במקום לדוש בעקרונות נאצלים, עדיף לדבר על כסף ושחיתות

נבאלני (44) אינו המנהיג הראשון של האופוזיציה לפוטין. קדמו לו אחרים שהיו גם הם כנים, אמיצים וברוכי כישרונות ועקרונות, כמו מיכאיל חוֹדוֹרְקוֹבְסְקִי, האוליגרך המאופק שקרא תיגר על פוטין ושילם על כך בהונו ובחירותו; בוריס נֵמְצוֹב, אופוזיציונר ותיק, כריזמטי ופופולרי, שנרצח ביריות למרגלות הקרמלין לפני שש שנים; ולריה נוֹבוֹדְבוֹרְסְקָאיָה, דיסידנטית חסרת פשרות וחריפת לשון, שמתה לאחר שלקתה בדלקת חריפה ברגלה; או גארי קספַּרוב, אלוף השחמט המפורסם. אני אפילו לא מזכיר את הפוליטיקאים הפעילים במפלגות הליברליות, שישבו פעם בפרלמנט הרוסי. ובכל זאת, כל הדמויות הללו מחווירות אל מול זו של נבאלני. אותן העריכו, אהבו, תמכו בהן. אותו מעריצים — אפילו אנשים כמוני, שלא חשים קשר חזק לרוסיה ולמתרחש בה.

מדוע דווקא הוא זוכה לתגובה רגשית כזאת? חלק מהתשובה נעוץ בסיפור האקטואלי והכה דרמטי: הרעלתו של נבאלני בנשק כימי קטלני, התאוששותו, שובו ההרואי לרוסיה, מעצרו המיידי והשלכתו לכלא הרוסי מעניקים לדמותו נופך מקראי ממש, כמעט על תקן ישו מודרני. הרושם הזה מתעצם לנוכח העובדה שנבאלני הגדיל לעשות ובמקום לעלות השמיימה — כלומר, להישאר במערב הבטוח והשבע — שב אל הגיהינום הרוסי כדי להקריב את עצמו שוב, בניסיון להוביל את תומכיו אל הגאולה.

אבל נבאלני היה גיבור בעיני רבים עוד לפני שסוכניו של פוטין משחו את תחתוניו ברעל הנוביצ'וק. הוא נבדל מגיבורי האופוזיציה המוזכרים, ואחרים כמוהם, מפני שהיווה שילוב כמעט מושלם בין טוהר מידות ותדמית אישית נקייה לחריפות מחשבה פוליטית. הוא מצליח לשלב ערכים ליברליים ומערביים עם פטריוטיות, הוא משדר נגישות ופתיחות שמעוררות הזדהות רבה, ובייחוד — הוא מוכן להודות בטעויות, ללמוד, להשתפר ולהשתנות.

נבאלני של תחילת הדרך הפוליטית לא היה זהה לנבאלני כיום: האיש תמיד צידד בשלטון החוק, בדמוקרטיה ובערכים ליברליים־כלכליים, אבל בעברו הביע גם דעות מדאיגות. עד 2011 נטל חלק במפגנים לאומניים כמו "הצעדה הרוסית" השנתית (שכללה גם תנועות גזעניות), תמך בפלישה הרוסית לדרום אוסטיה ובמלחמה עם גיאורגיה (ברשתות חברתיות אף כינה את הגיאורגים "מכרסמים"). אפילו ב־2014, חרף התנגדותו הקולנית לסיוע הרוסי לבדלנים במזרח אוקראינה, הוא לא היה נחרץ בעניין הסיפוח הרוסי של חצי האי קרים.

אלא שמאז הוא שינה רבות מעמדותיו בסוגיות הללו. האינטרס הרוסי נותר קרוב ללבו, אך הנימה הגזענית כלפי מהגרי עבודה ממדינות הקווקז ומרכז־אסיה, ותמיכתו בהתנהלות כוחנית כלפי שכנותיה של רוסיה — אלה החלו להתפוגג כבר לפני עשור. אנשים חכמים וישרים מתבגרים והופכים לשקולים יותר. ובשונה מפוטין, נבאלני מתבגר בכבוד.

