מכאן הכל קרה מהר מאוד: אטיאס פנה לבית החולים איכילוב דרך פייסבוק, בית החולים הביע התעניינות, ואטיאס, עדיין בבידוד, שלח צוות מאנשיו לאיכילוב כדי להבין איך נראה התהליך ומה זרוע רובוטית צריכה לעשות בו. בהמשך הוא גייס שתי חברות טכנולוגיה מסודרות שמתמחות באוטומציה, iCobots ו־Bright Machines, ובקרוב הזרוע שעליה חשב אטיאס תתחיל לעבוד באופן קבוע במעבדות. זה לא רק יקטין את הסיכון שעובדים ייחשפו לנגיף, זה גם יקצר את תהליך בדיקת הדגימות, בימים שבהם זמן הוא המשאב החסר המרכזי.

שתי החברות תרמו יחד לפרויקט כמעט 40 אנשים, אבל כל אחת מהן הציעה מכשיר שנועד לפסי ייצור ועכשיו היה צריך לחבר אותם יחד ולהפוך אותם למכשיר אחד שמתאים למעבדה בבית חולים, עם מבחנות עדינות ובדיקות רגישות. את הפתרון סיפקה החוליה המעניינת בסיפור הזה — הצוות המזורז שבנה אטיאס לצורך המשימה. הוא כולל אותו עצמו, ולצדו כמה "מייקרים" (Makers) — אנשים מתחומים שונים שמפתחים ובונים מכשירים וטכנולוגיות בכוחות עצמם, לעתים קרובות להנאתם בלבד, לפעמים בצוות ולפעמים לבד.

אבל גם כשהם עובדים לבד, המייקרים הם קהילה, ויש להם קבוצות וירטואליות ומקומות מפגש פיזיים ומסגרות שונות. אטיאס (30) התל־אביבי — שיש לו סיפור חיים מרשים, עוד נגיע אליו — מנהל את אחת המסגרות המרכזיות האלה, Impact Labs, שבה יחד עם עידן קיסר הוא מחבר בין מייקרים עצמאיים קטנים לחברות מבוססות, כך שהרעיונות הפרועים והמכונות תוצרת בית שהמייקרים מייצרים יוכלו להפוך למוצרים בתפוצה מסחרית. ומתוך מאגר המייקרים הזה הוא בנה את הצוות שהוליד את הזרוע שבקרוב תוכל לשנות את תהליכי העבודה במעבדות.

"היינו צריכים להנדס מערכת וחיפשנו בקהילה שלנו אנשים שיבואו בהתנדבות להרים את זה", מסביר אטיאס. "שני חברים שלי מהקהילה שמחזיקים מדפסות תלת־ממד בבית נרתמו למשימה וכל אחד הדפיס מודולים (חלקי הפלסטיק בקצה הזרוע שמטפלים במבחנות). אם חסר רכיב אני כותב בקבוצה בפייסבוק ושואל אם למישהו יש חלק ספייר למסור לי, ואנשים פותחים את המגירות ומתחילים לחפש מה יש להם. יש תחושת התגייסות מטורפת". ההתגייסות הזאת הניבה רובוט שיודע לעשות כמעט כל מה שלבורנטים עושים — לקחת את המבחנות, להטעין אותן במכשירי הבדיקה, לנער אותן, להעביר את התכולה ממבחנה אחת לאחרת, והפינה האחרונה שנסגרת ממש בימים אלה היא איך בדיוק הרובוטים יפתחו ויסגרו את פקקי המבחנות. ואז, כאמור הם יגיעו למעבדות שונות (עם התאמות קלות לפי סוגי מבחנות וכו'), כדי להקל את העומס בהן ולזרז את הבדיקות וקבלת התוצאות.

ומה שיפה בכל זה הוא שמדובר רק בסיפור אחד, ויש עוד לא מעט כאלה: מייקרים שפותרים בעיות נקודתיות וסוגרים, מהר וביעילות, כל מיני חורים בתפקוד מערכת הבריאות, שמייצרים כלים מיידיים, קלים, מותאמים, ונותנים מענה לצרכים שהשטח מצמיח. בהתנדבות, לעתים קרובות כאמור מהבית ולבד, לפעמים מתוך הבידוד. הנה עוד צד של סולידריות בימים המשוגעים האלה.

