אביב הוא התקופה שבה הריח נוכח מתמיד. פריחה, חומרי ניקוי, בישולים. אפילו לאור המתמשך יש ניחוח משלו. "ורק לשמש ריח של יסמין", כתבה לאה גולדברג על ימי חודש ניסן, וידעה למה.
חוקרי מוח, פסיכולוגים, סופרים, שפים — כולם יודעים לומר שהריח הוא החוש שמעורר בנו את הרגשות החזקים ביותר ומציף בעוצמה זיכרונות רדומים. יש לכך הסברים מדעיים — הוא ההישרדותי מכולם, הקדום ביותר מבחינה אבולוציונית, ולהבדיל משאר החושים, הריח מקושר ישירות לאזורים שאחראים לרגשות ומעורר בהם פעילות מוחית חזקה במיוחד.
אבל ההסברים המדעיים אינם הכרחיים. כל אחד חווה על בשרו כיצד ריח יכול, בן רגע, לטלטל. לעתים די בשאיפה אחת כדי להציף זיכרון ולמלא אותנו אושר או כאב. רחרוח קל עשוי להשליך אותנו לאירוע מהעבר הרחוק, כמעט לגרום לנו לחוות אותו שוב. כאילו בתוך האף מתחבאות מנהרת זמן ומגלשה אל מעמקי הלב.
בגיליון הזה הלכנו בעקבות המגלשות האלה. אספנו מאנשים ריחות שהם כמוסת הרגש הפרטית שלהם, וגילינו שכמעט לכל זיכרון יש ריח משלו. מריח אדמה רטובה שמציף תחושה של ילדות פראית, עד ריח כלור של בריכה ששולח בחזרה לתוך תופת המלחמה. אבל גילינו גם שאף על פי שהזיכרון הוא אישי ואינטימי, הריח שנושא אותו הוא לפעמים הדרך המדויקת ביותר לחלוק אותו עם אחרים. כמה מולקולות שהן בו בזמן כמוסה אישית, אבל גם אוניברסלית. קחו שאיפה.
אדוה קיזלשטיין
ריח של פריחת הדרים מחזיר אותי לילדות, לימים שבהם גרנו ברחובות והיינו מטיילים, משוחררים וחופשיים, בפרדסים של העיר. אלה היו ימים של תמימות ואופטימיות, בארץ ישראל של פעם. עם השנים הפרדסים נהפכו לשכונות מגורים, וגם התמימות פינתה את מקומה. נשארה רק האופטימיות, והיא חוזרת אליי בכל פעם שאני מריח הדרים. ניחוח מפעים, שרק דברים טובים יכולים לצמוח ממנו.
ריח של יסמין מזכיר לי את אבא שלי, ג'ורג'י. הוא היה יבואן עורות וחוטי דיג, סוחר, כמו הרבה יהודים ממדינות ערב. ובפסח הוא היה מביא לבית שלנו בבגדד פרחי יסמין. הם לבנים וקטנים, לא פרחים לוואזה, ליופי. אבא היה מביא אותם בעיקר בשביל הריח. היינו מניחים אותם על השולחן, מריחים, ולמחרת מחליפים בחדשים. זה ריח שהוא פשוט נעים, וככה זה — מה שאתה נחשף אליו בגיל צעיר, אתה אוהב כמו את האוכל של אמא.
גדלתי במונטריאול, מקום שבו לא חסר דשא, וכילדה הייתי רצה במרחבים של דשא. לתואר שני למדתי באוקספורד, גם שם יש הרבה מאוד מדשאות. אבל הריח של דשא קצור בחו"ל שונה מזה שבישראל: שם הוא מעורבב בריח של אדמה רטובה, יותר טוב מבושם, וכאן יש בו יותר חול. אף פעם לא הייתי מודעת לעד כמה הריח הזה חזק אצלי, עד שלפני עשר שנים הגעתי למונטריאול והריח הזה הכה בי כמו אגרוף בבטן. כשאני מריחה אותו הוא עושה לי "וואו" חזק, שפותח את הריאות.
