פנים של מהפכה

דנה גילרמן

צילום: גבריאל בהרליה | איפור: קרין גבע

פנים של מהפכה

//

דנה גילרמן

//

צילום: גבריאל בהרליה | איפור: קרין גבע

"כאמנית יש לי אחריות להיאבק במישור הפרטי, הציבורי, ובאמנות"

היא עשתה תשעה ניתוחים פלסטיים כדי שפניה וגופה יידמו ליצירות מפורסמות, ייצרה הכלאות בין תאי גופה לתאים של בעלי חיים ואנשים אחרים, והזמינה עוברי אורח להתנשק איתה: האמנית הצרפתייה ORLAN, שמציגה בימים אלה בתל אביב, מטלטלת את עולם האמנות כבר עשרות שנים, ומצליחה להקדים את זמנה גם בגיל 75

אורלאן, השבוע בתערוכה שלה בגלריה שלוש ביפו. "כל הדתות נוצרו בידי גברים ובשבילם, ומשמרות את הפטריארכיה ואת המיזוגיניה. לכן אני נוקטת בעמדה רדיקלית"

מוסף כלכליסט | 10.11.22

ש

תי בליטות בצורת קרניים מבצבצות מהרקות של האמנית הצרפתיה אורלאן (ORLAN). זהו סימן ההיכר המפורסם שלה. ב־1992 היא עברה ניתוח פלסטי, שבו השתילה במצחה שני שתלי סיליקון בצורת סהר, שמשמשים בדרך כלל לעיבוי עצמות הלחיים, ואצלה הפכו לקרניים חייזריות. והיא לא עצרה שם. הניתוח הזה היה רק אחד מתשעה ניתוחים פלסטיים שעברה בשנים 1990–1993 כדי לדמות את פניה וגופה לדמויות מההיסטוריה של האמנות שנתפסו כמודל יופי: כך היא השיגה את השפתיים של אירופה (מהציור "האונס של אירופה" של טיציאן), העיניים של "דיאנה" של טיציאן, הסנטר של ונוס, כפי שדמיין אותו בוטיצ'לי, והמצח של המונה ליזה.

הניתוחים עצמם הפכו לחגיגה: הם בוצעו בידי מנתחים ומנתחות שהולבשו בבגדי מעצבים, חדרי הניתוח עוצבו בסגנון תיאטרלי וקושטו בקערות ענק שופעות פירות ולובסטרים ענקיים מפלסטיק, ואורלאן הקריאה בהם טקסטים פילוסופיים ושוחחה עם הצופים. המטרה של סדרת המיצגים האמנותיים "גלגול הנשמות של אורלאן הקדושה" היתה ביקורת נוקבת על תרבות היופי השלטת, שאורלאן ביטאה באמצעות גופה. "מבחינתי הגוף הוא פוליטי, המרחב הפרטי הוא פוליטי, וכל מה שאנחנו עושים הוא פוליטי", היא מסבירה ל"מוסף כלכליסט". "האמן, כמו כל אזרח אחר, מחזיק באחריות להיאבק. ואני תמיד נאבקתי לצד נשים רבות נגד האפליה כלפינו — במישור הפרטי, הציבורי, ובאמנות".

בגיל 75 אורלאן היא תופעה יוצאת דופן בשדה האמנות הבינלאומי: אמנית רב־תחומית מצליחה, שממשיכה לשמור על רלוונטיות כבר 50 שנה, מעודכנת בכל הטכנולוגיות החדישות, מרצה ומופיעה בכל העולם — ובימים אלה בגלריה שלוש שביפו. היא חיה ופועלת בלוס אנג'לס, ניו יורק ופריז, יושבת בחבר המנהלים של "פלה דה טוקיו" בפריז, ועד לא מזמן שימשה כפרופסורית באקול דה בוזאר שבעיר.