זה מתבקש, כי המייקרים הם קהילה שמבוססת על הרעיון של קוד פתוח. האינטרנט מאפשר להם ללמוד מאחרים וללמד אחרים, לאמץ רעיונות ולהציע התאמות, לחלוק שרטוטים, להתייעץ, לפתור יחד בעיות, להציג סרטוני הסבר ולחלוק תמונות. הגל הקודם של המייקרים התמקד בבנייה והרכבה ידנית; בשנים האחרונות משגשג גל חדש, כשהתופעה מתרחבת ומשתכללת בעיקר הודות למדפסות תלת־ממד ומיקרו־בקרים חכמים (Arduino, Raspberry Pi), שהם למעשה מערכות מחשוב קטנות ויעילות. במקביל פרחו ה"מייקרספייסים", מתחמים שמספקים למייקרים סביבת עבודה וטכנולוגיה מתקדמת ליצירה וגם מרחב לשיתוף פעולה. בגלל הקורונה המתחמים כמעט שלא עובדים, אבל שיתוף הפעולה משגשג. וכולם מנתבים את אנרגיית ההמצאות שלהם ואת הצורך לייצר משהו, כל הזמן, לסיוע במשבר הזה.

למשל, בכל הנוגע למסכות. זו לא זרוע רובוטית, הקצה ההייטקי של המייקרים, זה הלואו־טק: אנשים שיש להם מדפסת תלת־ממד בבית מדפיסים מגיני פנים לרופאות ואחים. מסכת הבד היא שכבת ההגנה הראשונה, אבל מעליה נמצא מגן הפנים, ופשוט מאוד לייצר אותו: מדפיסים מתקן דק בצורת קשת, מרכיבים שקף A4, וזהו. עלות ייצור של כ־3 שקלים, ויש מגן פנים.

מה שהחל כיוזמה ספונטנית של בעלי מדפסות תלת־ממד ביתיות התמסד תחת קבוצת הפייסבוק Masks4Docs וקבוצות ווטסאפ אזוריות, וכרגע פועלים בארץ 14 מרכזים לאיסוף והפצה של מגיני פנים, מחצור הגלילית ועד באר שבע, שמבוססות כולן על התנדבות הן של כמאה יצרנים ביתיים והן של הנהגים המסייעים בהפצה. עד כה הרשת הזאת הניבה לצוותים הרפואיים לא פחות מ־15 אלף מגינים בתוך שלושה שבועות.

מאשה ינטינזון (35), מעצבת מוצר מרמת גן, מצליחה לייצר רק 12 מגיני פנים ביום, כי המדפסת הביתית שלה קטנה, אבל היא עושה זאת בהתלהבות וכבר שלושה שבועות מקדישה לזה את עיקר זמנה, בדיוק כשהיא בין עבודות. אני מדבר איתה כשהיא יוצאת מאיכילוב, לשם הביאה בעצמה נגלה אחרונה של 50 מגינים, והיא בדרכה לאסוף PLA, חומר הגלם להדפסה, מחנות תלת־ממד שתורמת את החומר למדפיסי המגינים (אחרי שגמרו את המלאי הביתי שהיה להם). כשהכל ייגמר, היא אומרת, היא תהפוך את המייקריות למקצוע, תפתח עסק למכירת מוצרים שהדפיסה בעצמה, בשילוב עם אמנות ותכשיטים שיצרה. והכל גם חלק מתפיסה עקרונית שמעדיפה להכין לבד ולתקן במקום לקנות. "אם משהו נשבר בבית אז קודם כל מנסים לתקן. ככה היה מקובל אצלנו במשפחה", היא מספרת. "ועכשיו אפשר גם להדפיס. לא מזמן נשבר המכסה של המגבים במכונית, אז פשוט הדפסתי אחד כזה".

יש הדפסות מסיביות יותר, למשל במקלט של בית ספר יסודי ברמת גן שנהפך למפעל קטן, עם מדפסות התלת־ממד מכל בתי הספר בעיר וגלילי PLA שתרמה העירייה. זה ה"מרלוג" הגדול ביותר ברשת המגינים, מדי יום נשלחים מכאן 500 מהם, אבל זו גם סדנת ייצור, כשבערך 400 מהמגינים היומיים מודפסים במקלט ומורכבים בידי צוות המורות בראשות ענבל צייזלר, שמלמדת הדפסת תלת־ממד.

