מידע זה מרגיע

"אני לא יוצאת בקריאות בפייסבוק, אני מנצלת את המידע בעיקר לדיונים בתוך המשפחה", מספרת נעמה אפרתי־חירמן (40) מכפר סבא. "שכנעתי את אחי, שקצת חרד מהקורונה, לעקוב אחרי קובץ האקסל הגדול שיצרתי ובו כל הנתונים והגרפים, כי זה יותר כיף יחד, וזה קצת הרגיע אותו".

מידע זה מרגיע. גם את אפרתי־חירמן עצמה, שמודה ש"בהתחלה למשל מה שהרגיע היה ההבנה, מתוך הנתונים, שילדים הם לא פקטור פה וככל שאתה יותר מבוגר אתה יותר בסיכון. או ההבנה שכל עשור בגיל שלך מעלה את הסיכוי שתהיה חולה או שתמות פי שניים, האקספוננציאליות של זה".

היא מנהלת פרויקטים באמדוקס, נשואה ואם לשניים. והיא צריכה סדר. "מבחינתי ברגע שמשהו מסודר בטבלה זה עושה סדר והופך כל ויכוח או כל דיון ליותר ענייני. אני צריכה שכל דבר יהיה אנליטי, קשה לי עם משפטים כמו 'המצב עכשיו יותר חמור משהיה קודם'. הדיונים סביב הקורונה אמוציונליים מאוד". הצורך בסדר הוביל אותה לבנות מאגר נתונים משלה. "עקבתי אחרי הטלגרם של משרד הבריאות וראיתי שחסרים שם מידעים שעוזרים להבין מה קורה. אומרים לך '50% חולים ביישוב X' אבל אתה לא יודע כמה תושבים יש שם, אז התחלתי להשלים את התמונה הזאת עם דו"חות של הלמ"ס. בכלל, האופן שבו משרד הבריאות מציג את הנתונים בעייתי, מסדרים לך סקאלה של גיל למשל פעם בקטגוריה של 35-25 ופעם 30-20, זה נורא".

ובכל זאת, היא מוסיפה הסתייגות: "לא כל הנתונים חשופים לציבור, ואני לא אפידמיולוגית. אני חושבת שהיה צריך להושיב בחדר אחד רופאים, סטטיסטיקאים, סוציולוגים, אפידמיולוגים, שיעשו את הניתוח וכך יקבלו החלטות. במקום זה יש לך גוף כמו אמ"ן, שכותב שתהיה מוטציה ישראלית וזה לא מבוסס על כלום, סתם ספקולציה". וחוץ מזה, היא אומרת, נתונים הם עניין חמקמק, שתלוי מאוד במי שבוחר להציג אותם. "אם אתה אומר שבביתר עילית התחסנו 3% ובכפר סבא 45% זו השוואה לא רלבנטית, כי בהתחלה החיסונים נפתחו לבני 60 ומעלה ובביתר עילית הגיל החציוני הוא 20. לא משנה איזו אג'נדה אתה מקדם, תמיד תוכל למצוא את הנתון שיגיד שאתה הכי חכם והכי צודק".

מידע זה שליחות

הצורך בהרגעה, הבעיות בנתוני משרד הבריאות והטיית האג'נדה הם גם מה שמפעיל את ד"ר יובל הרפז (50) מרחובות, נשוי ואב לשתיים. הוא חוקר מוח עם דוקטורט בפסיכולוגיה, ובחודשים האחרונים גם איש קורונה־דאטה. "מהרגע שזה התחיל הבנתי שמדובר באירועי היסטורי עם מומנטום אדיר שישטוף את הכל, אז היה לי חשוב לעקוב אחרי הנתונים", הוא אומר. "רציתי לראות את המגמות בעיניים שלי, כי איך שזה עובר לציבור בתקשורת זה לפחות ב־50% לפי האג'נדה של מי שמדווח, מצד ההפחדה או מצד ה'הכל בסדר וסתם דופקים לנו את הכלכלה'. יש בתקשורת מי שעושה עבודה מעולה ויש מקום לאג'נדה, אבל אני רוצה לראות את המספרים כמו שהם". והיה כאן גם עניין אישי יותר: "בהתחלה היתה לי קצת נטייה לפאניקה. אני קצת אסתמטי ויש לי בת אסתמטית ולא היה ברור כמה זה מסוכן לנו. אני עדיין מוטרד, אבל עכשיו הרבה פחות". וחוץ מזה, הוא אומר, העיסוק בנתונים "מרתק, מתוך שילוב של דאגה ועניין. ואולי זו גם דרך להבין איך הדברים עשויים להתנהל בעתיד, כשתבוא מגפה יותר גדולה וקשה".

