בעוד הגישה הביקורתית המסורתית לגביו נטתה לראות את איסטווד כמי שמייצג את תקופתו, צפייה חוזרת בסרטיו הבולטים מוכיחה שזה לאו דווקא נכון: איסטווד, אולי מתוך רצון להקפיד להגיד דווקא את ההפך ממה שכולם אומרים, הצליח שוב ושוב להקדים את זמנו, לנסח בסרטיו הבולטים מה יהיה השיח הלאומי באמריקה כמה שנים אחר כך ולגעת ברגישות בנושאים נפיצים כמו המתות חסד, תקיפה מינית וגבריות רעילה.

איסטווד היה כוכב טלוויזיה מגיל 25, כוכב קולנוע מגיל 35 ובמאי מגיל 42. אבל רק בגיל 62, הגיל שבו רוב הבמאים הגדולים של הוליווד מתחילים לדעוך, איסטווד התחיל את הנסיקה שלו מעלה, ונכנס לפאזה חדשה בקריירה שלו — השלב המיתי, שהפך אותו מכוכב לאיקון. 11 המועמדויות שלו לאוסקר (וארבע הזכיות) הן כולן מ־27 השנה האחרונות, מאז ביים את "בלתי נסלח", שנותר הסרט הכי טוב בקריירת הבימוי שלו, המונה 38 סרטים מאז 1971.

לרגל חגיגות התשעים של האיקון האמריקאי הגדול של המאה האחרונה, "מוסף כלכליסט" סוקר את התחנות המשמעותיות בקריירה שלו ומראה כיצד הן ניבאו את השינוי שעתיד לעבור על האומה האמריקאית כולה.

"אתה מרגיש בר־מזל, פרחח?" (הארי קלהאן ב"הארי המזוהם")

"הארי המזוהם" (1971) יצא בתקופה שבה הוליווד פנתה לסרטים שחוגגים אנרכיה ("מ.א.ש") והטילו ספק במוסדות החוק והסדר ("הסנדק"), והנה מגיעים איסטווד ודון סיגל, המנטור שלו, ויוצרים את דמותו של הארי קלהאן, השריף החדש בעיירה, שוטר שמביט בכאוס וחוסר האונים סביבו ומחליט להיות בעל הבית, להשליט סדר בבלגן בכל מחיר. בעיצומה של מלחמת וייטנאם, רגע לפני שתתפוצץ פרשת ווטרגייט, "הארי המזוהם" היטיב ללכוד את התשוקה הקולקטיבית לסמכות גברית שלטונית כל־אמריקאית, גבר־גבר שיחזיר את תחושת היציבות לאומה השסועה. אותו סנטימנט רק יתעצם בהמשך העשור רב התהפוכות בסרטים כמו "מלחמת הכוכבים" (ניצחון הטובים/הלבנים על הרעים/השחורים) ו"סופרמן" (הגיבור שלבוש בצבעי הדגל האמריקאי ובא מהשמים להחזיר את "הדרך האמריקאית" למסלולה).

‍

התוצאה הפוליטית של הסנטימנט הזה היתה עלייתו לשלטון של רונלד רייגן, כוכב הוליוודי בטעם של פעם, שראה את עצמו כ"הארי המזוהם" בבית הלבן. בנאום שלו מ־1985 איים רייגן על חברי הקונגרס שלא יעזו להטיל מיסים חדשים על האזרחים, כי אם כן, הוא לא יהסס לשלוף את זכות הווטו שלו. "Go Ahead, Make My Day", הוא התריס בעזרת ציטוט מתוך "מכת פתע", הסרט הרביעי בסדרת "הארי המזוהם", ועזר להכניס את המשפט לתוך הז'רגון הלאומי. אמריקה של רייגן הפכה להארי המזוהם של העולם, שוטר שלא בוחל בשום אמצעים כדי להשליט סדר, כפי שהוא רואה לנכון.

"אני עושה את זה כדי להעניק התחלה חדשה לילדים שלי" (ביל מאני ב"הבלתי נסלח")

באמצע שנות השמונים משהו השתנה אצל איסטווד, הכוכב הכי קשוח התרכך. ב־1988, רגע לפני סוף נשיאות רייגן ותחילת סרט ההמשך שלה עם הקדנציה של ג'ורג' בוש האב, הוא נטש את דמותו של הארי קלהאן אחרי חמישה סרטים בסדרה. כבמאי הוא החל להתמקד במפתיע בגיבורים מזן חדש — אמנים מיוסרים, כמו הבמאי ג'ון יוסטון ב"צייד לבן, לב שחור" והמוזיקאי צ'רלי פרקר ב"בירד". הגברים של איסטווד התחילו לערוך חשבון נפש ולנסות לשלוט בדחפים הקמאיים שלהם.