כדרכו של עולם המייקרים, כל העסק ממש מאולתר ובו בזמן איכשהו מסודר. "התקשרו מסורוקה וביקשו שנייצר להם עשרת אלפים מגינים", מספרת ארבל תמרי, האחראית מטעם הרשת האד־הוקית לקשר עם בתי החולים. "קיבלנו פניות מבתי אבות, ממורות מהחינוך המיוחד". אבל כאמור צוותים רפואיים הם קהל היעד העיקרי, ומבחינתם המגינים הללו הם פתרון בעייתי — מהיר, אבל לא סטרילי. ההדפסה יוצרת חספוס שמגדיל את הסיכון להצטברות מזהמים וגם החומר עצמו, ה־PLA, מושך כאלה, ואי אפשר לחמם אותו כדי לחטא. "צריך לנקות את הפלסטיק עם מטלית אלכוהול ואם המגן מתלכלך מדי צריך פשוט לזרוק אותו", אומר תומר גליק, חוקר אבטחת מידע וכעת המנהל הטכני של Masks4Docs — ומי שיצר את המודל הממוחשב של מגיני הפנים המודפסים. המודל הזה, הוא מספר, עבר כמה גלגולים, בעקבות הערות של צוותים רפואיים ומשום ש"לחלק מהאנשים הוא היה מסובך מדי והם התקשו להדפיס אותו. שיפרנו אותו כך שיהיה גם קל יותר להדפסה וגם מהיר יותר, עם הדפסה של כמה קשתות יחד. הפתרון בא מהקהילה, חבר'ה ששכללו בעצמם את המודל".

"זו שעתם היפה של המייקרים — זה הדבר שאנחנו עוסקים בו כל הזמן, לעשות דברים מהר ויצירתי", אומר אבי אוסטפלד (52) מיהוד. מתחילת המשבר מתחם המייקרים שלו, MakeLab בעיר מגוריו, מושבת וכל המכשור שבו מגויס למאבק בקורונה. בעודנו משוחחים הוא מזין לוח פרספקס למכונת חיתוך הלייזר שקורצת ממנו כ־30 מגיני פנים. בכל עשר דקות הוא קם להוציא את המגינים ולטעון לוח חדש, עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, ימים על גבי ימים. הוא בכלל איש הייטק — לפני כ־20 שנה הוא היה מנכ"ל קאסטפ־אפ, מחלוצות הזרמת הווידיאו באינטרנט, שהקים עם שותפים ומכר לסיסקו. לעולם המייקרים נחשף בזכות בנו, שהיה אלוף הארץ ברובוטיקה, ובשיתוף פעולה עם עיריית יהוד הקים מייקרספייס ליד הבית, בשטח של בית ספר מקומי. אם אצל אטיאס ב־Impact Lab העיקר הוא שת"פים עסקיים, במתחם של אוסטפלד הדגש חינוכי, והוא כבר רואה פירות. "בהתחלה חשבנו שיגיעו רק כמה חבר'ה מיהוד, להשתעשע. אבל אחריהם באו פנסיונרים, ואז התחלנו לעשות קורסים ומפגשים והגיעו אנשים מכל הארץ, כולל חרדים מירושלים ומתנחלים ותושבים מהדרום שבאו לפה ללמוד איך לתפעל מיקרו־בקר וציוד אחר. אני רואה עכשיו המון התעוררות סביב הקטע הזה של מייקריות".

מבחינתו המייקריות היא שליחות, ובימים אלה — כשאיש ההייטק הוא פועל ייצור פשוט — התחושה הזאת מתחדדת. אבל הוא גם מתוסכל מכך שזו צריכה להיות שעתם היפה של המייקרים. "עם מכונת הלייזר שיש לי אני עושה 100 מגינים בשעה. זה מתסכל, כי מפעל שעובד עם שטאנצים עושה לך את זה בדקה, אבל בסוף יש רופאה בטיפול נמרץ בהלל יפה שמתחננת לי: 'בחיאת, שלח לנו 30 מגינים. שלח משהו'. אז אנחנו עובדים, ואני מקווה שהחור בייצור המערכתי ייסגר מהר. אני לא רוצה להיות פה מפעל. אני פועל מתוך שליחות, אבל אני רוצה כבר לראות את הבית".
הוא פועל בנפרד מרשת המגינים בתלת־ממד, מפיץ את שלו בעצמו, ובינתיים התבקש גם לייצר מגן מורכב יותר, קופסה שתכסה את הרופאים בעת הליך האינטובציה (צנרור קנה הנשימה). "ראינו שיש בחו"ל כל מיני פתרונות וביוטיוב ראינו פתרון ששמים על הראש קופסה מפרספקס שקוף עם שני חורים, הרופא מכניס את הידיים שלו פנימה וכך הוא מוגן".
לצורך העניין הוא גייס את המייקרים הקבועים של המתחם שלו, אלא שהפעם הם עובדים מהבית, "תקשרו במיילים, תכננו, ומי שבנה את המודל הממוחשב של הקופסה זה ילד בן 15 שלומד אצלנו. זה לא פחות מסובך מלבנות מכונת הנשמה, המון ירידה לפרטים והתאמות למיטות שונות ובתי חולים שונים, וכאן העוזר רופא מימין וכאן היא צריכה להיות יותר ארוכה ואלה רוצים עוד ידיות. ואין יותר מדי זמן בדברים האלה: מתחקרים את בית החולים, מבינים מה הם רוצים, יושבים על המחשב, יוצרים ושולחים ואז מתיישבים שוב על המחשב כדי להכניס עוד שינויים".

