3

כמה שיחות שעשיתי השבוע העלו בי חששות לגבי הנקודה הזו. קבינט המלחמה המצומצם כולל את ראש הממשלה; שר הביטחון יואב גלנט; רון דרמר, איש סודו של נתניהו והשר לעניינים אסטרטגיים; השרים בני גנץ וגדי אייזנקוט, שהצטרפו עם הקמת ממשלת החירום; ובאופן קבוע מגיע אליו גם אריה דרעי, שאין לו כל תפקיד רשמי בממשלה. זה הפורום שמחליט מה קורה.

והפורום הזה לא כולל את שר האוצר. אם זו הולכת להיות מערכה רחבה וממושכת, שר האוצר צריך להיות שם. מישהו חייב להביא לשולחן הדיונים גם את ההשלכות של הלחימה על המשק, את גבולות היכולת שלו, את הצרכים שלו. הם חייבים להיות חלק מהשיקולים בקבלת ההחלטות.

נכון, שר האוצר חבר בקבינט המדיני־ביטחוני. פעם זה היה הגוף המחליט, אבל היום, מכיוון שהממשלה עצמה כל כך רחבה, גם הקבינט הזה נהפך לגוף שמן מדי. חברים בו 17 שרים, ולפי עדויות חלק מהם הוא נהפך לבלתי רלבנטי לקבלת ההחלטות במלחמה. חברי הקבינט מתכנסים, מקבלים סקירות ארוכות, משמיעים את מה שיש להם להשמיע, וזהו. ההחלטות שמכתיבות את מציאות חיינו מתקבלות בקבינט המלחמה המצומצם, ושם אין מי שידבר על המשמעויות הכלכליות והחברתיות שלהן.

זו רק אחת הבעיות עם קבינט המלחמה. במקומו, היה צריך לנהל את האירוע קבינט ביטחוני שבו יש מעט שרים, אבל כל אחד מהם ממונה על המערכות הרלבנטיות למשרדו, מביא את הידע, הכישורים והניסיון הנוגעים לתחומים שלהם נוגעת המלחמה. כרגע, בקבינט המלחמה הקיים, לא ברור מי אחראי למה. במקום זה צריך אחראי ברור לכל היבט, בהרכב כזה: ראש ממשלה, שר ביטחון, שר אוצר, שר לביטחון פנים, שר כלכלה ונניח שר לעניינים אסטרטגיים (משרד שכל מלחמות ישראל נוהלו בלעדיו). פורום מהודק של שישה שרים, מתוך ממשלה מהודקת של, נגיד, 14 משרדים (אלה שנמנו לעיל, ולצדם חינוך, חקלאות, פנים, בריאות, רווחה ועבודה, אנרגיה, משפטים ותחבורה). כל השאר פשוט מיותר.

למה? כי אנחנו נמצאים בפתחה של מערכה ממושכת ומסובכת. כדי להתמודד איתה אנחנו צריכים ממשלה קטנה ויעילה, וקבינט קטן ויעיל. לא קבינט גדול ומיותר, ועוד אחד קטן יותר שבו מתקבלות ההחלטות בלי כל הגורמים הרלבנטיים. כל עוד זה ככה, מדובר בבזבוז זמן של ראשי מערכת הביטחון ושל השרים, בבזבוז כסף וכוח אדם ואנרגיות עבודה.

זה לא בהכרח אומר שצריך לשנות את הרכב האנשים. אבל צריך שיהיו שם שרים ביטחוניים ושרים כלכליים. אם צריך את המצטרפים החדשים בקבינט המלחמה, אפשר למנות את בני גנץ לשר האוצר ואת אייזנקוט לשר הכלכלה, למשל. מה שיעבוד. העיקר שימצאו דרך להפעיל את המדינה, כולל המשק, כמכונה משומנת, עד למיטוט חמאס, ובלי שתתלקח מלחמה בצפון או חלילה באזור כולו (מלחמה שהנזק שלה למדינה כולה עלול להגיע לממדים שעדיף לא להעלות על הכתב בשלב זה).

ולא, השינויים האלה לא עתידיים, או תיאורטיים. זה לא משהו שאפשר לחכות איתו לאחרי המלחמה, כי המשק הוא חלק מהמלחמה הזו.