מה שלא השתנה זה האומץ, הכישרון והכלים הייחודיים שבאמצעותם נבאלני נאבק בממסד הפוטיניסטי. לידו, מתנגדי משטר קודמים הם קצת כמו שנאמר פעם על ההשוואה בין כלל המשוררים לבין זוכה פרס נובל לספרות יוסיף בְּרוֹדְסְקִי: "הם נראים כאנשים שעוסקים במקצוע אחר".

זה כ־15 שנים נבאלני נאבק בענקים, אלא שבשונה מדון קיחוטה שהתנפל על טחנות רוח לא מזיקות, כאן מדובר באנשי שררה בעלי עוצמה בלתי מוגבלת, שלא בוררים באמצעים ולא חוששים מהשלכות: החל בפוטין ובחוגו הפוליטי הקרוב וכלה באוליגרכים שבימי פוטין קיבלו לידיהם את המושכות על הכלכלה הרוסית כולה, לרבות הסקטורים הציבוריים. ונבאלני מצליח לטרוד את מנוחתם ולעקוץ בדיוק איפה שזה כואב להם: בכיס. הרי בסופו של יום, כל התעמולה האנטי־ליברלית והאנטי־מערבית של הממסד הרוסי, וכל האלימות שנשפכת על השכנים, נחוצות רק כדי להסוות את המהות האמיתית של הקלפטוקרטיה השלטת שם. נכון, גם בימי הנשיא הרוסי הראשון, בוריס ילצין, פשתה שחיתות מדהימה בהיקפה בכל שדרות החברה הרוסית — אבל פוטין ואנשיו העלו זאת לגבהים שאיש לא העז לחלום עליהם קודם, מכיוון שהתאוששותה הכלכלית של רוסיה בעקבות נסיקת מחירי הדלקים בעולם העניקה להם קנה מידה חדש להתעשרות ולנהנתנות.

יתר האופוזיציונרים הרוסיים ביססו את הדרישות מהשלטון על עקרונות מוסריים. אבל באווירה הצינית שמאפיינת את רוסיה בעשורים האחרונים, עקרונות לא זכו להתעניינות רבה. נבאלני, בניגוד להם, מצליח מפני שבחר להיאבק ספציפית בשחיתות. סט הכלים שלו מורכב משכל חריף, ספר החוקים של הפדרציה הרוסית, ומידע שמסופק לו מבפנים, מאנשים שהם חלק מהממסד אבל מתעבים אותו בסתר לבם, או מנצלים את נבאלני כדי להכריע יריבויות פנימיות.

נבאלני חושף את שליטי רוסיה המודרנית, פטריוטים חסודים לכאורה, כבעלי נכסים חבויים עצומים במערב, שם גם מתגוררים באורח קבע בני משפחותיהם. אושיות התרבות הקרובות לצלחת, בכירי הכנסייה, פקידי ממשל רמים ו"נבחרי עם" צדקניים — את כל אלה תופס נבאלני כשידם תחובה עמוק בתוך הכיס הציבורי. פעילותו מזכירה את זו של העיתונאי ומתנגד המשטר אלכסנדר הרצן לפני 160 שנה: חשיפות מדהימות של שחיתות פיננסית, ערכית וחוקתית. אלא שבניגוד להרצן, שגלה מרצון מרוסיה הקיסרית ללונדון הבטוחה (יחסית), נבאלני פועל בהתרסה עצומה מתוך רוסיה עצמה.