ב־1962, אחרי שהוריי התגרשו, אמי לקחה אותי לקנדה, שבה חיינו שנתיים. ושם, בגיל 6, בדרך לבית הספר נתקלתי בפעם הראשונה בשלג. הרבה דברים ראיתי שם בראשונה — טלוויזיה, גורדי שחקים. הייתי ילד קטן, עם קשיי הסתגלות, בלי לדעת מילה באנגלית, בן יחיד, אבל ירד שלג. ולשלג יש ריח של יובש, ריח נקי וטהור, דומיננטי מאוד. ומאז בכל פעם שאני מריח שלג, אני חוזר לטורונטו, אל זיכרונות הילדות השמחים והעצובים.
אני כבר לא מריח כל כך כלום, וצריך הרבה תבלינים וחריף כדי להרגיש. אבל הריח של כוסברה דומיננטי מאוד, או שאוהבים אותו או ששונאים אותו, ומשום שהוא דומיננטי — אני אוהב אותו. אם הייתי יכול להכניס כוסברה גם לקפה הייתי עושה את זה.
ריח יחיד ומיוחד מבחינתי, הוא מסמל בשבילי את המשחק.
הריח שלי הוא הריח הדחוס שקיים בכל מטבח צבאי. תערובת של שומן שנדבק לצלחות פלסטיק שנשטפו למחצה, מקררים ענקיים, זולים, שמעולם לא אווררו, רטיבות תמידית, וחומרי ניקוי יעילים וקטלניים שבטח יפתחו אצלך כל מיני מחלות ממאירות שתגלה כשתתבגר. אין ריח מפתה פחות ממנו. ובו בזמן הוא מותיר בך תחושת ביתיות. ביתיות של ידוע ומוכר. ביתיות שמעוררת בך בחילה. הגוף שלך משלים עם המאכלים הנחותים שתכף יאכל. אתה לא מתנגד. אתה מקבל את זה. ומיד כל הסטנדרטים שלך נעלמים. כל העידונים וההתחכמויות שצברת. רמת השיח יורדת אל הבסיסי ביותר. כאילו הריח הזה מזכיר לך מי אתה באמת. חייל. הוא מוריד אותך לבינוניות הנדרשת.
גדלתי בקיבוץ חניתה, שם תמיד הייתי בחברת כלבים. הריח שלהם חם. לפעמים יבש, לפעמים לח, ואם הכלב רטוב מהגשם הוא ריח חזק במיוחד. כיום אני לא מגדל כלב, אבל בעתיד הקרוב יהיה לי. וכשאני נתקל בריח הזה הוא מעניק תחושה של שייכות. יש אנשים שלא אוהבים אותו, אבל לי הוא מזכיר את הילדות.
אני אוהבת מאוד את תל אביב. המראות, הצבעים, השילוב בין הים, החול והאורבניות, בין ישן לחדש, בין ישראל הישנה והצברית לישראליות החדשה והמגוונת. העיר מפעילה את כל החושים, וחוש הריח הוא אולי המרכזי שבהם עבורי. אני נמשכת למקומות שבהם הטבע פוגש את העיר — האוויר בחוף הים, המלח והחול; הדשא שנקצץ בפארק, רגע לאחר ביקור הגנן; תקופת האביב שבה פורחים בעיר עצים, המופלא שבהם הוא עץ הפיטנה עם הפרחים הלבנים־צהובים והריח הממכר שלהם, והפרח עצמו יפהפה באופן יוצא דופן. בתוך כל הרוך מתערבבים גם ריחות עירוניים של אספלט ואבק, של שאריות הירקות בסוף יום בשוק הכרמל. עוד מילדותי, כשהייתי צועדת לבקר את אבא שלי בחנות באלנבי, אני זוכרת את ריחו של הרחוב, עשן האוטובוסים, את הפחים העולים על גדותיהם, את ריחם המסחרר של התבלינים בחנות התבלינים המיתולוגית בכניסה לשוק הכרמל. אלה ריחות הילדות שלי, והאמת היא שלא הייתי מוותרת על אף אחד מהם כי השילוב של כל אלה יחד הוא שילוב ייחודי שאין כמותו בכל העולם. הוא מרגש אותי בכל פעם מחדש — תל אביב היא התבנית שבה עוצבתי, כאן נולדתי, כאן גדלתי וכאן גדלו גם ילדיי. בתל אביב אני מרגישה הכי שייכת, הכי מאוהבת.