הוא בנה מאגר של נתונים על המחלה וכתב סקריפט שהוא מריץ על תוכנת MatLab, ששימשה אותו גם בדוקטורט ועכשיו מסייעת לו לעבד את הנתונים ממשרד הבריאות. "ואז אני עושה כל מיני אנליזות, מכין לי גרפים, ומנסה לעשות לעצמי סדר. כי אם אתה מסתכל על כמות הבדיקות החיוביות זה עשוי להיות מושפע ממדיניות הבדיקות. גם מספר המאושפזים לא מתנהל לפי מדיניות מסודרת, אם אדם צריך עזרה מאשפזים אותו. ומה קורה אם מספר המאושפזים יורד אבל מספר המאושפזים קשה לא יורד? אני גם בוחן נתונים מאוניברסיטת ג'ון הופקינס וארגון הבריאות העולמי כדי לעשות השוואות בינלאומיות, למשל למדינות עם התחלואה הגבוהה בעולם. עכשיו אני עוקב מקרוב אחרי הנעשה בפורטוגל, יש שם עלייה גדולה בתחלואה, ודרך גוגל אני מגיע לכלי התקשורת בכל מדינה כדי להבין כמה הציבור המקומי קשוב להגבלות ואם סגרים עובדים".

חלק מהתובנות שלו הוא מפרסם בטוויטר, ולא אכפת לו שהוא לא היחיד, כי "יש בטוויטר קהילה שעוסקת בזה, אז זה כיף, אתה לא לבד בבית עם הגרפים שלך. ויש הפריה הדדית, אם אני מתמקד בדבר מסוים זה יכול להעניק רעיונות לאחרים, יש דיונים מעניינים ולפעמים מעירים שעשית משהו לא נכון. נוצרה איזו רשת קשרים, גם עם מדענים במכון ויצמן ובטכניון, ואני רואה את ההשפעה. גם קרה יותר מפעם אחת שהערתי לצוות הביג דאטה של משרד הבריאות על טעות שמצאתי אצלם בנתונים, אז זה גם סוג של שליחות ציבורית, לבדוק שהנתונים תקינים".

וכן, העניין קצת משתלט על החיים. "אני מקדיש לנתונים שעה בבוקר ועוד שעה־שעתיים בערב, ובין לבין עוד כמה הצצות. זה בא על חשבון הזמן שהייתי מעביר בנסיעות לעבודה, וכשיש לחץ בעבודה אני נותן לה את תשומת הלב ועוזב את הקורונה. אבל בסביבתי לא באמת מבינים מה עובר עליי, או מה מעניין בזה כל כך. כשאני מראה לבנות שלי איזה גרף התגובה שלהן היא בדרך כלל לברוח לחדר אחר".

חוסר העניין בנתונים בקרב בנות הבית לא מפריע לו, אבל חוסר העניין בקרב חלק מהציבור הרחב מטריד אותו מאוד. "כפסיכולוג אני רואה כל כך הרבה טמטום ואתה לא מבין למה אנשים מתעקשים להחזיק בדעות שכל כך ברור שהן שגויות. אנשים לא רוצים לראות מה שלא נוח להם, ודווקא המידע הזה יכול להיות קריטי לבריאות שלהם או להישרדות העסק שלהם. הבעיה היא לא שלא מנתחים נתונים או שלא מסקרים אותם, פשוט לא שמים עליהם".