אבל לא רק מה שהוא עושה חשוב, אלא גם האיך. חשיפת שחיתויות היא עסק משמים: קשה להרשים ולשכנע באמצעות הצגת מסמכים פיננסיים שמתארים את זרימת ההון דרך מבוך של חברות קש. נבאלני מצא דרך להנגיש את המידע הזה: הוא מפיק סרטוני יוטיוב מרתקים, שהפכו לאחד הכלים העיקריים במאבקו, וצוברים עשרות מיליוני צפיות ברוסיה ומחוץ לה. התחקיר האחרון שלו, שפורסם למחרת מעצרו המתוקשר, מתאר את האופן הפלילי שבאמצעותו נבנה אחד מארמונותיו של פוטין לחוף הים השחור. כעת, פחות מחודש אחרי שהועלה לרשת, הסרטון הזה צבר יותר מ־110 מיליון צפיות (אגב, כאשר הועלה לרשת הוא זינק למקום השני בצפיות גם בישראל).

אי אפשר לבוז לתרבות שמולידה מוחים שכאלה

אומץ, חוכמה, כריזמה, פתיחות, יושר ונכונות מוכחת להקרבה. זהו המכלול הפשוט והמצומצם שדרוש למנהיג אמיתי, לפחות בעיניי — ולא מפתיע שמכלול התכונות הזה משכנע חוגים הולכים ומתרחבים של אנשים ברוסיה, בישראל ובעולם. לא מפתיע גם שנבאלני הוצע השנה כמועמד לפרס נובל לשלום (אם כי יפתיע אותי אם מועמד ראוי כל כך גם יזכה בפרס, לראשונה זה שנים רבות).

נבאלני מוכיח לעולם שיש רוסיה אחרת: לא "השוטר של אירופה", לא "אימפריית הרשע", לא "ערש הקיצוניות" או "עם של אנשי מאפיה ועבדים". הוא מראה שאפשר להיות פטריוט רוסי ואדם שמחזיק בערכים מערביים בעת ובעונה אחת. הוא, יוליה אשתו, בתו ובנו היפים, תומכיו הנאמנים והנועזים — כל אלה מציגים לעולם סט של ערכים מושכים, לא רק על רקע רוסי, אלא בהשוואה לכל תנועה דמוקרטית־ליברלית. דמותו מגלמת את ההבטחה של רוסיה לעולם: שילוב בין הומניזם אירופאי לבין תעוזה מהפכנית רוסית, שמחייבת נכונות להקרבה אישית עצומה. לראשונה זה תקופה ארוכה, לרוסיה יש מנהיג פוליטי שקל להתגאות בו.

מנהיג כזה מחמיא גם לחסידיו, שנאבקים עבור הדמוקרטיה ברחובות רוסיה (ובלארוס), חשופים לקור מקפיא ולאלימות איומה. אלו אינם נופלים במאומה מלוחמי זכויות האדם בעולם המערבי הדמוקרטי, הליברלי והפלורליסטי. התדמית שקל ונוח להדביק לרוסים, כעם שלא באמת ידע דמוקרטיה מימיו, ושאדיש למושגים כמו "זכויות אדם" או "שלטון החוק", נסדקת למראה נבאלני ותומכיו, המסכנים את עצמם באופן כה מוחשי במאבקם למען הערכים הנאורים הללו. אי אפשר לבוז לתרבות שמולידה אנשים אמיצים שכאלה.

במבט ראשון, נראה שכל הקלפים המנצחים מצויים בידיו של השלטון הקשוח והאכזרי, אבל נבאלני מסרב לאמץ את עמדת האנדרדוג, וטוען בתוקף שהוא מייצג את הרוב. הרוב הדומם הזה, הוא טוען, שתק זמן רב מדי, והגיעה העת שיפצה את פיו, יתקומם נגד שליטיו וייטול את גורלו בידיו. ימים יגידו אם נבאלני צדק בהערכתו, אבל אין כל ספק שהוא עצמו הפך ליותר ממנהיג פוליטי. כיום, בעיניי ובעיני אחרים, האסיר אלכסיי נבאלני הוא סמל.