זו אחת הסיבות לכך שההנהגה שלנו מעוררת בי בימים אלה סלידה כל כך גדולה. כי אנשיה ממשיכים להתעקש על ממשלה מנופחת ולא יעילה, ובכלל לא מנהלים אותה. הם מנהלים קמפיין. כל הזמן. עדיין. למשל, במשרד ראש הממשלה סירבו לממן תשדירים על מערכת טפסים דיגיטלית שתקל על מי שנדרש כעת לעזרת הממשלה — עד שישימו עליה לוגו של משרד ראש הממשלה. למשל, שרת התחבורה מפיקה תשדירים על כך שהיא מפעילה את מערך התחבורה בים, באוויר וביבשה (מה?). שר האנרגיה נעלם לגמרי בשבוע וחצי הראשונים למלחמה, ומאז רק שולח הודעות הזויות לעיתונות ונלחם על ג'ובים. שר הכלכלה מזהה חולשה אצל שר האוצר ומציג לעיתונות מתווה מתחרה לסיוע למשק, במקום שיעבדו יחד מאחורי הקלעים. וזה רק לקט כמעט אקראי של דוגמאות מתוך פחות מחודש; עכשיו נסו לדמיין חצי שנה כזו, או חמש שנים כאלה.

עם ישראל הוכיח שהוא מוכן להתגייס למאמץ המלחמתי. אולי כדאי שגם ההנהגה שלנו תעשה זאת. כן, זה אומר לוותר על תארים של שרים. אוי ואבוי, אני מקווה שתתגברו. זה לא בשבילכם, זה בשבילנו. אזרחי ישראל ראויים ליותר, הרבה הרבה יותר, ממה שאנחנו מקבלים מכם.

4

מאז 2009 כלכלת ישראל צמחה ושגשגה. היו לנו תקופות קשות, אבל עברנו ממועדון המדינות המתפתחות למועדון המפותחות, הצטרפנו ל־OECD, שימשנו השראה למדינות אחרות שמנסות גם הן להקים האבים גדולים של טכנולוגיה ולמשוך אליהן את כוח האדם האיכותי ביותר. רמת החיים עלתה מאוד בתקופה הזו, בכל שכבות האוכלוסייה. איך מכרו לנו? וילה בג'ונגל. רק שזו היתה לא יותר מאשליה. בבוקר 7 באוקטובר, ב־6:30, היא התנפצה לרסיסים.

איתה התנפצה לרסיסים גם דוקטרינת ניהול הסכסוך. לא הצלחנו לנהל את הסכסוך, רק חשבנו שהצלחנו. הוא ניהל אותנו. סכסוכים צריך להכריע, ולפתור.

ישראל היתה ונותרה מדינת עוצמתית מאוד יחסית לשכנותיה ואויביה, אבל גם בעוצמה הזו אפשר לפגוע. עובדה, נפגענו פגיעה קשה. גם אם בסוף ננצח, כבר הפסדנו. זה כבר קרה לנו פעם, לפני 50 שנה, כמעט באותו התאריך.

חבר מתוך מערכת הביטחון הזכיר לי השבוע שמבחינת המצרים הם ניצחו במלחמת יום כיפור, או מלחמת אוקטובר בלשונם. כדי להנציח את הניצחון הזה אפילו הקימו, ליד קהיר, עיר שנקראת 6 באוקטובר (גרים בה כיום כ־370 אלף בני אדם). עד היום חוגגים במצרים את התאריך הזה כיום ההפתעה והניצחון על הצבא הישראלי. יש טקסים, הפארקים נפתחים לציבור ללא תשלום. לפני חודש, ב־6 באוקטובר, נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי נשא את הנאום השנתי לציון המלחמה ההיא ואמר ש"עם הכוח הקיים שהיה לטובת ישראל, הצבא המצרי הצליח להשיג ניצחון באמצעות מחשבה, תכנון ונחישות. סירובם של המצרים לקבל את התבוסה במלחמת ששת הימים הפתיע את הישראלים, שציפו לוויתורים מצד הנשיא סאדאת".

