צ

חי אלמוג הוא רשם בכיר בבית משפט השלום הרצליה. אלמוג מעוניין להתקדם בסולם השיפוט, ובשנים האחרונות פורסם שמו כמה פעמים ברשומות כמועמד לקידום. כך למשל, אלמוג פורסם כמועמד לפני התכנסות הוועדה לבחירת שופטים במאי 2018, ושוב באוגוסט אותה שנה.

מינוי וקידום של שופטים בישראל נתונים להכרעתה הבלעדית של הוועדה לבחירת שופטים. בוועדה הזאת מכהנת מאז ינואר 2015 עו”ד אילנה סקר, כנציגה מטעם לשכת עורכי הדין. המשמעות היא שהצבעתה של עו”ד סקר בוועדה עשויה להשפיע באופן ישיר על עתידו המקצועי של אלמוג.

חרף זאת, ממש במקביל לכך ששמו של הרשם אלמוג הובא להכרעת הוועדה לבחירת שופטים, הוא טיפל בבית המשפט בתיקים שבהם ייצגה עו”ד סקר את אחד הצדדים. ב־20 ביוני 2018, למשל, הוגש לאלמוג כתב הגנה בתיק שמתברר בפניו. שמה של סקר התנוסס בראש כתב ההגנה ובסעיף הראשון שלו כמייצגת של הנתבע. זמן קצר אחר כך, ב־23 באוגוסט, בתיק אחר, הגישה סקר לרשם אלמוג, בחתימתה, בקשה טכנית למחיקת תביעה שהגישה בשם חברת הביטוח מנורה – כל זה רגע לפני שהיא עצמה יושבת בדיון שנערך בספטמבר, שעשוי להכריע את גורלו המקצועי של אלמוג.

המקרים הללו, שנראים על פניהם כמו הזמנה לניגוד עניינים, רחוקים מלהיות נדירים או טעויות חד־פעמיות בשיקול הדעת (ואלמוג, נציין, הוא רק דוגמה אחת מרבות שייסקרו מיד). תחקיר “מוסף כלכליסט” מצא שעו”ד אילנה סקר רשומה כמייצגת בתיקים ומגישה מסמכים ובקשות לשופטים ולרשמים דרך קבע. מאות רבות של פעמים שבהן בין היתר היא מייצגת לקוחות מול שופטים ורשמים שקידומם תלוי בהכרעת הוועדה שבה היא חברה.

מהתחקיר שערכנו עולה כי משרד עורכי הדין בראשות סקר ייצג ביותר מ־1,000 תיקי בתי משפט ב־5 השנים האחרונות. לחלק מהתיקים הללו אין גישה משום שמדובר בתביעות נזקי גוף, ופרטיהם אינם גלויים. אולם בחלק שפתוח לציבור מצאנו מאות תיקים שבהם הופיע שמה של סקר כמייצגת. בחלק גדול מהם היא גם מגישה בחתימתה בקשות שונות והודעות מטעם לקוחותיה לבית המשפט.

שמה של סקר מתנוסס כמעט על כל מסמך משפטי שמגיש משרדה, ייפויי כוח מלקוחות שניתנו לה אישית מוגשים לבית המשפט, והיא עצמה מגישה הודעות, מזמנת עדים, ולמעשה עושה כמעט כל מה שעושה עורך דין “רגיל” בבית משפט, למעט הגבלה אחת: הגעה פיזית לדיונים בפני שופטים (להוציא ישיבות גישור, שאליהן היא מגיעה). זאת למרות שהחוק אוסר במפורש “ייצוג” ולא רק הופעה פיסית, שממילא בימינו איננה לב ההליך המשפטי שרובו נעשה מרחוק.

התוצאה היא שאיש אולי אינו רואה את עו”ד סקר מסתובבת במסדרונות בית המשפט, אך טביעות האצבע שלה מופיעות במאות תיקים באופן גלוי, מונחות על שולחנם של שופטים שעתידם המקצועי תלוי בהכרעתה הבלעדית של הוועדה, שבה סקר חברה כבר שש שנים.

פגישה אישית עם הרשמת

במבט לאחור, סימני השאלה לגבי התאמתה של סקר לתפקיד שדורש הימנעות מייצוג בבתי משפט היו צריכים להתעורר מזמן. “אני מופיעה כמעט כל יום כבר 27 שנה בבתי משפט ומכירה את צרכי המערכת”, אמרה סקר בינואר 2015 ל”כלכליסט” סמוך לבחירתה לחברות בוועדה. היא לא הסבירה אז כיצד בכוונתה לוותר על הפרקטיקה העשירה הזו לטובת פעילות ציבורית. בדיעבד מתברר שהיא לא ויתרה.