לפני כמה חודשים, בשיא עונת השפעת, נכנסתי לסופר־פארם לקנות סבון חיטוי לידיים. קוראים לו ספטול, ולהבדיל מסבון רחצה רגיל, יש לו ריח מוזר, שילוב של אלכוהול וסירופ בריח לימון. חזרתי הביתה. פתחתי את הבקבוק, שטפתי ידיים, וחטפתי סחרחורת. היה לי קצת קשה לעמוד. נזכרתי כמה אני שונא ריח של ספטול. מצדי שענף הרפואה יסתדר בלעדיו. שלא יהיה בעולם הזה ספטול. בכלל.
שמתי לב לריח שלו לראשונה רק לפני שנתיים. בכניסה למחלקה האונקולוגית בבלינסון, באגף של האנשים שכבר לא ממש בחיים אבל לא ממש מתים, יש בקבוק ספטול. וחייבים לחטא את הידיים כשמגיעים, כדי שהאנשים שיש להם עוד חודש־חודשיים לחיות לא יחטפו זיהום וימותו עוד לפני כן. אמא שלי היתה מאושפזת במחלקה הארורה הזאת במשך חודש, ובכל פעם שהגעתי אליה הייתי חייב לעבור את הטקס המחורבן הזה, כדי שהמחלות של האנשים החיים לא יחסלו את האנשים המתים. שני שפריצים של ספטול בכניסה, ואז עוד אחד ביציאה, כדי שלא ניקח את המוות החוצה. הדבר האחרון שעשיתי כשהלכתי הביתה שלוש שעות לפני שהתקשרו אליי ואמרו לי שאמא מתה היה לשטוף את הידיים עם ספטול ביציאה מהמחלקה.
בחורף האחרון, מיד אחרי שפתחתי את הספטול בבית, זרקתי אותו לפח. אני אקח את הסיכון עם השפעת, רק להימנע מהריח הזה.
אני מתגעגע לריחות המפעל הישן של אסם ברחוב אהרונוביץ' בבני ברק. הייתי עובר שם בין החדרים ומריח ריחות שונים. אני אוהב את הריח של אבקת המרק, של שקדי המרק, של האטריות הנאפות, ובעיקר את הריח בחדר שבו טיגנו בצל לשקיות הבצל המוכן, זה היה ריח משגע. מי שעברו ליד המפעל במקרה עדיין מתגעגעים גם, לפעמים אני פוגש אנשים שמדברים איתי על זה כאילו זה ריח השוקולד מהמפעל של עלית ברמת גן. כשהקמנו את המפעל, ב־1947, היו סביבו רק פרדסים, אבל בהדרגה הקימו שם בתים משותפים, והריחות הפריעו לשכנים. לפני כ־12 שנה סגרו את המפעל, ובמפעלים של היום כבר אין ריחות, יש פילטרים שמסננים אותם כדי לשמור על שכנות טובה. לי הם עדיין חסרים, אלה ריחות של פעולה ועשייה, ואני כל כך אוהב אותם.
לפני שבוע ביקרתי שוב ברוסיה, וכשנכנסתי לאחד מחדרי המדרגות הריח שלח אותי 28 שנה אחורה, כשחייתי שם לפני העלייה לארץ. יש איזשהו ריח אופייני מאוד לחדרי המדרגות ברוסיה: האבק, הטיח הלח, אולי הלבנים שמהן הבתים בנויים. תכלס, ריח מגעיל. אבל גם נעים, כי אין ריחות כאלה בארץ, ומבחינתי זו ממש מכונת זמן.
2006. מלחמת לבנון השנייה. אני חובש קרבי בגדס"ר נח"ל. נכנסים לשטח עוין עם תיקי טיולים גדולים שדחפנו לתוכם הכל: תחמושת, ציוד רפואי, אוכל ל־72 שעות — בפועל זה ל־48 שעות פלוס עוד פחית טונה — ומים. המון בקבוקי אקווה נובה, שבסוף המלחמה עיטרו את צדי הכבישים בלבנון באלפיהם. תפסנו "קו בתים", כלומר נכנסנו לבתי אזרחים שברחו צפונה הרחק מהלחימה, מתוך צורך מבצעי. "חזית" כזו. בשלב מסוים, כשנגמרו לנו המים, השתמשנו בברזים. אלא שהמים בברזים האלה מגיעים מחביות מים שנגמרות מהר מאוד או מבארות, והיה חשש שחיזבאללה ירעיל אותן. בשביל תרחיש כזה, היו לנו כדורי כלור, לטיהור. אין דבר מבאס יותר לשתות בקיץ, כשהחום כבד מאוד, ואתה סוחב יותר ממשקל הגוף שלך, כמה לשלוק מרענן אבל מקבל את המשקה הדוחה הזה. והטעם לא עובר. חודש וחצי אחרי תום המלחמה עדיין טעמתי כלור בפה. מאז, בכל פעם שאני נתקל בריח של כלור, בבריכה למשל, זה קצת כמו יום זיכרון.
