"

ברגע שזה נגמר, אני עולה על מטוס לבנגקוק". המשפט הזה, שחזר על עצמו אלפי פעמים השנה (בשינוי יעדים), מגלם 150 שנה של צרכנות רגשית — או מה שאנחנו מכנים "תעשיית התיירות": התנתקות משגרת העבודה לזמן קצוב, לטובת אוסף של חוויות, בחלקן מהונדסות, שאמורות לסייע לנו לפוגג את המועקה ולאתחל את הנפש.

ד"ר יערה בנגר אללוף חושבת שהמעגל הזה מקולקל, ושצריך לבחון מחדש את הצורך בו. "רוב צרכני תעשיית הנופש רוכשים נופש כמוצר, כי הם מרגישים שהם צריכים שינוי: הם חייבים מנוחה, שקט, שינוי בנוף, אוויר. אלה תחושות אמיתיות", היא אומרת. "אבל למה נראה לנו הגיוני להמשיך לתחזק את המעגל הזה של סבל, שחיקה, חנק וחרדה, ואז שבוע של רוגע, אושר, הרפתקנות ושלווה? אם לכל כך הרבה אנשים כל כך רע, כדאי לחשוב ברצינות על פתרונות שחותרים לטובת החברה והסביבה, ולא להגדלת ההכנסות של המעסיקים שלנו ושל תעשיית התיירות".

בנגר אללוף יודעת דבר או שניים על חופשות: היא סוציולוגית והיסטוריונית ואחד השמות הבולטים בתחום החלוצי של "כלכלת רגשות", שעוסק בקשר ההדוק בין התנהגות צרכנית ובין חוויה רגשית — הרגשות שסחורה מעוררת בנו, והדרכים שבהן אנחנו מנסים לרכוש רגשות. עד לאחרונה היא שימשה עמיתת מחקר במרכז להיסטוריה של הרגשות במכון מקס פלאנק לחקר ההתפתחות האנושית, בברלין; שם חקרה את תיירות הנופש, את הביקוש ל"חופשה מהנה", ואת הצורך בה כאירוע רגשי, מאתחל ומרפא.

ספרה האחרון, "The Emotional Economy of Holidaymaking" ("הכלכלה הרגשית של הנופש"), המתפרסם בימים אלה בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, הוא ניסיון ראשון מסוגו לחקור מזווית זו כיצד הפכה תיירות ההמונים לתעשיית ענק. בדרך, בנגר אללוף לא מהססת לפרק שלל מיתוסים על חופשות, נופשים וצרכים רגשיים: שנופש הוא המקום היחיד שבו אנחנו יכולים להיות עצמנו; שהוא דרך יעילה לתמרן את מצבנו הרגשי ולהתמודד עם ההשפעות השליליות של העבודה; שתמיד נזקקנו לחופשות; שהן בהכרח הנאה צרופה ועושות לנו טוב; ואפילו שהטבע הוא מרחב של בילוי.

כנגד המיתוסים שהיא מפרקת, בנגר אללוף מציגה טיעון מקורי: מה שאנחנו מכנים "יציאה לחופשה" הוא למעשה מנגנון לצריכת רגשות. "אנשים מרגישים לחץ, רוצים להירגע, ויודעים שניתן לרכוש את החוויה הרגשית הזו באתר נופש", היא אומרת.

בשנה האחרונה הקורונה מנעה מאיתנו לרכוש לעצמנו את החוויה הפורקנית הזו. איזה מחיר זה גבה מאיתנו?

"תרבות הנופש שהיינו רגילות לה עד לפני שנה קשורה לצורך נפשי מסוים, שאני מתייחסת אליו ברצינות: אלו לא סתם חשקים חולפים, אנשים באמת חשים את הדברים האלה. מה קורה כשבמשך שנה שלמה אין נופש, והצרכים האלה לא נענים? בדיוק מה שהיית מצפה שיקרה: אנשים בדיכאון, אנשים בסטרס, אנשים מתאבדים, אנשים משחזרים בדמיונם חופשות, ובעיתונים יש מדורים של חופשות מהעבר.

"חברה ששמה דגש כל כך חזק על רווחה רגשית ועל הגשמה עצמית בעבודה, היתה צריכה לקחת בחשבון את המצוקות הרגשיות שגרמה המגפה.

