/// ביטוח האבטלה מקולקל /// תוכנית הדיור היא סתם פוליטיקה /// האמירויות מאותתות לנו להירגע /// בוב דילן יודע למקסם
ביטוח האבטלה בישראל — המנגנון שנועד לספק רשת ביטחון לעובדים בדמות דמי אבטלה בתקופות קשות — סופג ביקורות כבר שנים, אבל השבוע מי שתקף אותו היה סמנכ"ל המחקר היוצא של הביטוח הלאומי, דניאל גוטליב, בראיון ל"כלכליסט". גוטליב הסביר שהביטוח הזה לא עושה מה שהוא אמור לעשות: להקל על אנשים לחזור לשוק העבודה באמצעות דמי אבטלה בגובה השכר שקיבלו בעבר, כדי שיחפשו עבודה התואמת את כישוריהם וניסיונם.
האוצר, מצדו, מתעקש כל הדרך שדמי האבטלה הוכיחו את עצמם גם בקורונה, עם ההתאמות הייחודיות שנעשו לנוכח המשבר. אבל מה שהאוצר מתגאה בו כתפקוד תקין של הסיוע למובטלים הוא ההוכחה עד כמה המנגנון הבסיסי משובש. אם הוא היה טוב, לא היה צריך טלאי על טלאי בעתות משבר, ורשת ביטחון לא באמת יכולה להיות מורכבת מטלאים. לאוצר היתה כאן הזדמנות להבין את עומק הבעיה, ובמקום זה הוא ממשיך להתעלם ממנה. אחרי המשבר, נקווה שיהיה בממשלה מי שיקשיב לגוטליב ודומיו ויוביל ליצירת ביטוח אבטלה אמיתי, עם סיוע לעצמאים, תקופת הכשרה מקוצרת, פיצוי סביר גם לבעלי שכר גבוה ומודל היברידי לימי משבר שמאפשר לשלב עבודה חלקית ודמי אבטלה חלקיים. אחרת, בין טלאי לטלאי, ממשבר למשבר הכלי הזה פשוט יתפורר.
/// שחר אילן
בסוף, אלא מה, הפוליטיקה ניצחה: שר האוצר ישראל כץ אישר את התוכנית של שר הבינוי והשיכון יעקב ליצמן, ועוד תוכנית אינסטנט ל"פתרון משבר הדיור" יצאה לדרך. עוד תוכנית שבעיקר מגדילה ביקושים, במקום פשוט להוסיף היצע.
אין בישראל שוק מבוזר יותר מענף הנדל"ן למגורים. אלפי יזמים וקבלנים מתחרים מדי יום על כל קונה. אפילו מונופול המלט (נשר) ודואופול המימון (בנק לאומי ובנק הפועלים) נחלשו בשנים האחרונות, והשוק היה אמור להיות תחרותי, לטובת כל מי שקונה דירה. אבל כל אלה לא מועילים כשהמשאב החשוב ביותר, קרקע, מוחזק בידי המונופול שנקרא מדינת ישראל, שעושה הכל כדי להילחם בכוחות השוק. כל תוכנית שלא מטפלת בבעיה הזאת היא חסרת תוחלת.
אז באוצר מתנגדים כבר חודשים לתוכנית של ליצמן, מסבירים למה היא לא תהיה יעילה אלא עלולה להזיק. אבל כץ אטם את אוזניו וסתם את אפו, וחתם, כי תכף בחירות. מה אכפת לו לאשר תוכנית שבה אף אחד לא יודע כמה הנחה תינתן לכל דירה, כמה סבסוד יהיה על הפיתוח בשום מכרז, ולאן הוא יגיע. הבטיחו שלא יהיה סבסוד באזורים עם ביקוש מוגבר, אבל כבר הוציאו מכרזים במחיר מופחת בבני ברק וברמת גן. זה מה ששווה התוכנית הזאת, מילים ריקות. עד הבחירות הבאות, עד אחרי המגפה, עד שלמישהו ממקבלי ההחלטות יהיה אכפת לא רק מהפוליטיקה אלא גם מחסרי הדירות, ויתחילו לפזר קרקעות ומוקדי תעסוקה.
/// דרור מרמור
עיכוב התיירים הישראלים בכניסה לדובאי השבוע פורש בארץ כ"עניין טכני", אבל מי שמכיר את האמירויות מבין שאין כאן טעות מקרית. היה כאן איתות, שהגיע כשבוע אחרי שהממשלה המקומית פרסמה גינוי חריף, שכל מילה בו נשקלה בכובד ראש, להתנקשות במדען הגרעין האיראני.
