פירוק הקשר היה בלתי נמנע, היא אומרת. כמוהו, כנראה, גם ההסלמה. חמו הגישה נגד אוחיון תלונה בגין תקיפה אלימה, המשטרה נכנסה לתמונה, ואחריה גם העירייה ושירותי הרווחה. במהרה הסתכסכו גם המשפחות משני הצדדים, שמעורבותן רק הגביהה את הלהבות. וככל שהמצב החמיר, המונה של עורכי הדין של השניים דפק: אוחיון שילם 50 אלף שקל לעורכי דין, חמו כ־12 אלף.

כל זה השתנה ברגע, בפגישה ב”יחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבני”, שירות ציבורי שמגשר בין בני זוג ומנסה ליישב סכסוכים זוגיים בדרכי שלום — לפני שהם מקיזים זה את דמו של זה בדרכם לבית המשפט, שם מתנהל “משחק סכום אפס” שבו לרוב אחד הצדדים מנצח והשני סופג הפסד קשה.

יחידת הסיוע פועלת כ“תוכנית פיילוט” מתוקפה של הוראת שעה, שכעת ישנה כוונה להפכה לחוק קבוע. הצעת החוק כבר עברה בקריאה ראשונה בכנסת, והצפי הוא שבקרוב תוגש לקריאה שנייה ושלישית. עם יוזמיה נמנים ח”כ מרב מיכאלי, יו”ר הכנסת יריב לוין והח”כיות לשעבר שולי מועלם ועליזה לביא. כעת היא מקודמת על ידי משרד המשפטים והשר אבי ניסנקורן. אבל התמיכה הזו, הגם שהיא חוצה מחנות פוליטיים, אינה משותפת לכולם: בקרב עורכי הדין למשפחה ישנם לא מעטים שרואים בשירות הגישור סכנה לפרנסתם, ומנהלים נגדו מלחמת חורמה. עוד נגיע לכך.

חמו ואוחיון ניהלו ביניהם מלחמת חורמה משלהם, שלמזלם נמשכה זמן קצר יחסית. הפגישה ביחידה היתה הראשונה שלהם אחרי שלושה חודשים של מריבות מתישות. “זה לא התחיל בקלות”, משחזרת חמו. “הגענו עם המון מטענים. באנו מוכנים לריב”.

“הגעתי לשם רק בגלל שחייבו אותי, בידיעה שאני ממשיך לבית משפט”, מודה אוחיון. “לא האמנתי בעובדים סוציאליים או בשירותי הרווחה. הרגשתי שהם נגדי לא משנה מה, בגלל שהיתה עליי סטיגמה של גבר אלים”.

“לכל אחד מאיתנו היה עורך דין שמילא אותו בשטויות של מה ואיך לומר. זה רק ליבה את השנאה והכעס”, מסבירה חמו. “הגשתי תלונות רבות במשטרה, בעצת עורכת הדין שלי. זה היה מיותר”. אוחיון מוסיף בסרקסטיות: “עורך הדין שלי התקשר אליי יומיים לפני הפגישה, כנראה קפצה לו תזכורת. הוא רק אמר לי להיות אדיש ולגמור את זה מהר, ושעדיף בית משפט מאשר סיוע של היחידה”.

אז איך זה שבפגישה דעתך השתנתה כל כך?

“ישבנו בחדר ואני התפוצצתי. העובדת הסוציאלית ביקשה לדבר עם כל אחד מאיתנו בנפרד. היא דיברה מאוד בנועם. אם היא היתה עושה את זה באגרסיביות לא הייתי נענה. היא דיברה עם ליאל ואז קראה לי פנימה. ראיתי שהיא לא עוד אחת מהאנשים שבאים ללבות את האש, כמו כל הגופים שבהם נתקלתי עד אז. היא אמרה שהיא מנסה לעזור, ושאם זה לא ילך, תמיד אפשר להמשיך לבית משפט. היא התעקשה וביקשה לנסות. זה גרם לי להיות חיובי יותר. היא הכניסה את ליאל וביקשה ממני לשלוט בעצמי, לא להתפרץ. היא ידעה להפשיר את הקרח. ואז, ברגע, התחלנו לדבר. הכל התחיל ונגמר ברגע הזה.