ואז הגיע "בלתי נסלח" (1992). עד אותו רגע היתה לאיסטווד תדמית בציבור ובתקשורת האמריקאית של הגבר השמרן והקשוח, מישהו שדמותו הקולנועית נראתה מסונכרנת עם תדמיתו הקולנועית. "בלתי נסלח" חייב את העולם לבחון את איסטווד מחדש. בגיל 60 הוא עצר לחשבון נפש ופירק את דמותו הקולנועית לגורמיה.

"בלתי נסלח", שעוסק באדם שחי את כל חייו בתוך מציאות של אלימות ובזקנתו מבין את ההשלכות של כל המוות הזה על חייו ועל חיי ילדיו, בא חשבון עם ז'אנר המערבון כולו, ולכן גם עם הקריירה של איסטווד. רגע לפני שביל קלינטון נכנס לבית הלבן, אחרי 12 שנות קאובויז רפובליקנים קשוחים, קלינט חוזר למגפיים ולרובה, אבל עם מבט מפוכח. הדמות שלו מבינה שמציאות של אלימות אינה הדרך הנכונה לחיות, והדור הבא ישלם את מחיר חטאינו.

וכך, באופן הדרגתי איסטווד התחיל לבטא בסרטיו משהו מעולם הערכים הליברלי שיאפיין את הוליווד בימי נשיאותו של קלינטון — ערכים של קבלת האחר ושאיפה לפיוס והשכנת שלום. "מיליון דולר בייבי" ו"הגשרים של מחוז מדיסון", שניים מהסרטים הכי רכים שביים איסטווד, הפתיעו כי פתאום התגלה שהאיש שהכי מזוהה עם מצ'ואיזם אלים, יכול להיות במאי פמיניסט. ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" — הסרט שאיסטווד טוען שהוא הכי גאה בו — הוא אקט יוצא דופן שבו פטריוט אמריקאי שמרן מעז להתבונן באומץ באנשים שהיו האויבים הכי מרים של אמריקה ולראות אותם כבני אדם.

בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" לפני שלושה חודשים ניסה איסטווד להסביר את תפיסת עולמו: "אני מכבד רעיונות ודעות של אחרים ומוכן ללמוד כל הזמן. אני נמצא במצב מתמיד של אבולוציה". הוא עדיין שמרן ועדיין מצביע לרפובליקנים, אבל עסוק בחיפוש אחר סרטים על אנשים שאינם כמוהו, ועל גברים מבוגרים שנאלצים ללמוד לחיות בשלום במציאות ערכית שהם לא הכירו. "מיליון דולר בייבי", סרט האוסקרים השני שלו, לא רק הזכיר לעולם שלאיסטווד יש הכישרון והכוח לזהות תסריטי מופת, אלא גם שהוא — כבמאי וכדמות בסרט — מוכן לעבור טרנספורמציה אישית, לשנות את דעותיו ואפילו לתמוך בנושאים נפיצים, כמו המתת חסד.

"יש לי בדיחה: מקסיקני, יהודי וכושי נכנסים לבר. הברמן מסתכל עליהם ואומר להם: 'זדיינו לי מהעיניים" (וולט קובלסקי, "גראן טורינו")

"גראן טורינו" (2008) הוא לכאורה המשך ישיר לסרטים הקודמים של איסטווד: זקן נרגן שלומד לקבל ולהכיל את אלה ששונים ממנו, ולעבור ממתנגד לתומך (במקרה הזה, המהגרים הקוריאנים שעברו לשכונה שלו). איסטווד סיפר שהסוכן ועורך הדין שלו יעצו לו לא לגלם דמות של גזען. "למה לך?", הם שאלו אותו. אבל בדיעבד, איסטווד מסכים כיום שמשהו בתפיסת העולם של וולטר קובלסקי, הדמות שלו בסרט, מאפיינת את אמריקה הנוכחית של טראמפ: גזענית וקסנופובית, שמתפרנסת משנאה, מחלוקת ופה מלוכלך. הסנטימנט הציבורי הזה — שאיסטווד זיהה שמונה שנים לפי CNN — הוא כנראה גם הסיבה להצלחה הגדולה של הסרט, השנייה בגודלה בקריירה של איסטווד.