עבודותיה קיצוניות, בייחוד אלה המוקדמות, וחלק מהן אפילו קשות לצפייה. את הניתוחים הפלסטיים שעברה, למשל, היא תיעדה בסדרה של 80 תצלומים, שנרכשה לאחרונה לאוסף מרכז פומפידו, ובהם הוצגו פניה המנותחות לצד תצלומים מטרידים שלהם בתהליך ההחלמה. אורלאן לא מהססת גם להציג יצירות מאתגרות ברמה המוסרית, כמו "המעיל של אורלקין" (2008), למשל, שהיה תוצר של שיתוף פעולה עם מעבדה באוסטרליה, ובו יצרה הכלאה בין תאי גופה לתאים של בעלי חיים ושל אנשים ממוצא אתני שונה כדי לייצר מציאות חדשה.

למרות קיצוניותה — ואולי דווקא בזכותה — היא נהפכה לסופרסטאר. ובהתאם למעמדה, האירוח שלה אינו משימה קלה. יש לה רשימת דרישות ובקשות שלעתים קל למלא — למשל להיפגש עם בכירות ובכירים רבים משדה האמנות בתוך שלושה ימים — ולעתים קצת פחות: להשיג מעצב שיער שיצליח לעצב מעין פירמידה על ראשה לפתיחת התערוכה. הפעם היא הסתפקה לבסוף במאפרת שהוזעקה לגלריה ובפאה כחולה (שתאמה את האודם הכחול ואת הטבעת הכחולה שעל אצבעה).

מקרוב, למרות הקרניים והניתוחים, היא יפה, בעלת פנים עדינות, מדברת לאט, בקול רם, מטעימה כל מילה. ואף שמדובר בכוכבת בינלאומית היא אינה דוברת אנגלית והשיחה עמה נערכת בצרפתית באמצעות מתורגמנית.

"ברשותך אציג את עצמי קודם", היא פותחת את הריאיון בהצהרה. "אני אורלאן, בין היתר, ובמידת האפשר שמי נכתב באותיות גדולות (CAPS) בלבד, כי אני לא רוצה שיכניסו את השם בין השורות. מה שמניע אותי זה הרצון לומר אמירות חשובות על התקופה שבה אני חיה, ולחקור תופעות רחבות בחברה העכשווית".

70 פנים לאורלאן

יצירות האמנות הבולטות של אורלאן

"גלגול הנשמות של אורלאן הקדושה", 1990–1993

בתשעה ניתוחים פלסטיים שינתה אורלאן את פניה כך שיידמו ליצירות אמנות שנחשבו סמל יופי: השפתיים של אירופה, העיניים של דיאנה, הסנטר של ונוס והמצח של מונה ליזה

"נשיקת האמנית", 1977

צופים ששלשלו מטבע באזור הצוואר זכו לנשיקה צרפתית מהאמנית

"המעיל של ארלקין", 2008

בשיתוף פעולה עם מעבדה באוסטרליה ייצרה אורלאן הכלאה בין תאיה לבין תאי חיות ותאים של אנשים ממוצא אתני שונה

"אורלאנואיד", 2018

רובוט מבוסס בינה מלאכותית בדמותה של אורלאן רקד, דיבר, ושר בקולה

"אופרת פקין", 2014

תצלומים המשלבים בין פני האמנית למסכות האופרה של פקין מוצגים לצד אווטארים בדמותה שנוצרו במציאות רבודה

צילומים: גבריאל בהרליה, flickr by Science Gallery Dublin, רויטרס

"להיות אשה זה אסון"

אורלאן נולדה ב־1947 בסנט אטיין, צרפת, בשם מיריי פורט (Mireille Porte), אך כבר ב־1971 שינתה את שמה לאורלאן, כלומר בראה את עצמה מחדש — מוטיב חוזר בעבודתה במשך השנים, באמצעות שינויים שהיא עורכת בגופה ובפניה, בבניית רובוט בדמותה, אווטארים שלה ועוד. היא נוהגת לעבוד בסדרות ויש כמה מוטיבים שחוזרים על עצמם: העיסוק בגוף הנשי והאנושי, ביקורת על הדת והכנסייה וביקורת על תרבות היופי — נושאים שתמיד מושכים אש.