“דיברנו שעה וחצי והחלטנו להמשיך לעוד פגישה. כשיצאנו המתנו למעלית ואמרתי, ‘אני לא מעוניין לרדת איתך במעלית, שלא תגידי שתקפתי אותך’. ליאל זרקה לי מבט שאמר שהיא רוצה להסתדר. דיברנו קצת במעלית ומשם המשכנו לבית קפה, לשיחה צפופה של שלוש שעות. לפעמים עלינו בטונים, אבל הצלחנו לשבת ולהגיע להסכמות. החלטנו לתת ליחידת הסיוע לפתור את העסק”.

הסטטיסטיקה היבשה קובעת שלולא המפגש ביחידה שהוביל לפרידה הנקייה הזו, חמו ואוחיון עדיין היו מצויים בעיצומו של מאבק משפטי אגרסיבי, כולל עוד תלונות, האשמות ודיונים — כמו עשרות אלפי זוגות אחרים. אלא שהקמת היחידה, ובעיקר קביעת ההיעזרות בה כתנאי מקדים לדיון משפטי בהליכי גירושים, הביאו לתוצאות דרמטיות: אם ב־2015, לפני קביעת הוראת השעה, הוגשו בישראל כמעט 30 אלף תביעות לגירושים, ב־2017 הגיעו ליחידה פחות מ־24 אלף בקשות ליישוב סכסוך, ולאחר הסיוע שלה הוגשו פחות מ־16.4 תביעות לגירושים — כלומר, צניחה של 45%. כ־15% מהמחלוקות בתשלום מזונות ומשמורת נפתרות בתוך שתי פגישות, ללא צורך בעורכי דין. ההתפתחות הזו חסכה זמן יקר לבתי המשפט, כסף רב למתגרשים — ובעיקר כאב וסבל ממשפחות רבות.

הוראת השעה מחייבת את המבקשים להתגרש להגיש “בקשה ליישוב סכסוך” ללא טענות, שלאחריה הם מזומנים בתוך 46 יום ליחידה. בפגישה הראשונה נפגשים שני הצדדים עם עובד או עובדת סוציאלית (בלי עורכי דינם), וזו, שאינה מכירה את הרקע לסכסוך, מאזינה לטענותיהם. אם הם מסכימים להמשיך בטיפול ביחידה, הם מזומנים לעוד שלוש פגישות, שבהן ינסו להגיע להסכמות ולנסח חוזה. ברוב המקרים, בני הזוג מגיעים להסכמה עקרונית בעזרת היחידה, ואז פונים לעורך דין כדי שיכתוב הסכם מקצועי, שמקבל את תוקפו לאחר אישור בית המשפט.

יחידת הסיוע הוקמה יחד עם בתי המשפט לענייני משפחה עצמם, ב־1995. שני הגופים הוקמו בעקבות המלצות “ועדת שינבוים לבחינת דיני המשפחה” מ־1986. “בישראל סכסוכים נפתרים על ידי מאבק. בכל תחום, לא רק בגירושין”, אומרת יהודית אסף, מנהלת היחידה שגם עובדת בה מיום היווסדה. “עומס המאבקים הביא לעלייה בשיעור האנשים שזקוקים לעזרה אחרי הגירושין — אנשים שלא היו להם כלים לפתור סכסוך גם אחרי שבית המשפט פסק. היחידה הוקמה כדי לחסוך מהם פגיעה רגשית וכלכלית”.

ועדת שינבוים המליצה על הליך גישור לכל הזוגות, בדומה למודל הנוכחי, אבל אסף מספרת שלנוכח בעיות תקציביות, “בהתחלה הפנו אלינו רק מקרים שהצדיקו גישה טיפולית. עם הזמן קיבלנו יותר ויותר מקרים, בין היתר כיוון שחלה הסלמה בסכסוכים: המקרים נהיו קשים יותר, הקונפליקטים עוצמתיים יותר, ונרשמה עלייה במספר הילדים שנפגעו”.