באמירויות שמחים על הגעת התיירים הישראלים וסביר להניח שבצמרת שם לא ממש הזילו דמעה על מוחסן פח'ריזאדה. אבל שני האיתותים האחרונים נועדו להבהיר לישראל שהבעיה אינה במהות, אלא באריזה. בין שמדובר בהתנפלות של סלבס ותיירים אחרים בלי להקפיד על ביורוקרטיית הוויזות ובין שמדובר בהתרברבות־משתמעת או לפחות שמחה לאיד סביב מותו של בכיר איראני — הסגנון והדרך חשובים לאנשי האמירויות מאוד. אם ישראל לא תפנים את כללי הדיפלומטיה הבסיסיים האלה ותמשיך באווירת היאללה בלגן הראוותנית, עלול להיגרם נזק של ממש ליחסים שרק נכנסו למסלול המעונב.
/// דורון פסקין
בוב דילן מכר השבוע את הזכויות לשיריו, וענקית המוזיקה יוניברסל שילמה תמורתן יותר מ־300 מיליון דולר. הוא לא הראשון שעושה את זה, אבל נראה שהקצב גובר לאחרונה, אולי בצל המגפה. רק בשבוע שעבר היתה זו סטיבי ניקס (פליטווד מק) שמכרה זכויות, השבוע התברר שגם דיוויד קרוסבי מוכר. דילן, כמובן, מכר בסכום גבוה בהרבה מהאחרים, ועורר לא מעט רגשות אצל מעריציו, בעיקר אלה שעוד לא סולחים לו שעבר לגיטרה חשמלית.
לא נעים לגלות מה תג המחיר של האמנות שנוגעת בנו, ולא קל להפנים שגם יוצרים ביקורתיים מאוד רוצים בסוף צ'ק. ודילן, בסופו של דבר, מעולם לא היה טהרן. הוא תמיד מכר שירים, ליותר מ־500 סרטים וסדרות, למשל. הוא נחשב אמן שלא מציב תנאים לשימוש בשיריו למעט תשלום נאה. הוא מוכר מרצ'נדייז, העניק את שמו לוויסקי, הוא חתם על חוזה שמתיר לאמזון לבסס יצירות על שיריו. אי אפשר לחשוד בדילן שיצר אמנות רק מתוך רצון להתפרנס, ואי אפשר שלא להעריך אמן בן כמעט 80 שמצליח למקסם את הקריירה שלו, לפרוט אותה למזומנים, לפטור את עצמו ואת יורשיו מנטל ביורוקרטי ולהבין שכל מכירה נוספת לידיים הנכונות רק מאריכה את חיי היצירה. האבן הזאת עוד תמשיך להתגלגל.
/// הגר רבט
כמאמר ההמנון של התנועה שעל שמה היא קרויה, נראה שבית"ר ירושלים קמה מגוב ריקבון ועפר, והיתה לקבוצת הצמרת הראשונה בבעלות יהודית־ערבית. האוהדים שהתנגדו אפילו לשילוב שחקן ערבי אזרח ישראל גילו השבוע שהבעלים משה חוגג מוכר 49% מבית"ר לשייח חאמד בן חליפה מהאמירויות ושבנו של השייח' יצורף לדירקטוריון, ולה פמיליה סערה.
גרעין האוהדים האלים, שמסמר את הקבוצה לימין הקיצוני והגזעני, נשען על מסורת ארוכה. כי הספורט בישראל הוא פוליטי: קבוצות הפועל מזוהות עם השמאל, מכבי זוהתה עם בורגני המרכז, והמועדונים של בית"ר צמחו ממש מתוך ארגון סמי־צבאי. אבל ההיסטוריה של בית"ר על מפת הימין־שמאל קצת יותר מורכבת מגרסת לה פמיליה.
כשזאב ז'בוטינסקי הקים את התנועה הזאת הוא כבר שנא את השמאל, ניכס להשקפת עולמו את יוסף טרומפלדור ומחק את הרוח הסוציאליסטית של המנוח. דווקא לערבים ז'בוטינסקי התנכר פחות: הוא דגל אמנם בקיר ברזל, אבל גם חשב שיש להקפיד על ייצוג קבוע של ערבים בשלטון העתידי, ושכל עוד יש במדינה רוב יהודי ומשטר דמוקרטי צריך להבטיח את שוויון הזכויות של הערבים. על חלק מאוהדי בית"ר התפיסה הזאת מן הסתם לא מקובלת, אבל מי שפתח את הדלת לכניסת בן חליפה מיישם במידה מסוימת את הכפילות של "רק לא שמאל, אבל כן ערבים", וזהו בנימין נתניהו. מצד אחד הוא מצטלם ביציע של בית"ר ומסית נגד שמאלנים, מצד אחר מסתודד עם רע"מ ומחפש חברים במפרץ הפרסי. ככה זה, קל יותר לרקום עסקאות עם ערבים כשאתה מרחיק מעצמך את מי שגונו כל השנים על היותם אוהבי ערבים. בבסיסו זה תעלול ז'בוטינסקאי כזה, מאז הכפילות ההיא של "גאון ונדיב ואכזר". אולי זה מהלך גאוני, השאלה היא כמובן כלפי מי הוא נדיב וכלפי מי אכזר.