השאלה כבר נשאלה ונחקרה, ותמיד חזרו עם אותה התשובה: קטשופ הוא באמת ה”טעים!” האוניברסלי, והיינץ פשוט עושים אותו מושלם. ככה יצא.

לקטשופ באמת יש טעם ייחודי בקרב המִתְבלים — הרטבים הסמיכים שמוסיפים רק בשולחן, כל סועד לעצמו. איולי, רוטב טרטר, סחוג וחבריהם אינם כמו רוטב פסטה שמשמש חלק מהמנה. הם נגיעת טעם קטנה ועזה שמוסיפים רגע לפני הביס. לרוב היא חמוצה, מלוחה או חריפה, בין היתר בגלל המרכיבים המסורתיים שנוספו למתבלים, לשימור. אבל הקטשופ שונה. הוא נוטה דווקא למתוק ואוממי, ושאר הטעמים מופיעים בו באיזון.

ואיך זה של היינץ יצא מושלם? קורה. זה ההסבר של המומחים. האוממי שלהם הכי אוממִּיִי, האיזון הכי מאוזן. זו היתה גם המסקנה של המגזין “ניו יורקר”, בכתבת עומק של 5,500 מילה שהוקדשה לשאלה. רואים? עיתונאים יודעים לפרגן.

אבל בסוף זה לא פתרון התעלומה. בין היתר כי הקטשופ של היינץ לא הכי טעים.

במבחני טעימה עיוורת הוא לוזר עקבי: ב־2018 הוא הגיע למקום השישי מתוך 12 במבחן טעימת מותגי קטשופ של “השיקגו טריביון” ולשביעי מתוך 13 בזה של אתר הקולינריה Epicurious. ב־2015 הוא חלק ב”גרדיאן” את המקום השני עם שני מותגים פרטיים של רשתות מרכולים בבריטניה. ב”דיילי מייל” הבריטי ב־2014 — מקום שישי. ב”פייננשל טיימס” ב־2012 — שלישי. הוא גם נבחר למקום הראשון פה ושם, לדוגמה באתר Serious Eats ב־2012. זה קרה גם במגזין “Cook’s Illustrated” ב־2016, אבל ב־2006 הוא הגיע שם למקום החמישי. גם המנצחים התחלפו בכל תחרות. בלי עקביות. כאילו זה לא משנה.

אז איך היינץ נהפך לקוקה־קולה של הרטבים? בתור התחלה הוא דומה לקוקה־קולה בתכונה חשובה: גם היא לא הכי טעימה. מאז שקוקה־קולה התקבעה כסמל אמריקאי לאומי בשנות הארבעים, מעבדות פסיכולוגיה באוניברסיטאות מראות שוב ושוב איך בטעימה עיוורת אנשים מזהים אותה בשיעור שקרוב לניחוש אקראי, ובטוחים בניחוש שלהם גם כשבכל הכוסות יש פפסי.

בניסוי הכי מפורסם, שהפך בין היתר לאבן דרך בחקר השיווק, עשרות מתנדבים שכבו במכשירי תהודה מגנטית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פרינסטון, ונוירולוגים הזרימו להם לסירוגין קוקה־קולה ופפסי קולה בקשית — סיבוב טעימה אחד אחרי משנהו, ובמקביל הם סרקו את פעילות מוחם. כשהטעימה היתה עיוורת, פעילות המוח היתה זהה. אותן פעימות עונג באותה עוצמה. מי סוכר. כשלפני אחד השלוקים לוגו קוקה־קולה הופיע על מסך קטן מול עיניהם, השלוק נרשם במוח אחרת. מרכזי העונג פעלו ביתר שאת, כאילו המשקה מתוק יותר. והתבנית חזרה ונשנתה בלי קשר למשקה שהוזרם בקשית.

אנחנו טועמים את הקנקן. מי יודע, אולי עמוק בפנים המוח לא מבדיל בין תחושת הציפיות והתגמול שמעורר סמל לאלה שמעוררים סממנים אחרים של אוכל טעים ובטוח, נגיד כמו צבע או משקל נכונים לאפרסק. בשני המקרים אנחנו מזהים הבטחה לחוויה. שניהם "לוגו". בעיקר הצבע של האפרסק.

וזה הדבר השני שבו היינץ דומים לקוקה־קולה, ולעוד "קוקה־קולות" של תחומן, כמו קיקומן, טבסקו וסריראצ'ה, אולי גם כמו פרינגלס וטיקטק: בכולם הקנקן הוא בעצמו לוגו. לאריזה יש צורה ייחודית שאפשר לזהות במגע היד בלבד, שהיא כן מנצחת במבחני טעימה עיוורת.

יצרני מזון יודעים שהקנקן משפיע על הטעם. כל בקבוקי הקטשופ מזכירים את היינץ לא רק כדי להטריל אותנו כשאנחנו מחפשים אותו על המדף. בגלל ההרגל, לשנות לו את הצורה יהיה כמו לשנות לפרי את המראה החיצוני. פתאום נתבלבל קצת בזיהוי הטעם. ואולי זו הסיבה שעל הרבה שפופרות קטשופ של היינץ יש איור של בקבוק הזכוכית שלהם, ושקוקה־קולה הדפיסו על פחיות הזירו צללית לבנה של הבקבוק האיקוני.

והיצרנים ממשיכים לחקור את מדעי "טעמי הקנקן". בניסויים, אנשים הבחינו יותר בתווי הג'ינג'ר כשהבקבוק היה מחוספס. אנשים שטעמו תפוצ'יפס שמנת ובצל התקשו לזהות את הטעם כשהצ'יפס הגיע אליהם בשקית אדומה. אלה שקיבלו אותו בשקית ירוקה זיהו בקלות. בצ'יפסים, אריזה אדומה היא לרוב לטעם הרגיל.

יום אחד כולנו נצא מהבתים, בלי פחד, בלי לרחוץ ידיים, ונלך למסעדות. ואני, כשאכנס למסעדה אסייתית אחת שאני אוהב, ואתבונן בבקבוק הזכוכית המעוצב של רוטב הסויה, זה שנראה כמו קיקומן רק רמה מעל, אני אחשוב על הג'ריקן הגדול והמכוער שממנו מילאו אותו, ואז אביט בזכוכית המעוצבת ואכיר תודה. גם זו טבחות.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"