ארבע שנים וחודש אחד אחרי הטראומה הנוראה שחרט בנו 6 באוקטובר ההוא, אנואר סאדאת ירד מכבש המטוס בנמל התעופה בן־גוריון ונסע לנאום בכנסת. שנה וחצי אחר כך הוא חתם עם מנחם בגין על הסכם השלום. באוקטובר 1973 אף אחד בישראל לא העלה על דעתו שזה מה שיקרה בתוך ארבע־חמש שנים. אף אחד לא חשב שזה אפשרי. להגיע עם האויב המצרי להסכם מדיני, גם אם הוא שלום קר, כשפצעי הטראומה עדיין פתוחים? ועובדה, זה קרה. ובטקס החתימה על הסכם השלום בגין הכריז: "לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים". היום הימין היה קורא לו בוגד.

יחיא סינוואר אינו אנואר סאדאת. הוא מנהיג ארגון טרור רצחני, לא מדינה ענקית, מסודרת, עם שאיפות ארוכות טווח ואינטרסים בינלאומיים. סינוואר ויתר אנשי חמאס הם בני מוות וצריך לחסל אותם, עד האחרון שבהם. אבל אחרי שישראל תעשה זאת, ותפרז את רצועת עזה, ותיצור בה מציאות ביטחונית שתבטיח את חייהם השלווים של תושבי העוטף ל־50 השנה הבאות, לא יהיה מנוס מחתירה לפתרון מדיני. לא בתוך יום, אבל בתוך פרק זמן סביר. כמו בגין וסאדאת. אני יודע איך זה נשמע. וגם דמי רותח. אבל איזו ברירה תהיה לנו? אין לנו מדינה אחרת, ואין לנו לאן ללכת. ואם אנחנו רוצים לחזור לשגשג, לצמוח, להעלות את רמת החיים, להיות השראה לאחרים, אנחנו חייבים.

אגב, לא רק אנחנו הבנו שניהול הסכסוך הוא בלוף, גם הגופים הבינלאומיים שמסתכלים על ישראל ועושים איתה עסקים הבינו את זה. דירוג האשראי שלנו, למשל, תמיד היה פגום מעט משום שהסיכון הביטחוני ריחף מעליו. האקסיומה היתה שהסיכון הזה לא יתממש לעולם, כי ישראל עוצמתית, אבל הנה זה קרה. מכאן ואילך יהיה קשה שוב למכור לעולם את תדמית הווילה בג'ונגל. יהיה צורך במשהו יציב יותר. חברות ענק כגון אינטל (שאחראית לשיעור ניכר מהיצוא, הייצור והתעסוקה בישראל) צריכות ודאות הרבה יותר גדולה כדי לפעול כאן. אם יש סיכון ממשי לתשתיות האסטרטגיות שלנו (למשל, חברת חשמל) בכל רגע נתון, זו תהיה בעיה מבחינתה, ומבחינת חברות טכנולוגיה גלובליות אחרות שהקימו כאן מרכזי פיתוח והניעו את הכלכלה קדימה. חתירה להכרעה וסיום הסכסוך הכרחיים גם בשביל הכלכלה.

אני לא מתיימר לדעת איך עושים את זה, יש כאן בעיות מסובכות ומורכבות מאוד לפתור. אבל אני כן יודע שמוכרחים להתחיל לחשוב על זה מעכשיו. כפי שלצה"ל יש מטרות צבאיות, כך גם להנהגה צריכות להיות מטרות מדיניות. המלחמה היא אמצעי, לא מטרה, ובוודאי לא פתרון ארוך טווח. "לנצח נחיה על חרבנו" פירושו וילה בג'ונגל. די, הבנו שזה לא עובד.

להנהגה הישראלית הנוכחית אין יומרה להציג חזון שנוגע לרצועת עזה, או לפלסטינים בכלל. לכל הממשלות ב־20 השנה האחרונות לפחות לא היו יומרה או חזון. וזו רק עוד סיבה אחת לכך שיהיה צריך להחליף את ההנהגה. את כולה, מראש הממשלה עד אחרון הפוליטיקאים. שעתם של האנשים האלה תמה. הם הובילו אותנו לאסון הגדול ביותר בתולדותינו. ומי שלא יודע לקחת אחריות לא יכול לקבל אחריות.

אחרי שהם ילכו, אנחנו נדאג שלמערכת הפוליטית ייכנסו רק הטובים ביותר. ננקה אותה מכל הבינוניות והזוהמה, כמו שמנקים את הבית מחמץ לפני פסח. נתניהו סבור בטעות שהציפייה שייקח אחריות היא רדיפה אישית. ככה זה, זה מה שאנשים רדופים חושבים. אז לא, זה לא אישי; זה נוגע לכל ההנהגה הפוליטית, כולה. הדור הזה עשה מספיק נזק, הגיע הזמן לדור הבא, בכל המפלגות כולן, גם באלה שעוד יקומו. אנחנו נהיה אלה שנבנה את ישראל מחדש, לא הם.