"אבל הדיון הזה לא קרה במידה הרצויה: המשבר נוהל במונחים כלכליים — מענקים, פיצויים, קצבאות — בלי לייצר אלטרנטיבות לזירות ניהול הרגשות שנסגרו בפנינו. אולי זה מסביר את פריקות העול שראינו, גם כשהרגש היה שמחה, במסיבות פורים, וגם כשהרגש היה אבל, בהלוויות הרבנים".

ה"צורך בחופשה" הוא משהו שניתן להשיב לאחור? נתרגל להסתדר בלי זה, כמו שקרה בקורונה?

"הצרכים שלנו והמענים להם הם תלויי זמן ותרבות, אז כן, 'הצורך בחופשה’ יכול להשתנות — לא בדיוק 'לשוב לאחור’, אלא להשתנות באופן שיכיל זיכרון תרבותי של המצב הקודם".

הג'וב הורג אתכם? הגיע הזמן שתקנו קצת שלוות נפש

תיירות, מסבירה בנגר אללוף, אינה תופעה קבועה או על־זמנית, אלא משתנה בהתאם לזמן, מקום ותרבות. כמו הנופשים הראשונים במאה ה־19, גם אנחנו לומדים כל הזמן מהי חופשה ומה עלינו לרצות ולהרגיש. במובנים האלה אפשר להבין את האופן שבו יצאנו לחופשה עד היום, ולהעריך את האופן שבו נרצה לצאת לחופשה בעתיד.

במאי 2019 סיווג לראשונה ארגון הבריאות העולמי (WHO) את ה"שחיקה במקום העבודה" כמחלה. רבים כבר מזהים אותה כמגפה שמשפיעה לא רק על העובדים אלא גם על יעילות מקומות העבודה. פרופ' ג'פרי פפר, מומחה למנהל עסקים מסטנפורד, טוען כי מדי שנה מתים כ־120 אלף איש בארצות הברית כתוצאה ישירה מתנאי העבודה. ב־WHO וגם במחקרו של פפר מזוהים שורת מאפיינים של העבודה המודרנית — בוסים נוקשים, ציפיות לא מציאותיות מהעובד, שעות עבודה לא שגרתיות, שבוע עבודה ארוך מדי, חוסר יכולת להתנתק — ככאלה שמייצרים חרדה ואי־ודאות, שבתורן גורמות למחלות כרוניות וקטלניות כמו מחלות לב וסוכרת.

כדי לסייע לנו להירגע ולנווט בין התסמינים הקשים הללו נוצרה "כלכלת החרדה", שם קיבוצי לשורת תעשיות משגשגות, ובהן גם תעשיית התיירות. זו האחרונה מקפידה לשמור על רלוונטיות באמצעות תהליך מתמיד של התאמות שמגיבות לא רק לחיים עצמם, אלא גם לצרכנים שמותחים ביקורת על אתרי הנופש. כך, למשל, התעשייה הבינה שאם היא רוצה לשמש "חופשה" גם עבור נשים, עליה לשנות את המוצר כדי שגם הן יחושו בחופשה — וזה אומר לא לבשל. כך קיבלנו את ה"הכל כלול" שהתחיל עם אימפריית הפנאי קלאב מד.

תהליך ההתאמה העצמית הזו הופך מאתגר יותר ויותר, כיוון שההפרדה בין העבודה לבית הולכת ומיטשטשת, והתעשייה צריכה להתאים למנעד גדול מאי פעם של סגנונות חיים. כדי לפתור את זה, התעשייה מבצעת מה שבנגר אללוף מכנה "איקאיזציה של נופש" — איזון משולש בין הצורך שלנו להרגיש מיוחדים, העובדה שמספקים לכולנו את אותו המוצר, והצורך לשמור על רווחיות גבוהה. השיטה: להעביר חלק ממשימת יצירת החופשה אל הנופש, שמצדו נותר שחוק ו"צריך חופשה מהחופשה".

"פעם ההורים שלי היו הולכים לסוכנת נסיעות, היא היתה מוצאת דיל, הם היו נוסעים, היו מספקים להם ארוחות, ומדי פעם אוטובוס היה לוקח אותם להראות להם את מה שיש לראות בעיר", אומרת בנגר אללוף. "איך אני עושה חופשה? נכנסת להתקף חרדה שלוש פעמים ביום על כל אתרי הטיסות; מבזבזת על זה שעות עד שאני מוצאת את הטיסה שאני צריכה; אותו הדבר בנוגע ל־Airbnb, כי בא לי את החוויה הפריזאית של דירה עם מרפסת; ואז אני גם צריכה לקנות אוכל ולבשל לעצמי. ומובן שאני לא אעלה לאוטובוס של תיירים. אז אני קוראת אלף ספרים וביקורות ומיליון כתבות על 'עשרת האתרים בפריז שאיש אינו מכיר’ — וכל זה בשביל לראות את מגדל אייפל ולהתאכזב".

