*

ב־2016 פורסם ב"Journal of Sports Sciences" מאמר שקבע כי המאמץ המנטלי של כדורגלנים במהלך המשחק הוא אחד הקיצוניים ביותר שבני אדם יכולים לחוות. "מלבד קרב צבאי, משחק כדורגל מפעיל לחץ על המוח יותר מכל פעילות אחרת", כתב החוקר, ד"ר אנדרו קוטס מהאוניברסיטה לטכנולוגיה של סידני. "הכדורגלנים נדרשים להישאר בשיא הערנות שלהם במשך זמן רב, לדבוק באסטרטגיות טקטיות ולהשתנות כל הזמן ביחס ליריב וגם לחברים לקבוצה". ללחץ הזה מצטרפים הלחץ שמוסיפים הצופים באצטדיון ובבית, והחשש התמידי מפציעה. בפרמיירליג, למשל, יש יותר משתי פציעות במשחק, בממוצע.

הלחץ המנטלי בכדורגל לא מסתיים עם שריקת הסיום. מחוץ למגרש ישנם גם ראיונות, רשתות חברתיות, אימונים, הקפדה על אורח חיים בריא (זה חלק מהחוזה), נסיעות, מעברי עבודה ושינויים תכופים בסביבת העבודה (שחקנים, מאמנים וכולי), וכל זה בלי לדבר על הכסף והצרות שהוא מביא עמו. כדורגלן עובד, בעצם, 24/7 — אפילו אם הוא נדרש "להיות בעבודה" רק שעתיים ביום. הקורונה רק הוסיפה ללחץ המנטלי הזה, והקשתה על השחקנים להתגבש עם חבריהם לקבוצה מחוץ למסגרת הכדורגל.

אימונים מדעיים יותר הפכו את הכדורגלנים למכונות אתלטיות חזקות ומהירות מאי פעם. הם רצים יותר זמן ויותר מהר במשחק, ובמשך העונה מתמודדים עם לחץ פיזי טוב יותר מאי פעם. "עייף? אני לא יכול להתעייף מכדורגל", אמר ברונו פרננדס, כוכב מנצ'סטר יונייטד, ששיחק בעונה שעברה 72 משחקים. כמעט יותר מכל שחקן אחר. "לא בגיל 26. כשהייתי ילד הייתי משחק שבע־שמונה שעות, אז עבורי 90 דקות כל שלושה ימים זה לא מספיק".

ואולם, העייפות היא בעיקר מנטלית. מחקרים חדשים מראים שלשיקום פיזי ממשחק כדורגל דרוש זמן מינימלי של 72 שעות; זמן השיקום האידאלי הוא 144 שעות, כמעט שבוע. זמני שיקום מנטליים לא נחקרו מספיק, אבל מחקרים ראשוניים מעלים שעייפות מנטלית משפיעה על הביצועים לא פחות מעייפות פיזית. אולי זו הסיבה שכ־30% משחקני השדה שקיבלו קולות בבחירות לשחקן השנה בפרמיירליג לא עלו למגרש במחזור הראשון של העונה. חלק מהם לא שיחק, או לא היה כשיר לשחק, 90 דקות מלאות. חלקם הגדול פצוע לפגרת הנבחרות הראשונה.

בשבוע הקרוב ייפגשו קבוצות הכדורגל הבכירות באירופה עם נציגי אופ"א כדי לדון בעיצוב מחדש של הכדורגל האירופי. בין השאר ידברו שם על "שיקום נרחב ובר־קיימא" של הכדורגל האירופי אחרי אירועי הסופרליג והקורונה, תקרת שכר אפשרית עם מס יוקרה, ושינוי נרחב של פורמט הטורנירים האירופיים ב־2024, כולל הגדלת ליגת האלופות (הוספת קבוצות ומשחקים). נוסף על כך, סעודיה — שסיפקה לפיפ"א הלוואות ענק ושואפת להגדיל את כוחה היחסי בכדורגל העולמי — דורשת לדון בקיום מונדיאל מדי שנתיים, ולא ארבע שנים. כשאלה הנושאים על פרק היום, אפשר להיות בטוחים שהלחץ הפיזי והמנטלי על עובדי התעשייה, הכדורגלנים, לא יהיה בראש סדר העדיפויות של המעסיקים. יותר מזה: השחקנים כלל לא ישותפו בדיונים. ישתתפו בהם רק מועדונים והתאחדויות.

כל זה קורה דווקא בשעה ששוק העבודה מתחיל להבין שעליו להציב גבולות לניצול יכולתם של עובדים. נייקי, חברה שמגלגלת יותר כסף מאשר קבוצות הליגות הבכירות באירופה (37 מיליארד דולר לעומת 28 מיליארד דולר בשנה), הודיעה בשבוע שעבר שתלך בעקבותיהן של חברות כמו לינקדאין ובאמבל, ותיתן לעובדיה שבוע חופש כדי "להתמודד עם הלחץ" (צעדים דומים ננקטו גם באינטל, מיקרוסופט, מאריוט ועוד). מנהלי נייקי עודדו את העובדים "להתעלם" מהאחריות לעבודתם ולהתמקד בבריאותם הנפשית. "זה הזמן להרפות, לשחרר קיטור, לבלות זמן עם יקיריכם. אל תעבדו", נמסר לעובדים. "כולנו בני אדם וחיים בזמן של אירוע טראומתי. בשנים האלה, שאינן דומות לשום דבר שהכרנו, זמן למנוחה ולשיקום הוא המפתח לביצועים טובים ולשמירה על הבריאות המנטלית".

לו רק יבינו זאת גם בכדורגל.