ב־1977, למשל, היא העלתה את "נשיקת האמנית", אחד המיצגים המוקדמים המפורסמים שלה: המיצג הוצג מחוץ לגרנד פאלה בפריז, בזמן שהתקיימה בו תערוכה גדולה (שבה לא נטלה חלק), וכלל תצלום שחור־לבן של הטורסו ושל הערווה שלה ותצלום דמותה, עטופה בדים, בדמות המדונה. אורלאן עצמה עמדה במשך שעות וקראה: "בואו, בואו, בואו, חושו אל הבמה שלי, במת המיתוס: אם, זונה, אמנית". בווריאציה נוספת לעבודה זו עמדה אורלאן לבושה בבגד שעליו מודפס הטורסו העירום של עצמה, בגודל טבעי, שאותו הפכה למכונת מזל. צופים ששלשלו מטבע של 5 פרנק בחריץ באזור הצוואר, יכלו לראות אותו נופל לכיוון המפשעה ולזכות בנשיקה צרפתית מהאמנית. העבודה עוררה סקנדל וגרמה לפיטוריה של אורלאן ממשרת ההוראה שלה במכון ללימודי אמנות בליון.

ב־1989 היא פרסמה את המניפסט "Carnal Art", שבו היא מגדירה את יצירתה "אמנות הבשר", בשונה מאמנות הגוף. באותה שנה היא יצרה את העבודה "מקור המלחמה", המתייחסת לציור "מקור העולם" של קורבה מ־1886. את איבר המין הנשי שבמרכז הירכיים המפושקות היא החליפה בצילום איבר מין גברי זקור.

שנים את נאבקת בפטריארכיה ושום דבר לא ממש משתנה. זה לא מייאש?

"היו רגעי תקווה, הדברים החלו להשתנות מעט, והתגאינו בכך. הבעיה היא שכל המשטרים והממשלות הפשיסטיים או הסמי־דיקטטוריים מייצרים ברית עם מוסדות הדת ועם הגורמים המסורתיים ביותר. אני רואה את הימין הקיצוני מרים ראש במדינות רבות. אני רואה נשים באיראן שמנסות למרוד נגד הדיכוי. אני רואה מבצעי אונס רבים שמזוכים כמעט לגמרי מכל אשמה. אני רואה את הרגרסיה בהפלות בארצות הברית, ומקומות אחרים שבהם לנשים עדיין אין זכות ללימודים או לחירות מינימלית, או שניתן לענותן עד מוות בסקילה. זה מדכא וגורם לי לחוש כאילו כל חיי היו לשווא. ובכל זאת, אין ספק שאסור להרים ידיים, ואני ממשיכה. צריך להמשיך בכל הכוח במאבק הזה.

"רבים אמרו שהפמיניזם איבד את סיבת הקיום שלו כאשר הבעיות נפתרו, ונערות צעירות רבות האמינו לכך. אבל לנוכח התופעות והאירועים שציינתי, ברור שצריך להמשיך להיות פעילים ופעילות. לשם כך אנחנו גם זקוקות לתמיכה פעילה מגברים שאינם חזירים. יש גברים רבים שאני מעריכה ומעריצה, נשמות טובות שאיתן ניתן לדמיין את הכל, ומנגד ישנם החזירים, שצועקים, מכים, הורגים, מטרידים ואונסים.

"גם אם לא נצליח לשנות לחלוטין את המנטליות, עצם הניסיון, כולן וכולם יחד, משנה את הפרדיגמה ומזיז את סורגי הכלוב. האמנות יכולה, וחייבת, לשנות את העולם. זה אחד מהמנועים שלה, והרי היה זה ניטשה שאמר 'יש לנו אמנות כדי לא למות מהאמת'".