במקום לתקן את התיירות, צריך לתקן את תרבות העבודה

איך תשנה הקורונה את אופי החופשות שאליהן נרצה לצאת בעתיד? אפשר לצפות, למשל, שלהכרח בריחוק תהיה השפעה על כך.

"מוקדם לנתח שינויים בתרבות הנופש, אבל כבר אפשר לסמן כמה כיוונים. ראשית, לעשירים קל יותר להימנע מההשלכות. אנחנו רואות עלייה בביקוש לטיסות פרטיות או לבתים עם גינה או מרפסת, אנחנו רואות מסעדות שמציעות קפסולות — דברים שנגישים יותר למי שיש להם האמצעים הכלכליים. כך שהקורונה לא רק הגדילה פערים כלכליים, אלא גם פערים בחוסן הנפשי.

"שנית, ב־2019 חופשות נתפסו כמענה לחרדה וסטרס, אבל החופשות שהכרנו אז מכילות מרכיבים שנהפכו כעת לגורמי סטרס: הרי היו התפרצויות באתרי נופש — ספינת הקרוז המפורסמת היא המוכרת שבהם — והתנועה בין מדינות סייעה להפצת המחלה. לכן ייתכן שנראה יותר תיירות פנים, כדי להימנע מטיסות.

"אני מעריכה גם שבקרוב נראה 'ריזורטים נגד סטרס’ שיציעו לנו מקום עבודה שקט. היום, כשכולם בבית עם ילדים וזומים בלתי פוסקים, אני שומעת על חברים שיוצאים לחופשה לא באמת כנופש, אלא כדי להיות יעילים יותר: אני מתקשה להיות יעילה בבית, אז אני נוסעת לאנשהו כדי להיות יעילה משם.

"עוד כיוון אפשרי הוא שתהיה התפכחות פוליטית רחבה יותר. אולי המגפה תביא התנגדות להמשך ההשלמה עם מנגנון שחרור הקיטור הזה של עבודה־חופשה־עבודה, והבנה שעלינו ליצור תרבות עבודה ופנאי בת־קיימא. כלומר, אולי תיווצר הבנה שאין סיבה שאנשים יסבלו בעבודה — לא מלחץ ושחיקה, לא מאפליה, לא מליקויי בטיחות — ושהמענה לסבל הזה לא חייב להינתן באמצעות תעשייה שגם היא נצלנית ומזהמת. תחושות הפחד, החרדה והקלאוסטרופוביה גורמות להרבה אנשים לפנטז על נופש, שנתפס בעיניהם כתרופה למצבים כאלה, אבל צריך לזכור שלענף הזה יש השלכות הרסניות: טיסות הן מזהמות ותורמות להתחממות הגלובלית, התעשייה היא ניצול מטורף של עובדים, Airbnb מפקיעה ערים מתושביהן והופכת אותן לריזורט".

ההבנה הזו, שנופש אינו התיקון היחיד למצב, מה זה אומר בפועל?

"קודם כל זה אומר לחשוב מחדש על מושג העבודה. במקביל, באופן פחות ישיר אבל לא פחות חשוב, זה אומר גם שאנחנו חייבות להתגייס נגד חיפוש פתרונות 'רפואיים’ לבעיות חברתיות. חלק גדול מהסבל שלנו מוצג כעניין אישי שיש לפתור ברמה הפרטית, באמצעות טכניקות שהן לרוב צרכניות: נופש, טיפול פסיכולוגי, אפליקציות Wellbeing, שיעורי יוגה, כדורים נגד חרדה, סדנת ניהול כעסים, או מסרים נהנתניים בנוסח 'מגיע לך לפנק את עצמך עם X’. אבל כל אלה הם פלסטרים. הם אינם פתרונות יסוד, ולמעשה רק מחריפים את הבעיות של החברה שלנו. משברי אקלים, מגפות, חוסר יציבות בעבודה ובדיור, ניצול, מיזוגיניה, גזענות, עוני, רעב — אלה הגורמים האמיתיים לסטרס. ואף חופשת הכל כלול לא יכולה להיות הפתרון להם".