תחום העיסוק של סקר - ייצוג בתביעות ביטוח, בעיקר מטעם חברות ביטוח - כרוך בייצוג בפני רשמים בכירים ושופטי שלום שנמצאים בראשית הקריירה שלהם ובאופן טבעי חפצים להתקדם. אחד הלקוחות הקבועים והגדולים של סקר הוא חברת הביטוח מנורה. מ־2015 הצטרף לקוח משמעותי נוסף למשרד: חברת הביטוח כלל, שכפי שנחשף ב”כלכליסט” העבירה לה מאות תיקים (ראו מסגרת). כשאלה הלקוחות, ייצוג בתביעות בבתי משפט הוא העבודה המרכזית שלך - וסקר החליטה לא לוותר עליה, גם אם ההתנהלות מציבה את השופטים במצבים של ניגוד עניינים אפשרי.

למשל במקרה של הרשמת ענת דבי (או בתוארה מאז יום א’: השופטת דבי). דבי מונתה לתפקיד בבית משפט השלום הרצליה ב־2012, ומאז המתינה לקידום לשופטת שלום. כדי ששמו של שופט יובא בפני הוועדה לבחירת שופטים יש צורך לכלול אותו כמועמד ולפרסמו ברשומות 45 יום לפחות לפני מועד הישיבה בעניינו. שמה של דבי פורסם כמועמדת ברשומות שוב ושוב, מ־2015 ועד היום. לפי הנתונים שבידי “מוסף כלכליסט”, דבי היא גם הרשמת שסקר ומשרדה ייצגו בפניה הכי הרבה: 200 תיקים של המשרד התבררו בפני דבי מאז 2010, מהם 74 מאז מונתה סקר לוועדה ב־2015.

במקרה של דבי המצב טעון עוד יותר: לא רק שסקר עצמה מוזכרת במסמכים כמי שמייצגת בתיקים שמתבררים בפני דבי, אלא שמקורות משפטיים טוענים שהרשמת נפגשה בעבר עם סקר באופן אישי וביקשה ממנה כנציגת לשכת עורכי הדין לפעול לקידומה. זה קרה, יש לציין, לפני שנשיאת העליון אסרה על רשמים ושופטים לקיים פגישות שידול כאלה. ביום ראשון השבוע ההמתנה הארוכה של דבי הסתיימה סוף־סוף, והוועדה שסקר חברה בה הצביעה בעד קידומה לתפקיד שופטת.

הנה דוגמה לתיק קטן, יומיומי, של עו”ד סקר, שהתברר ממש בשבועות האחרונים בפני הרשמת הבכירה דבי: חברת הביטוח מנורה הגישה תביעה בסכום של 13 אלף שקל נגד אדם מסוים. בכותרת כתב התביעה נכתב באופן ברור כי מנורה מיוצגת בהליך “באמצעות עו”ד סקר ו/או עו”ד הולט”.

ב־17 בנובמבר 2020 התקיים דיון בתיק בפני הרשמת דבי, בנוכחות עורכי דין ממשרד סקר. חודש קודם בלבד פורסם שוב שמה של דבי ברשומות כמועמדת לקידום. בדיון שנערך הציעה הרשמת לצדדים להסכים לכך שתפסוק פסק דין בפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. המשמעות היא שהשופטת תכריע ללא נימוקים, לרוב בסכום שמשקף פשרה כלשהי, כפי שעולה משם הסעיף. החיסרון המרכזי במסלול הזה הוא שפסק הדין אינו מנומק ולא ניתן כמעט לעולם לערער עליו.

הצדדים הסכימו, ואז הרשמת דבי הכריעה לטובת מנורה באופן גורף: היא חייבה את הנתבע לשלם למנורה את מלוא סכום התביעה נגדו, וכן הוצאות ושכר טרחה. פשרה במקרה הזה לא היתה. זה אמנם מצב אפשרי, ועורכי דין נוהגים להזהיר את לקוחותיהם בטרם יסכימו להליך כזה, אבל הכרעה כה חד־צדדית אינה שכיחה. “בדרך כלל כשפוסקים לפי 79א זה לא הכל או כלום. זה נחתך איפשהו באמצע, נגיד 70%-30%. פסיקה על מלוא התביעה היא סופר־קיצונית, הרי אי אפשר לערער על זה”, אומר עו”ד שבקיא בתחום. העובדה שהרשמת דבי פסקה לטובת לקוח של משרד סקר אין בה כמובן כדי להעיד על משוא פנים. אולם ברור מדוע ההיגיון הבריא, שמשתקף ברוח החוק, היה מחייב להימנע ממצבים כאלה.