ובעודו מדובר, לצדו זרוק דבר מה שנראה כמו חנוכייה, שמונה קנים שמתבררים כשמונה שסתומי אוויר, בסיס למכונת ההנשמה VentIL שפיתחו חמישה מייקרים, רופא ומומחה להנשמה. וזו לא סתם מכונת הנשמה — היא אמורה להנשים כמה אנשים במקביל, באמצעות קומפרסור תעשייתי פשוט, צינורות ושסתומים נפרדים לכל מטופל, בשליטת בקר ממוחשב בסיסי שמתחבר לרשת אלחוטית ומנוהל באמצעות אפליקציה בסמארטפון. "במכונת הנשמה רגילה אם אתה משנה שורה בקוד אתה נתקע עם הרגולציה שלוש שנים. פה עושים דברים שעובדים, בלי תקנים. אז יש לנו דגם של מכונת הנשמה שפחות או יותר עובד, בלי להסתכל יותר מדי על איכות הרכיבים, ואנחנו מחזיקים אצבעות שלא יגיע הרגע שיצטרכו אותו".

מכונות ההנשמה הן הכוכבות הנעדרות של המשבר הזה. רשויות בכל העולם מנסות להשיג כמה שיותר מכונות, שנהפכו לסמל ליכולת העמידה של מערכת הבריאות כולה. בטווח שבין דרכים חוקיות לדרכים מפוקפקות להשגתן, ישנם גם המייקרים: אתרים ופורומים שלהם גדושים בדוגמאות למכונות הנשמה בסיסיות שפותחו בזריזות ופרוטוקולים של מכונות כאלו זמינים לכל דורש, רק תוריד ותבנה בבית. בארץ יש לא מעט צוותים שבונים כעת מנשם מסוג אמבו — בלון סיליקון להנשמה ידנית בידי צוותי חירום — אבל אוטומטי, כך שאת הזרוע האנושית תחליף בוכנה שתפעיל את המנשם וכך תאפשר פעילות ארוכת טווח. עמותת פירסט שמקדמת חינוך טכנולוגי, בדגש על רובוטיקה, פרסה חסותה על הקבוצות הללו, ובמאמץ מעורבים גם המערך הטכני של חיל האוויר ומגן דוד אדום. אבטיפוס ראשון כבר יצא מהרשת הזאת, ומשמש לניסוי בבית החולים הדסה עין כרם (על חזיר).

אבל במקביל לחזית האמבו נפתחה חזית הנשמה אחרת. "אמבו זה בלון שבנוי לעבוד שעתיים רצוף, הוא לא אמור להחזיק מעמד יותר מ־100 שעות", אומר אבישי נובופלנסקי, שבנה אבטיפוס עובד למכונת הנשמה המבוססת על מפוח מסוג גרמושקה. זה המפוח ששימש במכונות ההנשמה הישנות, לפני שנהפכו לממוחשבות, והוא פשוט יותר לבנייה מהירה.