איסטווד מעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות: הוא שנא את אובמה והצביע לטראמפ. הוא טען בראיון שהחיבה שלו לדמות של וולט קובלסקי ולטראמפ בבחירות 2016 נבעה מאותה נקודה: שניהם היו לא פוליטיקלי קורקט. הוא שונא את דור הפוליטיקלי קורקט, שנעלב מכל דבר. ארבע שנים קודם לכן, כשהיה ילדון בן 82, הגיע איסטווד לנאום לטובת מיט רומני בכנס המפלגה הרפובליקנית ובאלתור של רגע החליט לדבר לכיסא ריק על הבמה ולפנות אליו כאילו זהו הנשיא אובמה — שאותו ראה כנשיא נעדר. התקשורת עשתה מטעמים מהקטע המשונה, והתחושה היתה שאיסטווד ירד מהפסים. בפעם הראשונה איסטווד הפוליטי האפיל והפיל את המניות של איסטווד היוצר. אבל גם כאן הלהג המשונה הזה, שכולו מונע מאנטגוניזם לאובמה, למעשה ניבא את ימי טראמפ: לא ברור מה הוא אומר, אבל התיאטרליות מושלמת לפריים־טיים.

החזרה שלו למה שנראית כמו פוליטיקה ימנית הולידה ב־2014 את הלהיט הכי גדול שלו: "צלף אמריקאי", שמבוסס על האוטוביוגרפיה של צלף יחידת אריות הים כריס קייל, שלחם בעיראק. זהו סרט מורכב מבחינה אידיאולוגית, שניתן לפרש לכל מיני כיוונים (למשל, האם הוא בעד או נגד מיליטריזם וכוחנות אמריקאית בינלאומית) אבל קשה להתעלם מהאקורדים הפטריוטיים הרמים שלו, שנדמה שכבר יצאו מהאופנה בימי אובמה. והנה הם חוזרים אצלו בהצלחה עצומה  — זה היה הסרט האמריקאי הכי קופתי ב־2014.

‍

ומה הלאה? איפה על המפה הפוליטית ממוקם איסטווד 2020? התשובה, כמו תמיד, מורכבת. איסטווד כבר לא סובל את טראמפ ואת סגנון הדיבור והניהול שלו. הוא אף הביע תמיכה במועמד הדמוקרטי מייקל בלומברג (שמאז פרש מהמרוץ לנשיאות). מצד שני הוא עדיין סולד מפוליטיקלי קורקט ויצא נגד מחאת MeToo — מה שהכשיל את סרטו האחרון "ריצ'רד ג'ול". הסרט סיפר את סיפורו של איש האבטחה שמנע פיגוע באולימפיאדת 1996, אבל דיווח נמהר ושגוי על אודותיו בעיתון מקומי יצר סערה תקשורתית לאומית שהולידה חקירת אף.בי.אי, שלטענת איסטווד דרדרה את בריאותו של האיש והובילה למותו. איסטווד הואשם בכך שסרטו מיישר קו עם הטענה הטראמפית שהתקשורת האמריקאית כולה שקרית. גם האופן שבו ייצג את הכתבת המניפולטיבית שמשיגה באמצעים פתייניים את הסקופ שלה, שהתגלה כשגוי, הפכה אותו למטרה להתקפה על בסיס פמיניסטי.

"ריצ'רד ג'ול" רחוק מלהיות שיא של איסטווד, אבל הוא בעיקר מעיד על אמריקה של ימינו, שבה כבר אין סבלנות לדיונים מורכבים על גבורה, תקשורת, אמת ושקר. אמריקה היא עכשיו וולט קובלסקי והיא מבקשת מאיסטווד לעוף לה מהדשא. ושנייה לפני יום הולדתו התשעים, כשלא ברור אם כלל יהיה סרט נוסף שלו כבמאי, קשה שלא לתהות: אם כל מה שאיסטווד אמר בסרטיו קרה אחר כך באמריקה האמיתית, איך בכלל תיתכן אמריקה ללא סרטים של איסטווד?