"הכוח שלה עלול להשפיע"

עורכי דין ששוחחנו איתם מבקרים את מה שהם מכנים ניצול של סקר את מעמדה בייצוג בבית משפט. “הכוח שלה כמי שיושבת בוועדה לבחירת שופטים עלול להשפיע על החלטות שופטים. כל מה שהיא ביקשה היא קיבלה”, אומר עורך דין שמכיר את פעילותה המשפטית.

“זה מאוד לא תקין”, אומרת עורכת דין אחרת. “אני בכלל לא מבינה למה היא עוד יושבת בוועדה. מלכתחילה הבעיה היא שסקר היתה ידו הארוכה של נוה. אני לא מבינה איך הלשכה בכלל בחרה בה”.

"אם למשל הייתי נמצא עכשיו בערעור מולה בבית המשפט המחוזי, שבו כל שופט פוזל לבית המשפט העליון, הייתי רואה את זה כעסק בעייתי”, אומר פרקליט נוסף. “שופטים מפחדים ממנה, רועדים ממנה ונותנים לה כל מה שהיא מבקשת”.

אבל חרף הביקורת, סקר ממשיכה לייצג במרץ. למקום השלישי ברשימת השופטים שבפניהם מייצג משרדה הכי הרבה הגיע הרשם הבכיר בשלום הרצליה אדוארדו לכנר, שממתין לקידום לתפקיד שופט תעבורה. לפחות ב־48 תיקים שונים ייצג משרדה של סקר בפני לכנר מאז מונתה לוועדה, וגם במקרה שלו, בכל התיקים בפניו רשומה סקר כמייצגת ומגישה מסמכים לפי הצורך.

למשל בתיק שהתברר בין השנים 2018-2016, סקר חתמה בעצמה על בקשה להחיות תיק, לקבל פסק דין בהיעדר הגנה, ועל הזמנת עד לדיון שנקבע לאפריל 2018. אם לדיון עצמו הגיע בנה אפי סקר, מדוע לא הוא, או מישהו אחר מהמשרד, היה זה שזימן את העדים? מדוע עו”ד אילנה סקר בוחרת לחתום?

ארבעה חודשים לאחר מכן עלתה מועמדותו של לכנר לוועדה. בינתיים הוא לא קודם, וסביר להניח ששמו ישוב ויעלה בחודשים הקרובים עם חידוש פעילותה של הוועדה לבחירת שופטים.

כך גם במקרה של הרשם הבכיר צוריאל לרנר מבית משפט השלום כפר סבא, ששמו פורסם ברשומות כמועמד לקידום 4 פעמים בשנים 2018-2017. נכנסנו לאתר נט המשפט לבדוק את התיקים שלו. ב־12 בנובמבר 2017 הגישה סקר ללרנר בחתימתה בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה, וכתבה כי “הח”מ קיבלה לידה את התיק בימים אלה”. לסקר יש נטייה להגיש בעצמה ולחתום על שלל בקשות טכניות, קצרות, באופן שמעורר תהיות מדוע דווקא היא בוחרת לחתום עליהן ומדוע לא עושה זאת עו”ד אחר במשרדה. בתיק נוסף בפני לרנר הוגש באוקטובר 2017 כתב הגנה שאילנה סקר מופיעה בפתחו כמייצגת והפעם גם חתומה עליו אישית. בהמשך חתמה בדצמבר 2017 על צירוף תצהיר. מדובר בתיק שגרתי קטן, ומבדיקתנו עולה שברוב התיקים בפני הרשם לרנר, מנורה, הלקוחה של סקר, חויבה בתשלום. ועדיין, מצב של ייצוג בפני שופט שמועמד לקידום, גם אם אינו כולל הופעה בבית משפט, אינו תקין ואינו מתיישב עם תכלית החוק.