נובופלנסקי (54) מבית זית הוא יזם, בעלים של חברה לפיתוח גלגלים חכמים. כשחזר מנסיעת עבודה לארצות הברית ונכנס לבידוד, הוא ניסה לבנות מכונת הנשמה. "אתה יכול למצוא ביוטיוב סרטונים שמסבירים בצורה מאוד יפה ודי בסיסית איך זה עובד, מה ההבדל בין הנשמה מבוססת לחץ להנשמה מבוססת נפח וכל מיני דברים שצריך לנטר ולחץ מינימלי שצריך להשאיר בריאות". בתהליך הוא נעזר בחבר שהוא רופא מרדים ("אלה החבר'ה שמבינים הכי הרבה בהנשמה") ובפנימאי, ו"אם יש לך קצת ידע הנדסי אתה יכול לעשות הנדסה לאחור. ישבתי בבידוד שלי עם קליבר ומדדתי שסתום שקנינו. שלחתי את התוכניות של השסתום לרועי, שהכניס עוד שינויים בניסוי וטעייה, וכל הדבר הזה לקח יממה. בעולם האמיתי זה לוקח חודש בשקט, עד שמישהו עושה לך ומישהו בודק לך וכו'".

רועי בן אריה (44) מכרמיאל הוא בעלים של חברה לייצור חומרים אלסטיים, ואל שניהם הצטרף יואב אנגלישר (57) מגבעתיים, שמחזיק חברה לפתרונות אוטומציה למחסנים וחניונים. הם נעזרו לא רק בניסיון שלהם אלא גם בחברות, בצוותים ובטכנולוגיות שכבר יש להם, ובתוך ארבעה ימים הפכו את התוכנית של מכונת ההנשמה שמצאו למכונה שעובדת. "שלושתנו עזבנו הכל וכל אחד תרם לא רק מזמנו, אלא גם חלקים באלפי שקלים. ברביעי בלילה ישבנו על התוכניות ההנדסיות. בחמישי בבוקר רועי עבד על החלקים והוצאנו אותם לייצור בלייזר. עוד לפני שהיה רכיב חומרה אחד יואב ישב עם החבר'ה שלו והתחילו לכתוב תוכנה, ובשישי כבר היתה תוכנה מוכנה. בשבת החבר'ה ישבו אצל יואב במשרד ועשו להכל אינטגרציה, בזמן שאני בכלל עדיין בבידוד. בראשון בבוקר הכל כבר עבד", מספר נובופלנסקי.

הם לקחו את המכונה להדגמות בבתי חולים ופנו גם לרשויות. "הלכנו למשל"ט הקורונה הלאומי, ייבשו אותנו שם בחניה, התחננו לדבר עם מישהו, הפגישו אותנו עם הרופא מהוועדה של משרד הבריאות שמחליטה אילו פרויקטים מתקצבים, הוא ירד לפגוש אותנו במדרכה, אפילו לא נדרשנו לחבר את המכשיר לחשמל בשביל הדגמה. הסברנו לו כמה דקות, והוא אמר: 'חבר'ה, תודה אבל לא תודה. כל דבר שהוא פחות ממכונת הנשמה פרימיום עם תקן, לא נחבר לזה אף אחד. יש בארץ 5,000 מכונות הנשמה במחסנים. אני לא צריך אתכם. מקסימום את הפתרון של האמבו הייתי מחבר למישהו שגם כך הולך למות רק בשביל הכיסוי תחת'. שאלנו על כל הפרויקטים לייצור מכונות הנשמה שכן מתוקצבים והוא אמר 'זה להרמת מצב הרוח הלאומי'". ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "לנציגים הוסבר כי אף שאנו מעריכים את היוזמה, מכונות מסוג זה אינן מתאימות לחולי קורונה, הדורשים מכונות עם יכולות הנשמה ובקרה מורכבות. בקשתם נשקלה בפורום רחב במשל"ט הקורונה והוחלט שאין מקום לשקול מכונות מסוג זה. נוסיף כי נרכשו אלפי מכונות הנשמה תקניות, ואנו מקווים כי לא יהיה צורך להשתמש במכונות אמבו מאולתרות, ושנוכל לטפל בכל החולים באמצעים המתאימים ביותר". באיטליה, אגב, מכונת הנשמה שמייקרים בנו מציוד צלילה נכנסה לשימוש באחד מבתי החולים; בעתות חירום, הפתרון שהם מספקים כן שמישים.

כך שלצד הדפסת ציוד רפואי, חלק מעבודת המייקרים כעת לא תוביל למוצרים מועילים. אבל היא עשויה להניב רעיונות אחרים, וחלק מהצוותים בכל זאת יספקו אבטיפוס למכשירים שיכולים לשמש גיבוי למקרי חירום, גם אם מבחינת המערכת יש בשימוש בהם משום הימור.

