חיים סתתיהו (63) מנהל את כפר הנופש של קיבוץ עין גב 35 שנה. הוא חשב שהוא כבר ראה הכל, אבל עכשיו העיניים שלו נוצצות. ולא רק בגלל החום. "2019 היתה השנה הכי טובה שלנו", הוא אומר. "לפני שהתחילה הקורונה צפיתי שבקיץ 2020, בעקבות עליית המפלס בחורף, נראה עלייה של 20% לעומת הקיץ שעבר, אבל עכשיו כבר תיקנתי את ההערכה שלי: נעשה פי שלושה ביחס לקיץ הקודם, כלומר 300%".

כפר הנופש, על 178 החדרים שלו שמונחים ממש על שפת הכנרת, נפתח לפני שבועיים אחרי שהיה סגור חודשיים. הקורונה חיסלה אותו בפסח, מהמועדים העמוסים שלו במשך השנה — סתתיהו מדבר על אובדן הכנסות של 15 מיליון שקל — אבל הקיץ אמור לפצות על זה. והאגם מלא. במשרד של סתתיהו, במזגן, תלוי צילום אוויר בן חודש של הכפר וחלקת ימה קטנה, והוא ניגש לחדר סמוך להביא צילום אוויר קודם. זה משחק "מצא את ההבדלים" הקל ביותר אי פעם; רצועה של כ־200 מטר כוסתה במים, והכנרת מגיעה כעת ממש עד החדרים הקדמיים. רק כ־14 ס"מ חסרו השבוע למפלס המקסימלי של הכנרת, 208.8 מטר מתחת לפני הים, וסתתיהו מספר שהפעם האחרונה שבה היא היתה במצב כזה היתה לפני כמעט 30 שנה. זה יפהפה, אבל זו גם בעיה — הכנרת המלאה משאירה הרבה פחות מקום לרביצה ולקמפינג, והחופים מתמלאים מהר מאוד. כשבחופש הגדול המוני ישראלים יימנעו מהטיסות הרגילות לנופש בחו"ל ויחפשו מקום בארץ, הכנרת תהיה אטרקטיבית יותר משהיתה זה עשרות שנים — אבל החופים יהיו מלאים.

לא הייתי בכנרת יותר מ־20 שנה. ולא רק אני. בחוף הצר של עין גב אני פוגש שש נשים, שחיות כבר שנים בקיבוץ אפיקים, ממש מדרום לכנרת. אבל גם הן לא היו באגם יותר מ־20 שנה. הן חששו מרעש, מלכלוך, מעומס אנשים. "הקורונה היתה תקופה של התכנסות פנימה", אומרת לי אחת מהן. "כשמתכנסים פנימה מגלים מחדש גם את כל הפינות שלא שמים אליהן לב, גם אם הן קרובות". ליד שפך הירדן אנחנו פוגשים קיבוצניקים מהגליל העליון, כמה משפחות שמרבות לטייל יחד; במשך שנים הם חלפו על פני הכנרת ולא עצרו בה, ועכשיו הם כאן. קצב החיים האחר שהכניסה הקורונה לחיינו, ביטול האופק של חלומות על אגמי איטליה, והחום — ביום שבו ביקרנו בכנרת הטמפרטורות עלו ליותר מ־40 מעלות — מחזירים אנשים אל מקור המים הלאומי.

בגופרה אני סוף־סוף טובל רגליים, ומבין את הקסם. דניאל וקנין מקיבוץ עין דור, רכז הקהילה של רשות הכנרת ומי שאחראי לפרויקט שביל סובב כנרת, פוגש אותי על החוף ומספר על הבעיות הכרוכות בעובדה שהמקום הזה קוסם לכל כך הרבה אנשים, והם כרגע רק מתרבים. רעש, כמו שציינו נשות אפיקים, הוא אחת מהן, והדיר לא מעט נופשים במשך שנים. לכן הוכרזו חופים שקטים, שבהם אסורה השמעה של מוזיקה, וחובבי השקט כבר התחילו לחזור בשנים קודמות. כללי הריחוק החברתי ודאי יועילו למשוך עוד כאלה, אבל כאמור לא לכולם יהיה מקום.

"ההוראה ממשרד הפנים כרגע היא להכניס חצי מהתפוסה. כלומר חוף שיכול להכיל 2,000 רכבים — כרגע יכול להכניס רק 1,000, יהיו חופים שייסגרו בגלל עומס", אמר וקנין ביום חמישי, ובשבת כבר עדכן על סגירה של כמה חופים, כולל לבנון וגופרה.

אז זה יכול להיות הקיץ הטוב ביותר של הכנרת, אבל גם יכול להיות שהטבע המתעורר ימנע מהתיירנים ליהנות מזה. רק 12.5 ק"מ מתוך היקף חוף של כ־60 ק"מ בכנרת הם חופים מוכרזים, והתיירנים באזור כבר לוחצים להרחיב את השטח, להכריז על עוד חופים כדי לענות על הביקוש הצפוי. "אני מניח שיש כבר מי שחושב על זה", אומר וקנין, "אבל זו תהיה מלחמת עולם. יבואו הירוקים ויגידו 'מה פתאום?!', מבחינתם זה כמו לבנות שכונה על שמורת טבע. ויגיעו בעלי הסירות ויגידו 'רגע, למה שלא תעשו לנו מעגן שיט?!', והמלונאים ירצו פתאום לבנות עוד מלונות, וכמובן גם המועצות האזוריות יילחמו ביניהן כי כל אחת תרצה את החופים החדשים אצלה".