אני מריח את הכלור בבריכה, באימון, ואחר כך גם בדרך הביתה, ובבית, ובהמשך היום או הערב. הריח שלו נשאר באף במשך שעות, גם אחרי מקלחת וחפיפה הגונה. זה ריח של ניצחון.
בבית הספר היסודי האורתופד קבע שהעקמת שלי מחייבת אימוני שחייה. מאז ריח הכלור איתי. הוא היה איתי כשהילדים שיבצו אותי בתפקיד מעליב, בהגנה, במשחקי הכדורגל; הוא הזכיר לי שבמים אני יכול לנצח גם את החלוץ הכי טוב בכיתה. הוא היה איתי כשהייתי, כנראה, הראשון בכיתה שהבחין בניצני ההתבגרות של הבנות; כשהאחרים רק דמיינו איך ההתבגרות הזאת נראית, אני זכיתי, בבריכה, לראות את קווי המתאר בגוף של חברותיי לקבוצה, בחסות השרטוט המדויק של ספידו. הוא היה איתי כשחזרתי לשחייה אחרי הצבא, וכשהקמתי משפחה; הוא דבק בטלפון הסלולרי הישן שהנחתי על שפת הבריכה, עטוף ניילון שקוף, כדי שאוכל לבדוק בכל כמה דקות אם פספסתי צירי לידה. שלוש לידות כבר עברנו מאז, אפילו בת מצווה אחת, וריח הכלור עדיין איתי, שלוש פעמים בשבוע. אפילו בחורף אני מוותר על הספה הנוחה ומהדורת החדשות רק בשביל לצלוח שוב ושוב את אותה הבריכה. בגב או פרפר או חתירה, רק ידיים או רק רגליים, תמיד אותם 25 מטרים, מלווה רק בפס קרמיקה כהה וחדגוני שנמתח על הקרקעית כדי לסמן את מרכז המסלול ובסבכה הקטנה שמכסה את פתח המשאבה. מונוטוני, כל האימון, מתרגיל לתרגיל, עד הסיום, עד הסיפוק. ובכל פעם מחדש, ריח הכלור הוא הוכחה שלא נשברתי. הוא הניצחון.
ריח של רפתות ולולים יכול להיות זוועה לחלק מהאנשים, אבל מבחינתי זה ריח נעים. הוא מזכיר לי את הבית של סבא וסבתא, שהגיעו לישראל בעלייה החמישית והיו מוותיקי מושב גן השומרון שליד כרכור. בגרמניה סבא היה אקדמאי וסבתא מנהלת חשבונות, בורגנים, אבל לארץ הם באו כחלוצים ולכן פנו למושב, עבדו קשה, נעלו מגפי גומי גדולים, וגידלו בעלי חיים. הייתי ילדה עירונית, אבל אהבתי להיות בלולים שלהם וברפתות של השכנים, לרוץ בין החיות ובמרחבים, לשמוע את הסיפורים של סבא ולאכול את האוכל הטוב של סבתא. נסענו על הטרקטור, ליטפנו את הפרות, שתינו חלב טרי מיד אחרי החליבה. הביקורים אצלם היו מבחינתנו מרחבים, חופש, טרקטורים וחיות. כיום אני מושבניקית בעצמי ומגדלת סוסים, אבל אני נתקלת בריח של לולים ורפתות בעיקר כשאני מלווה את בתי ובן זוגי לתחרויות רכיבה במושבה שרונה — איך שנכנסים אליה הריח מכה בך. כולם מעווים את הפנים, אבל אני מחייכת.
"מסריח פה!". זה הדבר הראשון ששרית אמרה כשירדה מהטרנזיט של אבא בפעם הראשונה שהגיעה למושב. לא "שלום". לא "כמה שקט פה". מסריח. ריח החרא של תרנגולי ההודו מהלול שמאחורי הבית האפיל על כל דבר אחר שקלטה.