גיא כהן (47) מנסה גם הוא להילחם במציאות שבה לא שמים על הנתונים. הוא איש מערכות מחשבים, נשוי ואב לבן, וגם הוא מרחובות — מי שמותגה כבר מזמן כ"עיר המדע" מוכיחה את עצמה שוב, הפעם כמעצמת קורונה־דאטה. הוא מנהל את קבוצת הפייסבוק "כן, אבל קורונה", שהיא גלגול מתבקש של עיסוקי הפנאי שלו בשנים האחרונות. "מאז שהבן שלי נולד, לפני ארבע שנים, אני חבר בקבוצת הפייסבוק 'מדברים על חיסונים', ובעוד קבוצות רבות שעוסקות במדע ובחשיבות שלו. הקמתי בעצמי כמה — למשל אחת שעוסקת בשימוש בחגורות בטיחות, וקבוצה שפתחתי להורים לילדים אוטיסטים כדי לתת קונטרה לכל מי שמקשר בין אוטיזם לחיסונים. כך שאני מנוסה בלנהל דפי פייסבוק, וזה עונה על הצורך שלי לקבל מידע על דברים שמעניינים אותי ולהשיב מלחמה בקבוצות אנטי־מדעיות, כאלה שמדברות על החדרת צ'יפים ועל זה שכדור הארץ לא עגול. הכחשת מדע נהפכה לתופעה חזקה, ואני מרגיש שאני צריך לתת לזה קונטרה איכותית".

את קבוצת הקורונה שלו הקים כבר בסוף ינואר שעבר, "כך שהייתי אחד הראשונים שכתבו על המגפה. הבנתי די מהר שהולך להיות פה משהו גדול, והרגשתי שאני צריך לנסות להבין במה מדובר, מתוך עניין וצורך בפורקן עבור עצמי". אבל לא רק עבור עצמו, כאמור, כי "מצאתי מידע ברשת על הקורונה שהרגשתי שהוא אמין, וחשתי צורך לשתף אותו עם הציבור. המחשבה היתה להיכנס למבצע הזה כדי לסדר את המחשבות שלי, ומי שרוצה לשמוע  — שיבוא".

והם באים. הוא עוקב אחרי מאגרי מידע בארץ ובעולם, קורא מחקרים וניירות עמדה, מתבסס על אקסל, יוצר גרפים, מעלה פוסטים שנוגעים למגוון היבטים של המחלה, ו"כל פוסט מגיע לכ־30 אלף אנשים. יש הרבה תגובות, שמתחלקות לשניים: יש את מכחישי הקורונה ואת מהססי הקורונה. עם המכחישים אין הרבה מה לדבר, לא משנה אילו עובדות תציג בפניהם, הם לא ישתכנעו. עם המהססים, לעומת זאת, אפשר לדבר בצורה רציונלית, ואם תציג להם נתונים אמינים הם יתחסנו. השאלות שלהם לגיטימיות, ואם אתה עונה בצורה שקטה וברורה הם יבינו".

לצד התחושה שהוא יכול לשנות את המציאות עבור אחרים, השקיעה בקורונה־דאטה כבר שינתה את חייו שלו. "הרבה שנים לא היה לי עניין מיוחד במדע. בבית הספר לא ממש למדתי, ולמעשה עד גיל 40 הייתי בעיקר בים, גלשתי. אבל התבגרתי והגוף נהיה קצת יותר עייף, אז התחלתי להפעיל את המוח במקום. התחלתי אז תואר במדעי החיים אבל הפסקתי אותו באמצע והשנה חזרתי לזה, וזה דבר גדול שקרה לי. זו השפעה ישירה של המגפה, וגם הפיתוח הזריז של החיסון הסעיר אותי, גרם לי להבין שקורים דברים נפלאים במדע ושאני רוצה ללמוד את זה". ומה יקרה אחרי המגפה? "אני חושב שאמשיך לכתוב על דברים אחרים, על ההתחממות הגלובלית, למשל. ותמיד יכולים להיות עוד וירוסים. כרגע אני לא רואה את זה קורה שוב, כי זה גוזל ממני הרבה זמן, אבל דיה לצרה בשעתה".

מידע זה סיפור שצריך לספר

תיווך המידע הוא הנושא המרכזי שמעסיק גם את ניר סמילגה ויעל פורמן. סמילגה (39) מנס ציונה, מומחה אנליטיקה ב־HP, נשוי ואב לשלושה, עושה זאת באמצעים גרפיים שהוא מפרסם באתר שלו ובטוויטר. "אני נורא אוהב את העניין של נתונים וויזואליזציה שלהם, ולכן לפני שנה וחצי־שנתיים התחלתי לעשות את זה על דברים שמעניינים אותי, בהתחלה עם נתונים על הבחירות ואחר כך עם הקורונה. רציתי להבין אם הדבר הזה נורא כמו שמתארים אותו. והבנתי שכן, יש מגפה, וצריך להתייחס אליה ברצינות.