לפעמים המלחמות קטנות יותר. מלון בוטיק חדש נבנה לפני שנתיים בצאלון, חוף דוגית כבר עבר שיפוץ נרחב, ועכשיו תנאי השטח לא לגמרי תואמים את עליית המפלס. בסמוך לחוף הנפרד, המיועד לחרדים, יש "מלון קורונה", שאליו פונו נשאים מבני ברק, ווקנין מספר על מבצעים לתפיסת נערים שהפרו את הבידוד וקפצו מעל הגדר המלון כדי להגיע לאגם; אמנון, מנהל החוף המיועד לחרדים, מוסיף כי כמה מהמבודדים שהצליחו להגיע אל המים לא ראו מעולם חוף ים, כל שכן את הכנרת. והיו גם התמודדויות עם מי שוקנין מכנה "המכורים". "זו לדעתי פעם ראשונה בהיסטוריה שהחופים היו פשוט נעולים. עכשיו, יש אנשים בארץ שפשוט מכורים לכנרת. ככל שהקלו את ההגבלות אנשים לא ויתרו והתחילו להגיע לכנרת וגילו שהיא סגורה. אז היו מחנים מחוץ לשערים והולכים ברגל לראות כמה הכנרת גבוהה. משפחות שלמות עומדות ומסתכלות מרחוק. הצעירים היו מתוחכמים יותר, ברחו לכל מיני חופים לא מוכרזים, היינו צריכים להוציא אנשים מהחוף. בנחמדות, בלי דו"חות שגם ככה אין לנו סמכות לתת, ורק בודדים עשו בעיות".

וקנין, פקח ותיק, לוקח אותנו לאחת הפינות היפות והסודיות שלחופי האגם, פרדס אשכוליות קטן ממש על קו המים, עוד רגע מוצף, ליד מגדל. בסמוך לחול שוחים אינספור דגי אמנון קטנטנים; אם החכות של רז ובני לא יגיעו אליהם קודם, בעוד שנתיים הם יוגשו במסעדות של טבריה.

אם עוד יהיו מסעדות בטבריה. כרגע הן סגורות, גם המלונות, בטיילת 45 מעלות, וכל מי שנמצא שם הם חרדים. חלק מהרוכלים פתחו את הדוכנים, אבל כמעט שאין קונים. גם סירות התיירים חזרו לעבוד, ואלעד עולמי (36) מזמין אותנו להפליג על הסירה שלו. הוא מוטרד: פסח מספק לו 30% מההכנסה השנתית, והוא הלך. ונופשים ישראלים זה נחמד, אבל זו לא הפרנסה המרכזית. גם אם מבחינת תיירות פנים צפוי קיץ חם, עולמי מוטרד.

"אצלנו בעסק שורדים את החורף, משפצים וקונים ציוד והכל מכוון לרגע שנוכל לקטוף את הפרי", הוא מסביר. "את הצ'קים לספקים אנחנו דוחים עד תחילת העונה, כי אז מתחיל להיכנס כסף. חלק מהספקים באו לקראתנו והסכימו לדחות בחודש־חודשיים, אבל עכשיו יבואו לעשות לנו וידוא הריגה. בשבתות אני לא עובד" — כמו רוב העסקים בטבריה — "ואני תלוי בקבוצות מאורגנות של ימי חול. אני לא יודע מה נעשה בלי 'תגלית' והצליינים שלא יגיעו בקרוב לארץ. גם ועדי העובדים לא יבואו".

מסביב לכל הכנרת עומדות זקופות תזכורות סוריאליסטיות־משהו לכך שעד לפני רגע היתה כאן יבשה. ראשו של שלט מציץ מתוך האגם; עצי איקליפטוס ואשל ניצבים בתוך המים, כבר לא כל כך קרובים לחוף; חשרות קנים פרוסות כמו מרבדים כמעט בכל פינה באגם. בגופרה כבר כרתו כמה איקליפטוסים, בקיבוץ גינוסר מתכוונים להמיר סירת דיג לסירת קציר, מעין קומביין תת־מימי שיחסל את הקנים.

בסוף היום השמש נושקת לארבל, והופכת את כל האגם למוזהב. בחוף גולן, למרגלות המגלשות המיותמות של הלונה גל, אנחנו נתקלים בעומר סמולקין מפתח תקווה ושני ברחד מחיפה, בני 18, עם חולצות של "נאמני כנרת". הם עושים שנת שירות בבית ספר שדה בקצרין, וכעת מסייעים בניקוי החופים, מחלקים שקיות אשפה למטיילים. "אבל כל מי שפגשנו מהבוקר הביא שקיות מהבית", הם אומרים, נחים על כיסאות בצל האיקפליטוסים. ופתאום בתוך מראה הגלויה הזה, והשקט, מתחילה להתנגן מוזיקה. אנחנו הולכים בעקבותיה ופוגשים את שרון קוראני מרעננה, בשנות השלושים לחייו, שהגיע לסוף שבוע על החוף עם חברים. גם הוא מהמתגעגעים, בדרך כלל יורד למים מדי כמה חודשים. וכן, הוא אוהב מוזיקה. הוא מבין את הצורך בחופים שקטים, אבל היה שמח ליותר חופים שמאפשרים רעש. מבחינתו השינוי בשנים האחרונות היה כזה של "הכל היה פול ווליום ופתאום לחצו מיוט על כל הכנרת". אולי זה תיאור מדויק לכל המצב של האגם בחודשיים האחרונים; פתאום לחצו מיוט. האם עכשיו הפול ווליום המטאפורי ישוב?