השאלה האחרונה היתה פתוחה הרבה שנים – עד שהגיעה אל הנוירולוג נועם סובל ממכון ויצמן. בשנת 2006 החליט סובל לבדוק את מה שלא בדקו לפניו: את מה שנחשב מובן מאליו. הוא מילא טפטפת בתמיסה בריח קקאו חזק, וטפטף מסלול מעוקל באורך עשרה מטרים בשדה ליד אוניברסיטת ברקלי שבה שהה. אחר כך הוא לקח 32 סטודנטים ובודד להם את כל החושים חוץ מהריח, באמצעות כיסוי עיניהם, אוזניהם וכפות ידיהם. בשלב האחרון הוא הלביש להם מגיני ברכיים, שחרר אותם בשדה ושלח אותם למצוא את השוקולד. הסטודנטים, שהוצבו במרחק שלושה מטרים מתחילת מסלול הריח, ירדו על ארבע ותוך רחרוח הדשא ניסו לאתר את המסלול. הם התקדמו על גחונם, מריחים, סוטים וחוזרים, ממש כמו כלבים. 21 מהם מצאו אותו. בתוך פחות מעשר דקות.

בשבועות הבאים ארבעה מתנדבים הוזמנו לזחילות חוזרות במסלולים בתוואי אחר. ובכל זחילה הם השתפרו. בסקירה לכתב העת "נייצ'ר" כתב סובל שגם דפוסי הרחרוח של המתאמנים השתכללו. הם פיתחו שיטת רחרוח יעילה ו"חייתית" של סדרות הסנפות מהירות - בממוצע כ־40 בדקה. סובל הסיק שהאבולוציה לא ניוונה לנו את האף כמו שחשבנו. פשוט הזנחנו אותו, אולי כי היינו רוצים לחשוב שהוא מנוון, שהטבע הרחיק אותנו מבעלי החיים. אנחנו משוררים, לא מרחרחי דוכנים.

אבל להזנחה יש מחיר. בעיניים מכוסות לא נזהה ריחות יומיומיים. טועמי יין מקצועיים יתבלבלו אפילו בין יין לבן לאדום. כשהשף ארז קומרובסקי אמר לי את זה לפני כמה שנים לא האמנתי לו, ואז הוא כיסה את עיניי, לקח פירות וירקות טריים מהסלסילה שעמדה מולי, חתך ונתן לי להריח. לא זיהיתי כלום. הוא אמר שכולנו כאלה. אז להריח את העולם? להבדיל בין סוגי דשא ולזהות על איזה מהם עומדים? נשמע כמו פנטזיה.

אולי זה לא חסר לנו כי יש מה שיפצה. אנחנו נהנים מסוג ניחוחות עשיר ומגוון שרוב בעלי החיים כנראה לא מכירים: טעם.

טעם הוא הרי בעיקר ריח. "טעם" של ויסקי או אגס מורכב מהחריפות השורפת (או המתיקות) בלשון, שאליה מצטרף תמהיל הניחוחות שהתנדפו מחלל הפה אל מערות האף. שם הם נקלטו ברקמת ההרחה, והעניקו למתיקות את ה"אגסיות" ולחריפות את ה"ויסקיות". הריחות האלה שונים מהריחות של אותם מזונות כשהם מגיעים לאפנו מבחוץ. מבחוץ לבננה יש ריח בננה. מבפנים יש לה טעם בננה.

אבל אצל כלבים, חתולים, דובים או כרישים אין מעבר חופשי בין הלוע למערות האף. למה לנו יש? אולי זה קשור ליכולת הדיבור. אבל התוצאה היא שהם, כנראה, מרגישים את המתוק בלי האגס. הם קודם מריחים טוב־טוב ואז זוללים. אנחנו קודם זוללים ואז מתחילים להריח. אנחנו מפסידים חצי מהכיף. נשארים מחוץ לשיחה.

לכן כל כך כדאי לחזור להריח. ריחות הם שיחות. ההשערה היא שזה תפקידם בטבע – אמצעי תקשורת. אנחנו יודעים על חתולים שמסמנים טריטוריה באמצעות ריח. זה חלק משפה מורכבת יחסית, ולהרבה בעלי חיים יש מערכות תקשורת שמבוססות כך או אחרת על ריח. וגם לצמחים. ניחוח התפוז הבשל הוא קריאתו לקוטפים. "ריח האביב" הוא קולות התגרנים בשוק החופשי של הפצת פירות ואבקנים.

ובאופן מעניין, ניחוחות הבישול הם שחזור של ה"קולות" האלה. קרום הסטייק נוצר באותו תהליך כימי, תגובת מייארד שמו, שמתרחש גם בפירות שמבשילים לאטם. במחבת זה פשוט קורה בדקות במקום בשבועות. אנחנו נותנים לבשר וירקות את "ריח הבשלות" שלהם, כדי שאפנו ייהנה מהפטפוט.

ריחות דומים לשפה לא רק בתפקידם בטבע, אלא גם באיך שאנחנו קולטים אותם. אנחנו לא מריחים חומרים, אנחנו מריחים מושגים. מוחנו לא מבחין בין כ־30 החומרים הארומטיים שמרכיבים את ניחוח הקפה. הוא מריח קפה, והוא יזהה אותו בהרכבים שונים ו"מבטאים" שונים. כך אנחנו מריחים גם טלה וגם גשם. ואנחנו יכולים להשתפר בשפה הזאת אם רק נדבר בה יותר. רוצים לפתח אנינות? וחשוב מכך – רוצים ליהנות יותר מכל ביס? אין צורך להירשם לקורס או לבצע תרגולת מיוחדת. רק עצרו לשאוף פה ושם.

‍אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"