זה היה אולי שנה וחצי אחרי שאמא מתה. ושרית סך הכל היתה אשה טובה. אבל ה"מסריח פה!" הזה היה סימן מבשר רעות. היא לא מתאימה למושב, ולכן לא תתאים לאבא.
בסוף הם באמת נפרדו.
אני הוסללתי שלא להבחין בריח החרא של ההודים. מגיל צעיר נקראנו לדגל, לעזור במיונים, אחר כך בחיסונים. לקיטומים אף פעם לא הייתי מסוגל.
וכל הזמן הזה הריח היה ברקע. לא מקוטלג כריח של חרא או אפילו ריח של המושב. ככה הריח אוויר.
כשעזבתי לתל אביב פיתחתי אלרגיה. הרופא אמר לאבק, אבל אבא אמר למושב. בכל ביקור שלי היה מתלונן שאני מחסל את נייר הטואלט מרוב אפצ'ים. ובלב חשבתי שאולי זה באמת סימן שאני לא שייך לשם. שהגוף מורד במה שאבא רוצה — שאקח את הבית, שאקח את המשק, שאמשיך איתו הלאה.
הזמן חלף מאז. הלול לא פעיל לפחות 20 שנה, אני בתל אביב כבר 16 שנה ואבא כמעט שנה מתחת לאדמה. במרחק הזמן והאנטי־היסטמינים אני כבר יודע שהתגובה שלי לריח לא אומרת שאני צריך לחזור למושב או לברוח ממנו. רק שהוא תמיד יהיה חלק ממני. הריח הזה הוא מילה בשפת האם שלי, מהסוג שקשה לתרגם, כי לך תסביר אוויר. זר לא יבין. מבחינתו זה סתם מסריח.
בגיל 18, בחורף, עברתי תאונת דרכים קטנה. רק מכה קלה בראש. אבא נזף בי על שנכנסתי לאוטו שבו נהג פרחח, אמא הפצירה בי לומר הגומל. הדברים הרגילים. רק אחרי כמה שבועות הבנתי שלא הכל רגיל. שהצינון החורפי עבר, אבל חוש הריח לא חזר. הרופא אמר שזה נפוץ מאוד, שאחכה, חוש הריח יחזור מעצמו.
הוא לא חזר. המון זמן.
שנתיים וחצי אחרי התאונה, ירדתי ממטוס עמוס סטלנים נלהבים בניו דלהי ולקחתי ריקשה למיין באזאר, השוק המרכזי של העיר. הגענו, ירדתי, ובתוך דקות הכתה בי תחושה שכבר שכחתי שקיימת: ריח.
אלא שהוא היה רע מאוד. הפרות שהסתובבו בשוק ובלסו מכל הבא ליד עשו את שלהן, לרחוב ולחוש הריח הדהוי שלי. לא יכולתי להפסיק לצעוק: "קקי! קקי של פרות!".
מאז כל מפגש עם הריח הזה — וכמושבניקית הוא מקבל את פניי בכל ביקור אצל ההורים — מזכיר לי איך הודו, למרבה הקלישאה, פתחה אצלי הרבה מאוד. קקי של פרות הוא לא רק תזכורת לעומס הריחות, הצבעים והצורות, הוא גם הריח של התחושה של פקק שמשתחרר.
ריח של אדי הדלק בתחנות תדלוק תמיד יזכיר לי את המסעדה של עלי, הראשונה שבה טעמתי חומוס, צ'יפס, חציל מטוגן, קובה. בין נווה שאנן, רוממה והדר בחיפה, ריח הדלק נמהל בחום ובאהבה שעלי הרעיף עליי, איש גדול ממדים עם לב רחב שתמיד לחץ את ידי, הרים אותי בזרועותיו, נתן לי סוכרייה וגרם לי הרגשה שהמסעדה היא בית. גדלתי בחיפה, עיר מעורבת כביכול, אבל בנווה שאנן לא היו לנו ערבים. הערבים היחידים שפגשתי עבדו בסוכת האבטיחים, עם סכין גדולה ומאיימת, שנכנסה לי לחלום ורדפה אותי בלא מעט לילות, רוכבת על התפיסה כלפי הערבים ששלטה בבית שבו גדלתי, שלפיה כל הערבים רק רוצים לזרוק אותנו לים. הוריי ניסו להוציא אותי מהלופ החרד הזה, הזכירו לי שאני תמיד אומר כמה אני אוהב את הריח של הדלק כי הוא מזכיר לי את האוכל של עלי הגדול והטוב. מאז ריח של דלק מזכיר לי לא רק אוכל טעים ומארח מסביר פנים, הוא מזכיר לי גם את האופן שבו מפגשים והיכרויות עם האחר יכולים לפוגג דעה קדומה, שנאה ופחד.