"המגפה הביאה המון המון נתונים, אפילו יותר מדי. עשיתי כל מיני ויזואליזציות, עד שבאיזשהו שלב הבנתי שאי אפשר לעשות השוואות בין מדינות כי יש שיטות מדידה שונות והנתונים, בעיקר בארץ, מושפעים מגורמים שהם לאו דווקא בריאותיים, למשל איך מתנהלות הבדיקות ומה ההגדרה של 'חיובי'. לכן אני מתמקד עכשיו רק בהשוואה בינלאומית של התמותה העודפת, בלי להתעסק במספר הנדבקים ובשאלה אם אדם מת מקורונה או מגורם אחר. האנליזה הזאת שלי הוכיחה מההתחלה שיש תמותה עודפת ברוב המדינות".

גם הוא חושש קצת משוק פרוץ של קורונה־דאטה. "כשמדובר בנושא כל כך טעון, עם השלכות כל כך קשות שיכולות להשפיע על הבריאות של בני אדם, צריכה להיות אחריות מינימלית מצדו של אדם שמפרסם נתונים להראות אובייקטיביות ולפרסם נתונים אמינים. אין ספק שעודף מידע יכול להשפיע באופן שלילי ולגרום לאנשים לקבל החלטות שגויות שיסכנו אותם".

ומה בעצם המוטיבציה שלך?

"אכפת לי. ואני רוצה אולי להדליק איזו נורה. וזו התשוקה שלי, ויזואליזציה, ובתקופה הזאת כל אחד עושה את מה שהוא אוהב כדי להקל על עצמו. אני אוהב את היצירתיות שבהנגשת מידע, ויש בזה גם פן אמנותי, כי אתה רוצה להציג את הנתונים בצורה יפה. אז אני עושה את זה על קורונה, אבל על עוד נושאים שמעניינים אותי, למשל מוזיקה".

מה שיעל פורמן (47) אוהבת זה לכתוב סיפורים. היא בזוגיות, חיה בגבעתיים, פרסמה שני ספרי מד"ב ופנטזיה לנוער וכותבת סיפורים קצרים למבוגרים, אבל מתפרנסת כבונת אתרים, ובתקופה האחרונה אין הרבה עבודה. אז היא צללה אל הקורונה, והחליטה לספר אותה, "כי מה שחסר בנתונים זה הסיפור, כי סיפור נותן הקשר. בפייסבוק שלי אני לוקחת את המידע הגולמי של משרד הבריאות, ומספרת את הסיפור. הטלוויזיה צריכה למצוא אויב כדי למקד אותי נגדו וכל הדבר הזה נהיה נורא אלים, במקום לגייס את הציבור להבין שיש פה וירוס, ושווירוס הוא לא רע ולא טוב, הוא וירוס, ואנחנו מתמודדים פה עם אסון טבע. כך צריך להתייחס לזה, כמו אל שרפה או שיטפון. כשיש שרפה אנשים לא יגידו 'אין פה בעצם אש, מישהו משקר לי'. אנשים חושבים לעצמם שאם אין גופות מוטלות ברחוב אז אין מחלה. וזה מה שאני שואפת לשנות, ולהבהיר גם את הקשר בין ביטול הגבלות למחיר הבריאותי. לכן בכל יום אני מנסה לראות מה תופס אותי בנתונים ולספר אותו, עם נרטיב. אני משלבת הומור וגם סיפורים אישיים, עושה סדרות של פוסטים — למשל היתה אחת שניתצה טענות בעייתיות, הכל על סמך הנתונים. זה בונה סיפור בהמשכים".

העניין של הנגשת מידע על בריאות ורפואה היה קיים אצלה לפני הקורונה, והיא למעשה חברה בגרעין המייסד של מדעת, עמותה שמתמקדת בנושא. "וכשהגיעו השמועות מסין על הקורונה התחלתי לעקוב כי זה הפחיד אותי, אני בקבוצת סיכון, וכי זה עניין אותי, ושקעתי בזה. באופן די טבעי התחלתי לסכם לחברי הפייסבוק שלי את מה שקראתי באותו יום, וזה עניין אנשים — מספר העוקבים שלי הכפיל את עצמו השנה מ־2,000 ל־4,000, פשוט כי אנשים רצו לדעת מה קורה. אפילו פנו אליי ממכון דוידסון כדי לכתוב להם. למדתי לקרוא את הנתונים, נעזרתי בחברה שעוסקת בזה, ואני יודעת לראות את הפגמים באופן שמשרד הבריאות מציג אותם, למשל נתוני תמותה שמעודכנים רק ללפני כמה ימים בלי הסבר על כך".