‍למה נוצרה ההסלמה?

“כי מעורבים פה רגשות. זה שוק שנפל קורבן לאנשים שמנצלים חולשה. מדובר בפרנסה של אנשים: ככל שיש יותר דיונים וככל שעוצמת הסכסוך יותר גדולה, יש להם יותר פרנסה”.

ההסלמה בסכסוכי הגירושין, ומנגד הצלחת הטיפול ביחידה, הביאו להקמת “ועדת שנהב”, שב־2005 חזרה והמליצה על הליך הגישור כמנדטורי לכולם. גם הפעם נדרש עשור עד שהמסקנות יושמו: רק ב־2016, תחת שרת המשפטים איילת שקד, החוק הוגש כהוראת השעה המוכרת.

“כיום השירות שלנו הוא אוניברסלי: אנחנו מטפלים בכל קשת האוכלוסייה, לא רק במשפחות שמגיעות משירותי הרווחה”, מפרטת אסף. “רוב המטופלים הם ממעמד הביניים. מה יש להם בעולם? בית אחד עם משכנתא, קצת חובות, קצת חסכונות. עכשיו צריך לריב על זה, ובדרך עוד לממן עורכי דין, שמאים, כונסי נכסים. בסוף הם לא נשארים עם הרבה”.

לא תמיד היחידה מתערבת כדי לסייע בגירושין. לעתים מדובר בסיוע לזוגות שהתגרשו מזמן, ומנסים להסתגל למצבים המשתנים פוסט־גירושין. זהו מה שקרה לאלי כרמלי (43), איש שיווק המתגורר ביגור, ולגרושתו רווית (42), גננת וסטודנטית לאמנות מפרדס חנה. השניים התגרשו לפני כעשור “בתהליך חיובי מאוד”, אומר אלי: “במקום שנתנגש ונתנגח באמצעות עורכי דין, ישבנו עד שיצא עשן לבן בלילה אחד והגענו להסכם גירושין. השופטת סיפרה לנו שהזוג שהיה לפנינו התדיין כבר שמונה שנים”.

העניינים הסתבכו לפני שנתיים, כשבתם הגדולה עברה לגור עם אלי וזוגתו ביגור, כדי שתוכל ללמוד בתיכון לאמנויות בחיפה. “זה הפך את הסכם המזונות ללא מעודכן”, אומר אלי. בין השניים התגלע מאבק שגלש במהרה לפסים משפטיים: “עורך הדין של אלי דרש שאשלם לו, כיוון שהבת גרה אצלו”, מספרת רווית. “בסוף החלטנו להיעזר ביחידת הסיוע. הגשתי תביעה לבית משפט כדי לקבל הפניה, וביחידה הגענו לפשרה שחסכה לשנינו הרבה כסף”.

“והרבה תסכול”, מאשר אלי. “היחידה ניסחה הסכם, ובסוף הלכנו לעורך דין רק כדי שינסח אותו”.

ישנם גם מקרים מאתגרים יותר, כפי שמספרת העובדת הסוציאלית לילה עאמר (45), העובדת ביחידה באילת. “הגיעה אלינו אשה ממררת בבכי, שטענה שהגרוש שלה לא לוקח את הילדים בימים שלו, ושהוא ואשתו החדשה מתעללים בילדים. וכל זה מפני שהילד הגדול, בן חמש, אמר שהוא לא רוצה לישון אצל אבא. היא אפילו הזמינה משטרה בגלל הטענות האלה. הגרוש, מצדו, טען שהיא מנסה לחבל בזוגיות החדשה שלו.

“שלחנו את הילד לפסיכולוג, והוא הגיע למסקנה שאין שום התעללות. מה שקרה הוא שהילד מעורב בסכסוך ורוצה לרצות את אמא. אם היו נכנסים פה עורכי דין, האב היה טובע בתלונות על אלימות.

“כשחפרנו קצת התברר שהאב חושש לקחת את הילדים כי האם מאשימה אותו באלימות. תיווכנו ביניהם והסברנו שכשילד בן חמש רואה שאמא עצובה כשהוא הולך, זה טבעי שהוא יזדהה איתה. יצרנו להם הסכם מסודר, וכשראינו שהוא עובד הלכנו לשופט”.