לדלק סילוני יש ריח של פחד. סירחון שמודיע על התממשות הסיוט: עוד מעט ישליכו אותך ממטוס בגובה 400 מטר, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות נגד זה.
מאז ומעולם שנאתי צניחות. ליתר דיוק, מאז הצניחה הראשונה שלי. מה שאמור היה להיות גולת הכותרת, בונוס נחשק שיבדל אותך מחיילים בשר ודם, התגלה כבר בהשלכה הראשונה מהשמים כחוויה זוועתית שמדמה — בינתיים אני יכול רק לנחש — דווקא חוויית בית אבות: חוסר אונים, תלות באחר, ובעיקר חשש לעצם הימשכות חייך.
הריח שנפלט ממנועי ההרקולס הוא רק האחרון בקקופוניה חושית מעוררת צמרמורת. מקדים אותו מראה המטוס המתקרב בנסיעה אטית, מלווה בנהמה מחרישת אוזניים הבוקעת ממנועיו, שהולכת ומתגברת ככל שהוא מתקדם לכיוון קבוצת הצנחנים השרועה על החול בקצה המסלול. רגע לפני שהוא מגיע אליהם, המטוס מסתובב באטיות, מפנה את הכבש האחורי אל החיילים הירוקים ואז פוער אותו לעומתם בלאות — כמו לוע של היפופוטם בספארי שיודע שמזונו יושלך אליו עוד רגע קט.
ואז זה תוקף אותך: משב אוויר חם שנדחס אחורה ממנועי הסילון היישר לפרצופך. רוח עזה, יבשה, נעימה לרגע כמו שנעים כל דבר חמים בצבא קר, אבל מיד העיניים מתחילות לצרוב ואתה נעטף כולך בניחוח סולר מוזר. אדי דס"ל. ארומה בנזינית שלא נתקלת בה קודם וכעת היא שוטפת מכל עבר, מקלחת ריח של דלק שרוף שאי אפשר לחמוק ממנה. והיא מבשרת שהדרמה מתחילה.
קשה להגזים בתיאור עליבותך ברגע הזה. ישוב על העפר כשעל ראשך קסדה מכוערת, לגבך רתום מצנח כבד, על החזה עוד אחד רזרבי, ובין רגליך הפשוקות "שק חזה" ענק, שהוא למעשה תרמיל ברזנט גס שלתוכו נדחסו האפוד והנשק והפק"ל, 25 ק"ג ביום רגוע. בפועל, אינך יכול לזוז. כל ניסיון לשפר את התנוחה עלול להסתיים בהתהפכות לאחור ופרפור רגליים כשל חיפושית זבל הפוכה. לכן אתה רק מייצב את עצמך בעזרת שרירי הידיים המתוחים, ובינתיים האבק החם שוטף אותך, זורם מתחת לחולצה המיוזעת, נדבק לכתם השמן שעל מכנסי הב' המטונפים, מחדיר את הריח האיום לכל פינה.
אנשי צוות אוויר מגיחים לרגע מבטן המטוס, לוחצים על כל מיני כפתורים, מושכים ידיות שפשרן נהיר רק להם, ונעלמים שוב בבטן המפלצת, רק לא לבוא במגע עם המטונפים השרועים בחוץ. אנשי צוות אוויר הם נקיים תמיד, וריחניים תמיד, ועוטים תמיד סרבלים קלילים שכמו נתפרו למידותיהם בידי חייט הבסיס. יש להם סמלים מכונפים על החזה, וכיס רחב לפנקס טיסות, וחיוך של מי שלא צריך לקפוץ עוד רגע מהשמים, אלא של מי שכולם יכולים לקפוץ לו.