גם בתערוכה שמוצגת בגלריה שלוש היא עוסקת בנושאי מגדר באופן נפיץ: בעבודת וידיאו משעשעת ורועשת היא רוקדת ושרה שיר נגד ילודה: "No Baby No". במדינה כשלנו אפשר לראות בסרט הזה עילה למעצר כמעט. אורלאן רואה בזה התראה מפני פשע. "מה שקורה כיום בחברה הוא עודף ילדים, שהופכים למפגע אקולוגי", היא אומרת. "הרי ככל שמולידים יותר ילדים, צריכים יותר מזון, וכדי לגדל את המזון, בין שצמחים או בעלי חיים, צריך כמויות אדירות של מים ומייצרים זיהום אדיר, ובעלי החיים ובני האדם מייצרים כמויות גדולות של גז מתאן. אני קוראת לפעילים סביבתיים ומוכיחה אותם על כך שהם כמעט תמיד מתעלמים מהבעיה המרכזית — יש עודף אוכלוסייה שהולך רק לגדול ולהחמיר, בייחוד במדינות שבהן הדת מכתיבה את דרכי החיים עם רעיונות עתיקים.

"הבעיה היא שכשאשה לא מולידה ילדים, או מולידה מעט ילדים, אי אפשר להגדיר אותה בתפקיד אחד בלבד, אמא, ולהורות לה להישאר בבית ולגדל ילדים. זו הדרך של החברה להגביל נשים ולצמצם אותן למטלות שהגברים לא מעוניינים בהן. אני נוקטת עמדה רדיקלית ומתנצלת בפני אלה שחונכו על ידי הדת בלי להטיל אי פעם ספק בחינוך שקיבלו. מבחינתי אלו אנשים שלא שוחררו. כל הדתות נוצרו בידי גברים ובשבילם, ומשמרות את הפטריארכיה ואת המיזוגיניה".

"להיות אשה זה אסון ביולוגי וחברתי. זה בדיוק מה שהראיתי גם בסרטון שלי, שתומך בהפלות ובאמצעי מניעה. אני מזועזעת מאיסור ההפלות שעבר בארצות הברית, כמו בהרבה מדינות מסורתיות ודתיות מאוד. זו הדת שאוכפת את האיסור הזה, ובין שזה בארצות הברית או במקום אחר, שבו טוענים שקיימת הפרדה בין דת למדינה — זוהי רק העמדת פנים כוזבת".

"אמרו שהפמיניזם איבד את סיבת קיומו, אבל אירועי התקופה מוכיחים שצריך להמשיך להיות פעילים. גם אם לא נצליח לשנות לחלוטין את המנטליות, עצם הניסיון משנה את הפרדיגמה. האמנות יכולה, וחייבת, לשנות את העולם"
עטיפת הסינגל "Born This Way" של ליידי גאגא, שבו הוסיפה שתלים לפניה. אורלאן תבעה אותה על חיקוי והפסידה

לרדוף אחרי אווטארים בגלריה

תפקיד הטכנולוגיה בחיינו מעסיק את אורלאן מאוד. היא מוקסמת ממנה, אך משתמשת בה באופן ביקורתי, כמו בתערוכה הנוכחית שלה, שבה היא מציגה 10 תצלומים המשלבים בין פניה למסכות האופרה של פקין. תצלומים אלו מלווים באווטארים בדמותה, שנוצרו באמצעות טכנולוגיה של מציאות רבודה. אורלאן עצמה צצה בחלל הגלריה כאווטאר נשי באופרה של פקין ועושה תרגילי אקרובטיקה. בכך, לדבריה, היא משבשת את כללי האופרה, שבה אין מקום לנשים, והגברים הם אלו שמשחקים את דמויותיהן.

המון אנשים בפתיחה הורידו את האפליקציה Artivive, ששימשה לצפייה ביצירה, רדפו אחרי האווטארים כדי להצטלם איתם וצילמו מאות תמונות סלפי עם האמנית עצמה. לדברי אורלאן, זה משקף אמירה על אספני האמנות החדשים ועל שוק האמנות בכללותו: "האספנים מגיעים לגלריות במכוניות שלהם, שבקרוב יהיו מכוניות אוטונומיות ללא נהג, לכולם יש סמארטפון בכיס, יש להם את כל הגאדג'טים שאת יכולה לדמיין, ובכל זאת, כשהם מגיעים לחלל גלריה, הם חושבים שכל מה שהוא טכנולוגי הוא לא אמנות — הם רוצים לראות ולקנות רישומים וציורים.