הוראת השעה של 2016 אפשרה להגדיל את היקף כוח האדם ביחידה, שקלטה גם עורכות דין המתמחות בדיני משפחה. אלו מצטרפות לפגישה השנייה ומסבירות לבני הזוג אילו אפשרויות עומדות בפניהם. הן גם מנמיכות את ציפיותיהם ממה שיהיה אפשר לומר ולהשיג במשא ומתן — היבט שפרקליטי הצדדים לא תמיד מקפידים להציג במדויק. “הייעוץ עושה סדר במה שבני הזוג שמעו מד”ר גוגל ומחברים, וגם מעורכי דין אינטרסנטיים”, מבהירה עו”ד פליאה סעדון, המרכזת את עורכות הדין במרחב הצפוני של היחידה.

מה ההבדל בינך לבין עורך דין בתשלום?

“אני לא אמליץ לך על תחבולות וטריקים, ‘תעשה כך ותרוויח יותר’. המטרה שלי היא לפתור את הסכסוך בלי בית משפט. אבל אנחנו ועורכי הדין בתשלום משלימים אלו את אלו: כשהצדדים מגיעים לעקרונות מוסכמים, הם חותמים על הסכם אצל עורך דין חיצוני. בלא מעט מקרים, אחרי התהליך עם עורכי הדין, בני הזוג מעדיפים להגיע לשלום בית ולא להתגרש”.

תארי לי מקרה אחד. איך זה עובד?

“הגיע אליי זוג עם שני ילדים קטנים, שרצו להתגרש והסתכסכו לגבי הדירה שלהם. הם היו רשומים עליה בחלקים שווים, אבל הוריה של האשה נתנו המון כסף לרכישה. עורכת הדין של האשה הבהירה שבכוונתן ללכת לבית המשפט. אבל בבית משפט, תיק כזה מוכרע לשבט או לחסד: אם בית המשפט היה מתרשם שמדובר במתנה, הדירה היתה מתחלקת שווה בשווה. אם בית המשפט היה קובע שזו הלוואה, הכל היה חוזר להורים, והצד השני היה יוצא מופסד.

“כשבני הזוג הבינו שאין לדעת איך הסיפור ייגמר בבית משפט, הם החלו לחשוף גם חלקים שלא נגעו לסכסוך על הדירה, וזה קידם התקרבות. בסופו של דבר מצאתי פתרון שהגיע לעמק השווה והתחשב בתרומת ההורים. אף אחד מהם לא יצא ממש מרוצה, אבל ככה זה בפשרות: לעולם לא תצא מרוצה, אבל לפחות לא תפסיד כל כך הרבה”.

“החוק החדש מייצר פסק זמן שמסייע להרגיע את המערכת”, אוהדת גם חנה רוטשילד, שופטת בדימוס מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. “הוא עוצר את הסכסוך לפני השלב המטורף של הליכים משפטיים. כשאנשים נאלצים להמתין 46 יום, הם מנצלים את ההזדמנות כדי לפנות לגישור” .

אבל לא כל המשפטנים מתלהבים מגאוות היחידה של היחידה. “יש פחות אסקלציה בהליכי גירושין, והיחידה מציגה את זה כהישג שלה, אבל זה לא מדויק: את רוב העבודה עושים אנחנו, עורכי הדין”, קובלת עו”ד אהובה יששכר. “כבר כשמגיע אליי תיק אני מתקשרת עם עורך הדין של הצד השני. רוב המקרים היום נפתרים כשאנחנו בונים להם הסכם.

“היתרון של החוק החדש הוא שאין צורך לכתוב טענות קשות ופוגעניות. פעם היינו מוציאים את הכביסה המלוכלכת כבר במסמך הראשון. היום הסיטואציה עדינה ומאפשרת לנו לסלול דרך להסכם”.