ומה תעשי אחרי המגפה?

"יש לי עוד סיפורים לפרסם, ואצטרך לחפש עבודה. אני כבר אחרי שני חיסונים, אז אני יכולה להפסיק לפחד כבר. ואני משתדלת להחזיר את החיים למסלולם. בהתחלה הייתי ממש כל היום על הקורונה, התדירות של העדכונים היתה גבוהה, אבל אז התחלתי להתעייף. זה כל הזמן לקרוא על מוות ועל חולים, להתעסק עם דברים רעים וטיפשות של אנשים".

מידע זה מעייף

מי שעוד התקשו לעמוד בקצב הם רות השקס (28) ועידן דרדיקמן (30), בני זוג מבאר שבע. היא מדענית מידע, הוא איש מחשבים, ועם תחילת המגפה הם הרימו לבד את האתר covid19data.co.il, שרוב הסיכויים שבגל הראשון נכנסתם אליו מתישהו כדי לקבל את המידע באופן נגיש ופשוט. "ישבנו שבת אחת במרץ, עם תחילת המגפה, וראינו שקשה מאוד לעקוב אחרי המצב. בתקשורת היו לפעמים עדכונים סותרים, הגרפים היו מתעדכנים באיחור. היה לנו קשה להבין מה קורה, אז הקמנו את האתר פשוט כדי להציג את המצב, למלא את הוואקום. משרד הבריאות עדכן באופן גרוע, טקסט בטלגרם ולא קובץ שאפשר למשוך ממנו נתונים, אז יצרנו מאגר מידע במקום המשרד. במשך חודשיים וחצי הזנו את הנתונים למאגר שלנו ידנית ובנינו גרפים פשוטים, שהיום כולם מכירים. עבדנו על זה פעמיים ביום, עדכון בוקר ועדכון ערב, וכל הזמן שדרגנו את האתר והוספנו גרפים, למשל שיעור השינוי בקצב עליית מספר המאומתים, כדי לראות את העלייה ב־R, משהו שמתמטית הוא יותר מורכב, הרבה לפני שמשרד הבריאות התחיל לדבר על מצב ה־R".

האתר זכה לתפוצה נרחבת, "קמו קבוצות בפייסבוק שהתבססו עליו, גם מדענים חוקרי קורונה עשו בו שימוש". השקס מודה שהם נהנו מהעניין בהתחלה, עד שהחליטו לפרוש: "זו היתה הזדמנות לפרויקט זוגי, לעבוד קצת יחד. וזה אפשר לנו להבין טוב יותר את המגפה ולתכנן את החיים שלנו. זה היה נחמד, אני לימדתי אותו קצת ויזואליזציות ואיך נכון להציג מידע והוא לימד אותי על תחזוקת קוד, כך שהיתה גם הפריה הדדית. אבל שנינו עובדים במשרות מלאות, וזה גזל מאיתנו בערך שעתיים כל יום, ובסגר הראשון היתה אי־ודאות, עוד לא הבינו מה קורה. היום כבר כמויות המידע עצומות, בפילוחים לפי יישובים ושכונות... ומאמצע מאי משרד הבריאות כבר בנה לוח נתונים דומה בעצמו, וכשהלוח שלהם התייצב, אנחנו הפסקנו לעדכן את המידע אצלנו".

הם הפסיקו, אבל מאז נוספו עוד ועוד מנתחי קורונה־דאטה. השקס לא לגמרי מרוצה מזה. "יש לי רקע באפידמיולוגיה וביוסטטיסטיקה וזה סייע לי מאוד, ועדיין היו מודלים שבניתי לחיזוי לעצמי בלבד, לא פרסמתי אותם. כל מיני אפידמיולוגי כורסה ניסו לפזר מודלים בלי ידע במידול מחלות, למשל השוו בין מדינות בלי להתייחס לנתונים שונים שיש בכל מדינה כגון הגיל החציוני. זה יכול לייצר נזק כי יש המון משתנים שאם אתה לא מתייחס אליהם אפשר בקלות להגיע למסקנות מוטעות ולפאניקה".