"אז רציתי ליצור יצירת אמנות שנראית מצד אחד מסורתית, אבל אם תורידי את האפליקציה, תוכלי לסרוק את העבודה ולהוציא אותי מהיצירה בתלת־ממד. רציתי לומר לאספנים שייקחו בחשבון שגם הצילום בעבר היה מנודה ולא נחשב אמנות, ולאט לאט הפך למדיום אמנות מקובל. גם אם היום הם לא רואים את המציאות הרבודה ואת הטכנולוגיות החדשות כצורת אמנות או כחלק מהאוספים שלהם, צריך להבין שבתוך כמה עשורים הן ישתלבו לגמרי".

"לאספני אמנות יש בבית כל הגאדג'טים שאפשר לדמיין, ובכל זאת, בגלריה הם חושבים שכל מה שטכנולוגי אינו אמנות. הם רק רוצים ציורים. הם צריכים להבין שבעתיד טכנולוגיות כמו מציאות רבודה ישתלבו באוספים שלהם"

החלום: חניטה עצמית במוזיאון

במהלך השנים הרעיונות הקיצוניים של אורלאן חלחלו לתרבות הפופולרית וקמו לה לא מעט חיקויים. כך למשל, ב־2011 ליידי גאגא הדביקה תוספים מלאכותיים לרקות שלה בקליפ ובצילומי היח"ץ לשיר "Born This Way" כדי לשוות לעצמה מראה חייזרי. אורלאן תבעה את הזמרת בטענה שהיא העתיקה את המראה הייחודי שלה, אך הפסידה במשפט ובערעור.

נדמה שהאמנות שלך הרבה יותר רדיקלית ועכשווית מאשר זו של אמנים צעירים.

"לא בהכרח. מה שבעייתי הוא שיש המון בתי ספר לאמנות שמייצרים אמנים, והתוצאה היא שבתערוכות רואים יצירות שלא עשו אותן אמנים, אלא אנשים שלמדו ליצור 'בסגנון אמנותי'. תמיד יהיו אנשים יחידי סגולה ויוצאי דופן שהופכים לאמנים, אבל יש גם תופעת ייצור המוני של אנשים שקוראים לעצמם אמנים והם אינם בהכרח כאלה".

אמנים רבים בני דורך לא הצליחו להתאים את עצמם לעולם החדש. איך את מצליחה לשמור על רלוונטיות כל כך הרבה שנים?

"אני אוהבת לחיות בתקופה הזאת. כל החידושים מעניינים אותי. אני לא מוגבלת לחומריות מסוימת ואני לא מחזיקה בזהות מקובעת אחת, וכך אני יכולה לבחון את עצמי ולחדש את עצמי כל הזמן. אני חוקרת חידושים וטכנולוגיות חדשות ותופעות חברתיות בחירות מוחלטת. לפעמים אני עושה פעולה חלוצית, שמחוברת לתקופה שלי לא פחות מאמנים צעירים בתחילת דרכם. אני אוהבת להדהים את עצמי, להתפלא מעצמי, להתפלא ממה שאני חווה, גם אם כל אלה מתרחשים מבעד למרחק ביקורתי".

האם יש משהו שאת מצטערת עליו?

"אולי על כך שמעולם לא היה לי מספיק כסף כדי לתת דרור לדמיון שלי. כל חיי עשיתי יצירות קטנות יותר ממה שהן היו אמורות להיות, או שלא היה לי מספיק כסף ליצור את הרובוט שרציתי לעשות. אגב, אני עומדת להוציא אלבום בקרוב, ואני עושה את זה ללא תקציב או תוכנית לעריכה או הפצה סדורה, ואם היה לי יותר כסף, ההשפעה היתה גדולה יותר".

יש לך תוכניות לחיים שאחרי המוות?

"הייתי רוצה שיחנטו את הגופה שלי ואז יעשו מיצב גדול במוזיאון, שיכלול את החניטה לצד יצירות הווידיאו, המיצבים והרובוטים שלי — פמליה אמנותית שתסכם את מה שעשיתי בימי חיי".