5

וכשנבנה את ישראל מחדש, נתחיל במגזר הציבורי. אני לא מתכוון לעובדים ולעובדות בשטח, לרופאות ולאחים, לעובדות הסוציאליות, למורות והמנהלות בבתי הספר. אני מדבר על משרדי הממשלה, הרגולטורים, הפקידים. אנחנו צריכים להתחיל שם.

כשישראל הלכה ונהפכה לסטארט־אפ ניישן, המגזר הציבורי נהפך ליותר ויותר חבוט ונלעג. מעגל מכושף שבו הרגו את המערכות לאט, וכך לא באו אנשים שיכלו להציל אותן. מי רוצה ללכת לעבוד במערכת בינונית, איטית, מסורבלת ועייפה בשכר בינוני כשאפשר לעבוד בחברת הייטק נוצצת עם 25 טעמי גלידה ושתי טסלות בחניה.

כך יצא, ובימים אלה זה ברור מתמיד, שגם אנחנו הפקרנו את המגזר הציבורי. נתנו לפוליטיקאים לעשות בו כבשלהם. למנות מקורבים, לסלק את העובדים הטובים, לדחוק החוצה את המנהלות שהיו אמורות לקחת את כולנו קדימה ואת המנהיגים והמנהיגות של העתיד. גם מי שנכנסו בשנים האלה למערכת מתוך תחושת שליחות מצאו את עצמם נלחמים בטחנות רוח פוליטיות, וברחו.

לא עוד. את המגזר הציבורי איש לא ישקם עבורנו, אנחנו צריכים לעשות את זה. כן, כולנו. גם אני. גם אנשים שלא תאמינו עליהם שייכנסו לשם. בשלושת השבועות האחרונים דיברתי עם כאלה — אנשים בתפקידים בכירים במגזר הפרטי שהבינו שאי אפשר יותר להפקיר את הזירה החשובה הזאת לבינוניות, חוסר ענייניות ופוליטיקת ביבים נמוכה. מבחינתם, כשהמלחמה תיגמר הם יייכנסו למערכת. כן, לא כולם יעשו זאת. אבל ברגע שתהיה מסה קריטית של אנשים מוכשרים מאוד שיסכימו להיכנס למגזר הציבורי ולהתחיל לתקן אותו, דברים יתחילו להשתנות.

והדברים ישתנו מלמטה עד למעלה. למטה, בדרגים הזוטרים, יש המון עובדים לא נחוצים. רואים את זה בכל פעם שהמשק לא עובד — רבים במשרדי הממשלה לא עובדים, וזה לא גורם שום נזק. תנו להם חבילות פרישה נאות, ושחררו אותם. לא רק הממשלה צריכה להיות יעילה, גם כל מה שכפוף לה.

למעלה, בצמרת המגזר הציבורי, יש מנכ"לים שלא יודעים לנהל, ומשנים למנכ"ל שהם מינויים פוליטיים שכל תפקידם ללקק עכוזים ולוודא שהגחמות של השרה או השר מתבצעות, ולריב, לעכב, לסבך, לחבל בעבודה התקינה. את האנשים האלה צריך להחליף במנהלים מוכשרים, כאלה שיש להם אלטרנטיבות טובות אבל מגיעים לחזק את המגזר הציבורי מתוך שליחות, למען החברה הישראלית. הם יהדקו וינקו את המנגנונים שהתנפחו והסתאבו, יפנו את הכסף שייחסך למי שעושים את העבודה בשטח (מהשוטרים עד העובדות הסוציאליות), ויאתחלו את המערכת. הם יודעים לעשות את זה במגזר הפרטי, הם יידעו לעשות את זה גם בציבורי. והם ידאגו שהרבה מאוד כסף יזרום כדי לשקם, אחרי שנים קשות ואחרי המלחמה הזאת, את מערכות הבריאות, החינוך, הרווחה, את התשתיות הפיזיות.

זה לא יקרה ביום אחד. זה תהליך שיכול להימשך שנים, חמש, עשר. לא נורא. אבל אנחנו נעשה אותו, ונוודא שהוא יצליח.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות