לא שאנחנו שונאים ומחונכים להרוג, אנחנו פשוט רוצים שהישראלים ירגישו מה שאנחנו מרגישים, את הסבל הזה'".

"עסקת שליט היתה רעה, אבל היחידה האפשרית"

המבט של בסקין מפוכח, ומבוסס כאמור שנים של ידע וניסיון. הטון הוא של פעיל שלום. הוא חי בירושלים אבל גדל בלונג איילנד, ניו יורק, שם היה פעיל במאבקים למען זכויות אדם ונגד מלחמת וייטנאם. ב־1978, לאחר תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת ניו יורק (NYU), עלה לישראל במסגרת תוכנית שנועדה לקדם את הקשרים בין יהודים לערבים. הוא חי במשך שלוש שנים בכפר קרע, התנדב בקהילה, הקים בית נוער, לימד אנגלית בתיכון, הנחה מדריכים צעירים, והבין שהממשלה לא עושה מספיק כדי לחבר בין חלקי העם השונים. במשך שנה הוא ניסע לשכנע את ראש הממשלה מנחם בגין לעשות זאת, עד שבגיל 25 מונה לאחראי רשמי לנושא והתחיל להפעיל תוכניות חינוכיות לדמוקרטיה ודו־קיום. אחר כך, ב־1983, ייסד את המכון לחינוך לדו־קיום יהודי־ערבי, שהיה מסונף למשרד ראש הממשלה ולמשרד החינוך. ב־1988, אחרי פרוץ האינתיפאדה, כבר הרחיב את המבט אל הפלסטינים, והקים את IPCRI, מכון ישראלי־פלסטיני לקידום הרעיון של שתי מדינות לשני עמים שאותו ניהל עד 2011. המכון מקיים מאות מפגשים בין ישראלים לפלסטינים, קבוצות עבודה ופרויקטים במגוון תחומים, ובהם חינוך, איכות סביבה, ביטחון, כלכלה ועוד. במקביל השלים דוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת גריניץ' בלונדון.

עם השנים הידע והקשרים שלו נהפכו לנכס גם עבור הממשלה. ב־1992 ארגן בסקין בלונדון מפגש בין מומחי ביטחון ישראלים ופלסטינים, וחלק מההסכמות שהושגו ביניהם נכללו בהסכם אוסלו. ב־1997-1994 שימש יועץ לצוות שלום חשאי שהקים ראש הממשלה יצחק רבין, שכלל בכירים בקהיליית המודיעין. ואז גם החל להתמחות בתחום השבויים.

החייל נחשון וקסמן נחטף ב־9 באוקטובר 1994 — עוד אוקטובר שחור — כשעלה על טרמפ במרכז הארץ. בסקין מיד הציע לסייע. "הייתי בקשר עם הרשות הפלסטינית, ושם הציעו לעזור. פניתי ללשכת רבין בבקשה שייתנו לרשות כמה ימים למצוא את וקסמן — יאסר ערפאת חשב שהוא יכול למצוא אותו ולהחזיר אותו חי, ואנשיו ביקשו שהשב"כ והצבא לא יפעלו בינתיים. אני לא יודע עד היום אם הפנייה הגיעה לרבין, ובכל מקרה זה לא קרה — ברגע שגילו את המקום שבו הוחזק יצאו למבצע שחרור, שנכשל". מותם של וקסמן וסרן ניר פורז במבצע הזה טלטלו את בסקין, שנשבע לעשות ככל יכולתו למען שחרור חיילים חטופים ושבויים בעתיד: "ידעתי שאם משהו יקרה, אנסה לעשות כל מה שאפשר".

כשזה לא הצליח, זה כאב. בייחוד במקרה אחד. ב־2005 החטוף היה ששון נוריאל, בן דוד של רעייתו של בסקין, אזרח ירושלמי שנסע לרמאללה כדי לקנות ציוד, דובר ערבית, עם קשרים אישיים רבים בשטחים. בסקין היה אז בכנס בחו"ל. "אשתי התקשרה ואמרה שהמשפחה מבקשת את עזרתי לאתר את ששון, שהוא לא חזר מעבודה וחושבים שהוא באיזשהו מקום בגדה. התקשרתי לשותפי לניהול איפקרי, חנא סניורה (פוליטיקאי ואיש עסקים ערבי־ירושלמי), והוא נסע לרמאללה ונפגש עם אנשי ביטחון פלסטינים אבל לא גילה כלום. ניסיתי לפנות לעוד אנשים, אבל רק אחרי יומיים, כשפרסמו קלטת של ששון, הבנו איפה הוא". נוריאל נרצח בידי אנשי חמאס, כנראה זמן קצר אחרי חטיפתו.