"בתרחיש יום הדין מכשירים כאלו בהחלט יכולים להיכנס לתוך בתי חולים בתור קו ראשון להורדת העומס", אומר אריה כהן, מומחה לציוד רפואי והמנהל הטכנולוגי של המרכז לטכנולוגיה וסימולציה רפואית באיכילוב. "כך נוכל להשאיר את המכונות ה'תקניות' למטופלים קשים שדורשים פרמטרים מדויקים של הנשמה וכל מה ששנים של מחקר ופיתוח יכולים להביא למכשיר. זו הגישה בחו"ל, מינהל התרופות האמריקאי (ה־FDA) יצר מסלול מקוצר למוצרי הנשמה שמפותחים בזמן קצר, גם הרגולטור הבריטי HMRA".

‍אתה חושב שהמפגש בין עולם המייקרים לתחום הרפואה יימשך גם אחרי הקורונה?

"המעורבות של המייקרים משנה את התפיסה של איך נראה התהליך לפיתוח מכשיר רפואי, ואני מאמין שתהיה לזה השפעה משמעותית. הרגולציה לא תשתנה כל כך מהר אבל אנחנו פה באיכילוב דוחפים לכיוון של מפגשים בלתי אמצעיים בין צוותי רפואה למייקרים ויצירת פתרונות למעגלים קצרים, דברים שלא טעונים רגולציה משמעותית. מייקרים ייכנסו לבתי החולים ויידרשו לתת פתרון לבעיות אקוטיות שמצריכות פתרון זריז".

כי זה עוד משהו מהותי במייקריות: היא לא נגמרת אף פעם במכשיר עצמו. היא משנה, למשל, תהליכי חשיבה, מערערת קיבעונות, מטלטלת נהלים. גם מהבחינה הזאת, הקורונה היא שעתם היפה של המייקרים. ומייקריות עושה עוד יותר מזה, היא משנה בני אדם. כמו בסיפור של ספי אטיאס: ילד חרדי עם 11 אחים ואחיות, נכד לשני רבנים ראשי ישיבות, שכמה לטכנולוגיה מגיל צעיר, ובילדות כבר פירק מכונית על שלט רחוק ובנה ממנה מכשיר שיסחוב לו את התיק לחיידר שבו למד בבני ברק. ככל שנחשף יותר לטכנולוגיה כך התרחק מהדת. רק בגיל 14 הוא למד את לוח הכפל, אבל הצליח להתקבל לתיכון החילוני היוקרתי להנדסאים. אחרי שירות טכני בצה"ל ועבודה בחברה שפיתחה בקרים, וללא השכלה גבוהה פורמלית, המייקריות ההיא מהילדות בערה מספיק חזק כדי להיהפך למקצוע, ולפני כשלוש שנים פתח עם עידן קיסר את Impact Labs.

ועכשיו, גם הוא חושב שהימים האלה יזניקו את המייקריות וירחיבו את ההשפעה שלה. "זה שאנשים יותר בבית יעודד יותר מייקריות, אין לי בכלל ספק, אני רואה את זה כל הזמן בפייסבוק", אומר אטיאס. "ברמה המערכתית יותר אני חושב שזה יעודד גופי חדשנות, גם בתחום הרפואה, להחזיק בעצמם יכולות ייצור, וזה מחזק את החשיבות של היכולת לפתח דברים ולהגיב מהר לצרכים שונים. אני כבר יודע על דרישה גדולה יותר למדפסות תלת־ממד בעקבות המשבר".

ואבי אוסטפלד מסכים ומסכם: "כשאתה תקוע בבית אתה מסדר את הנזילה בברז ואחרי זה מטפל באיזה חור בארון שאף פעם לא היה לך כוח להגיע אליו. לאט־לאט אתה נהיה תיקונצ'יק ומייקר לעת מצוא. אתה לא כל כך מהר רץ לחנות לקנות חדש, וגם המצב הכלכלי גורם לזה שאנשים מעדיפים לתקן דברים. והתיקון הוא ביסוד העניין של המייקרים. מאז שאסור להגיע למתחם שלנו אנחנו עושים קורסים אונליין, אומרים לך 'קח דברים שיש בבית ותעשה כך וכך'. וזה מצליח, רואים את הכמיהה ליצור ולעשות כל מיני דברים שאף פעם אנשים לא חשבו בכלל לעשות". בסוף, בהיסטוריה החברתית־התרבותית של ימי הקורונה, יהיה גם פרק אחד כזה.