יש עורכי דין ביקורתיים יותר. למשל, עו”ד אבי גפן, שעתר לבג”ץ נגד החוק. העתירה, שאליה הצטרפו 62 עורכי דין ו־70 טוענים רבניים, טוענת שהחוק מקשה על אזרחים הנזקקים לסעד משפטי להגיע לבית המשפט, ולפיכך אינו חוקתי. “אנשים מגישים בקשה ליישוב סכסוך ואז נדרשים לחכות. בתקופה הזו הם כבר מגיעים להסכם בלי יחידת הסיוע: הם לוקחים עורכי דין שעושים הסכם. כשהוא מוגש לבית משפט היחידה אומרת ש’הכל נפתר ביישוב סכסוך’, אבל הצדדים הגיעו לכך בלי שום קשר.

“אני מדבר עם אלפי עורכי דין למשפחה, וכולם יגידו לך שלא נסגר ביחידה אפילו תיק אחד. ביחידה לא יודו בכך, מכיוון שהם מעוניינים להגדיל את המנגנון הזה שיוצר משרות, אבל יש להם אפס הצלחות”.

‍אבל יש צניחה עצומה בשיעור התביעות.

“הם מסדרים את הנתונים איך שנוח להם. לפני החוק יכולת לפתוח שתיים־שלוש תביעות: תביעת מזונות, תביעת רכוש וכולי. היום מרכזים את הכל לבקשה אחת, אבל לא סופרים את הבקשות, וזה בדיוק מה שצריך לעשות.

“ואיך אתה מסביר את זה שיש יותר גירושין היום מאשר ב־2016, כשיצא החוק? כי פעם בן אדם ידע שבשביל להתגרש הוא צריך לפתוח תיקים, וזה יקר. אנשים היו שקולים. היום צריך רק לכתוב בקשה, שורה אחת, ומתחיל סכסוך. בקלות. המנגנון הזה גורם להקצנת סכסוכים, לא להרגעתם”.

אבל גם יש פגישות עם עורכי דין של היחידה.

“עורכי הדין שלהם לא מייצגים את הצדדים, הם ניטרליים. איפה שמעת שאדם מגיע לפתור סכסוך ללא עורך דין? מי ידאג לאינטרסים שלו? ומה פתאום נותנים לעובדים סוציאליים לפתור סכסוכים? זה גדול עליהם”.

גדול עליה או לא, יחידת הסיוע ממשיכה בשלה. בסוף, בשוליים, ישנם אפילו כמה סיפורי “באושר ועושר” של זוגות שהגישור עזר להם לתת לזוגיות צ’אנס שני, כאלה שמוצאים איזה סדק בחומת הציניות שעוטפת את התחום.

העובדת הסוציאלית איריס שרון (55) מהיחידה בתל אביב, למשל, מספרת שהגיע אליה זוג בשנות השישים לחייהם. “אחרי שהילדים יצאו מהבית הם נותרו זה עם זה, ברגע קלאסי של ‘הקן המתרוקן’ שבו זוג בוחן מחדש את היחסים. היא הרגישה שהזוגיות לא סיפקה אותה רגשית, ופנתה אלינו כדי להתגרש. בהתחלה נראה שזה ילך לפיצוץ ותביעות. הוא אמר שהיא יכולה לחיות את חייה, אפילו עם בן זוג אחר, אבל גט היא לא תראה ממנו”.

למה?

“היא הגיעה עם יותר כסף לחיים המשותפים, היה להם הסכם ממון והוא חשש שהם ימכרו את הבית והוא יישאר בלי כלום. הוא אמר, ‘אנחנו לא רבים, אני לא אלים, אני לא בוגד בה. אני נותן לה חבל ארוך, שתעשה מה שהיא רוצה, אבל אני לא מוכן להתגרש’. היא בכתה, התחננה, אבל הוא לא הסכים לזוז במילימטר.

“הפגשנו את הזוג הזה עם פסיכיאטר שמתמחה בטיפול זוגי, ושם יצאה טראומה שלו שהיא לא ידעה עליה, שעיקרה ילדות בצל ניכור רגשי קשה. הזוג הזה החליט לא להמשיך בתהליך הפרידה”.

זה קורה הרבה?

“לא. אבל לאחרונה, בגלל הקורונה, אנשים קצת יותר שקולים”.