"עוד יכולים לקרות פה דברים טובים, אם תהיה מנהיגות"

בקשריך עם חמאס התרשמת שיש עם מי לדבר?

"אני חושב שבמשך הרבה מאוד שנים היו הזדמנויות להגיע להודנה עם חמאס, אבל חמאס לא הסכים להפסיק להתחמש. אני זוכר שיחה שהיתה לי עם דוד מידן. ושאלתי אותו מה הוא חשב שתהיה המציאות אחרי השחרור של גלעד, איך הוא לא פחד מהסיכונים שהיו כרוכים בעסקה, והוא אמר לי שהוא ברצינות חשב שברגע שאין חייל ישראלי בעזה זה שינוי פרדיגמה, ואז אפשר להתחיל לדבר איתם. הוא באמת האמין שאפשר לשנות את המצב, להפוך את עזה למה שהיא יכולה להיות, עם הים, הנמל, כוח העבודה, הכל. זה לא קרה. פספוס. היו הרבה פספוסים".

בסקין מכיר את הפספוסים הרבים. ב־2000, בימי ראש הממשלה אהוד ברק, הוא הצטרף לצוות מומחים בנושא ירושלים לקראת המו"מ עם הפלסטינים בטאבה. ב־2015-2014 ניהל ערוץ שיחות חשאי בין מנהיג האופוזיציה דאז יצחק הרצוג ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). בסקין כתב בעבר שיועציו של הרצוג אמרו לו ש"הציבור לא מעוניין לשמוע על הפלסטינים", ושאם ידבר על פלסטינים יפסיד בבחירות. הוא הפסיד בבחירות אגב, בלי קשר לפלסטינים.

מתי בפעם האחרונה היינו קרובים לאיזשהו הסדר?

"בשיחות בין אולמרט ואבו מאזן לפני כ־20 שנה. דיברתי עם שניהם, ושניהם אמרו שעוד כמה פגישות והם היו חותמים על מסגרת להסדר קבע על כל הסוגיות. כשאולמרט נאלץ להתפטר, ציפי לבני העבירה מסר לאבו מאזן לחכות עד שהיא תהיה ראשת הממשלה. אני יודע בוודאות שגם קונדוליסה רייס אמרה לאבו מאזן לחכות ללבני — בספר שלה היא מכחישה את זה, אבל זה שקר, היא כן אמרה את זה לאבו מאזן. והטעות הגדולה של אבו מאזן היא שהוא חיכה במקום לגמור את העניין עם אולמרט. לא שזה היה מתממש, אבל בישראל לא היו יכולים יותר להגיד שאין פרטנר ואין סיכוי".

יש משהו שמעורר בך תקווה בימים אלה?

"קשה להחזיק בתקווה היום. אבל יש שני דברים שקצת עוזרים: האחד הוא העובדה שאף אחד לא הולך לשום מקום. בסופו של דבר שני העמים חיים על חבל הארץ הזה ונצטרך למצוא את הדרך לחיות זה לצד זה — במדינה אחת, בשתי מדינות או עשר מדינות, זה כבר לא חשוב — בין הנהר לבין הים. באירופה היו מלחמות של מאות שנים, והן נגמרו. נוכל להשיג את זה גם כאן. קחי לדוגמה את דנמרק — כל השפע והחיים הטובים במדינה המדהימה הזו נובעים מכך שכבר מאות שנים לא היתה שם מלחמה. גם אנחנו יכולים. אנחנו מספיק נבונים והפלסטינים מספיק נבונים. המרחק בין המצוי לבין איפה שאנחנו רוצים להיות זה מנהיגות, זה הכל".

ומה מקור התקווה השני?

"זה שאף אחד לא חזה את נפילת ברית המועצות, או את השינוי בדרום אפריקה. דברים שהמומחים לא מתארים לעצמם שהם אפשריים בסוף קורים. גם פה, כאמור יכולים לקרות דברים שאנחנו כבר לא מאמינים שייתכנו ולא מצפים להם".