באופן דומה סקר ומשרדה ממשיכים לייצג, למשל, בפני שופטת השלום בהרצליה הדסה אסיף, מועמדת “נצחית” לקידום למחוזי כבר כמה שנים. והם מייצגים גם בפני שופטת השלום הרצליה אירית מני גור, ש־34 תיקים של משרד סקר התבררו בפניה מאז 2015. אחד מהם, למשל, עסק בתביעת פיצויים של אשה נגד קפה גרג ונגד חברת הביטוח מנורה. בכתב ההגנה ממרץ 2015 נכתב כי עו”ד סקר ואחותה ייצגו את הנתבעות. במרוצת השנים שבהן התנהל התיק שב והתפרסם שמה של השופטת מני גור ברשומות כמועמדת לקידום – כשבמקביל סקר הגישה בתיק לשופטת הודעות בחתימתה, לעתים ימים אחדים לאחר ששמה של מני גור התפרסם ברשומות.

מני גור היא אחת השופטות שהיו מועמדות לקידום הכי הרבה פעמים, ולפי מקורות משפטיים סקר גם הייתה מעוניינת לסייע לה להתקדם למחוזי. אולם שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ונשיאת העליון טרפדו בשעתו את הקידום. לאור העובדה שמני גור ביקשה בזמנו את סיוע הלשכה בקידומה, אפשר לטעון שהיה עליה לדווח על כך בעת שהיא דנה בתיקים של משרד סקר.

השופטת לא זוכרת מי מינה

פעם אחת ניסה צד לדיון לאתגר את היחסים המורכבים בין סקר לשופטים. שמו היה גבריאל לביא, והוא תבע את מנורה בדרישה לפיצוי כספי על נזקים שנגרמו למבנה שלו. התיק התברר בבית משפט השלום ירושלים בפני השופטת קרן מילר, שמונתה לתפקיד בתקופה שבה סקר היתה חברה בוועדה למינוי שופטים. תחילה, בעוד התיק מתברר, התלונן לביא בפני מנורה וביקר את עצם העובדה שהחברה מיוצגת בידי סקר או משרדה ומנהלת תיקים בפני שופטים שמונו בתקופתה. מנורה השיבה ללביא שהוא טוען “טענות חמורות נגד שופטת בישראל ונגד עורכת דין מוערכת החברה בוועדה לבחירת שופטים, והכל ללא כל בסיס ראייתי”.

לביא לא ויתר. באפריל השנה, לאחר שניתן פסק דין נגדו בתיק, הגיש לנציב תלונות הציבור על השופטים תלונה נגד השופטת מילר וטען כי היה עליה לפסול את עצמה. לביא טען כי עו”ד סקר היתה חברת הוועדה שמינתה את השופטת וכי עו”ד סקר “קיבלה את התיק וניהלה אותו, הגיעה לדיוני גישור, שלחה את בנה ואחותה לדיונים בבית המשפט תחת שמה... ניסתה לטשטש את העקבות... אחותה אורה הולט היא שותפה מלאה שלה במשרד”. לביא תמה מדוע לא היה גילוי נאות מצד השופטת על כך שעו”ד סקר “היא זו שמינתה אותה”.

נציב התלונות הזדרז מאוד, ובתוך שבועיים וחצי מרגע קבלת התלונה שלח את החלטתו. הוא בחר לא להתייחס לכך שסקר נרשמה כמייצגת בתיק, ששמה התנוסס על כל המסמכים בו והיא אף הגישה לפחות שתי בקשות בחתימתה ובעצמה לשופטת מילר. חרף זאת קבע הנציב שמהפרוטוקולים עולה שמנורה יוצגה “על ידי מספר עורכי דין ובהם אורה הולט, רחל סבהאט ואפי סקר”.

לפי האמור בהחלטת הנציב, השופטת מילר הגיבה לתלונה באומרה שהיא אינה זוכרת מי היו נציגי הלשכה בוועדה שמינתה אותה לשיפוט ארבע שנים קודם לכן. לדבריה “רק לאחר קריאת התלונה בדקה באינטרנט ומצאה כי עו”ד סקר אכן היתה חברה בוועדה לבחירת שופטים שהחליטה על מינויי לשופטת”.

השופטת מילר ציינה עוד כי עו”ד סקר מעולם לא הופיעה בפניה בהליך, וגם לו הופיעה היא “לא היתה יודעת במי מדובר ולא עושה את הקישור אל חברי הוועדה שדנו במועמדותה לשיפוט”. מילר נמנעה מלהתייחס לכך שסקר מוזכרת על גבי כל המסמכים וחתמה בעצמה על אחדים מהם כמייצגת. הנציב נמנע מלנתח את הדברים או לנמק, והסתפק בסופו של דבר בקביעה קצרה שלפיה “נחה דעתנו כי אין כל ממש בתלונה והיא נדחית בזאת".