ברגעים הקצרים האלה, תחושת ההשפלה גוברת אפילו על חרדת הצניחה. חוסר אונים כשל זקן גריאטרי בבית אבות, שקבוצת נערים אינה פוסקת מלנסות להרקיד אותו כדי להשלים מחויבות לבגרות, והוא, כל שהיה מבקש זה שיכירו אותו בשיאו. במלוא אונו. לא עכשיו, ברגעיו הנפולים, כשתוקעים בפרצופו "ערב של שושנים".
פיזיות היא הכלי שאתה מכיר לשמירה על כבודך הצבאי, והיא אינה לצדך כשאתה שרוע על גבך ובעוד כמה דקות תושלך מדלת הצד כשרק כבל צהוב באורך 5 מטרים שאמור להשתחרר בדרך מאוד מסוימת יבדיל בין חייך לקבורתך בחולות פלמחים. וכמו אותו זקן, מפלטך הוא פליטת גסויות לכל עבר, קללות מחרידות שיגרמו למלאכים לנשור מהשמים, אבל ברעש המחריש של המנועים אפילו אותן איש אינו שומע. הבה אלחש לך שיר בלאט, זמר של אהבה.
תנועת יד סמכותית מסמנת, ושני טורים של חיילים מתרוממים בכבדות, מרימים את שק החזה ומתקדמים אל הכבש הפעור בצעדים קטנים, מפושקים, כמו עבדים בשדה כותנה — ועם אותה חדוות חיים. כעת משב הדס"ל קרוב אליך, אתה כמעט מתחת למנועים, והריח מתמזג בך ולא ניתן עוד להפריד בינו לבין פחד הגבהים שאתה נושא בשתיקה.
כמו בצילומי המשלוחים מעוררי החלחלה של אנונימוס, אתה נדחס עם חבריך לבטן המטוס, נדחק לאורך הספסל, משותק מאימה, ידיים זרות מחברות את כבל הקשירה שלך אל מוט מתכת שמקובע לתקרה, שלא תוכל לברוח. כל שנותר הוא לשבת בחיוך קפוא, שארית מסכה של כבוד עצמי, ולוודא שהכבל הצהוב — חייך — אינו מתלפף שלא כראוי בזה של חברך או באיזה זיז בולט.
ואז הכבש נסגר. רעם המנועים מתגבר לשיאו והאדמה מתרחקת. כך לפחות אתה מניח, שכן אינך מעז להביט. שום הילה אין כאן, שום תהילה, רק שקשוק רוטט של מטוס ישן וגופים חיים רוטטים בקרבו. גדלות הנפש היחידה שתידרש לה היא שליטה בסוגרים. זה מעפן.
אור אדום, אור ירוק. עמידה, דשדוש קדימה, דחיפה, דחיפה, דחיפה, לקפוץ, פוץ, פוץ. סתם אדם שנופל ממטוס באמצע הלילה, ואלוהים ממש לא מעניין אותו סוף הנפילה.
שלא כמו פריחת הדרים או חמין, בבגרותך כמעט לא תפגוש ריח דס"ל, וטוב שכך. רק לעתים נדירות, כשאתה צועד לאורך החוף הסמוך לשדה דב, למשל, או עולה בכבש המטוס לטיסת לואו קוסט, אד קלוש שלו תוקף את אפך. זה אינו הדבר האמיתי, אבל די בו כדי להעביר צמרמורת. באינסטינקט אתה אוחז במעקה. במועקה.
ריחות שמעוררים בי זיכרון יכולים להיות ריחות רעים מאוד. לכן אני מעדיף להתמקד בריח של טשולנט, שמעורר בי תחושה שאני הולך לעשות חיים. אני זוכר את עצמי מתעורר בימי שבת בבוקר ומחכה שהטשולנט של אמא שלי יהיה מוכן. היא לא הכינה אותו כל שבת, אבל כשזה קרה זאת היתה חגיגה. אני לא יודע מה היא שמה שם, אבל ידעתי שאני יכול לאכול מזה כמה שאני רוצה, ושאף פעם לא נגמר המקום. כשאני מבשל, לעומת זאת, חושבים שזה ט' באב.
ריח של מרק עוף הוא הריח שאתה מחפש כשאתה חולה, הריח של הנחמה, של האהבה הבלתי מותנית, של הגעגועים, של הילדות, של הבית של סבתא. כי מרק עוף זה סבתא מאמי, האמא של אמא שלי, שבאה משטגליץ, פולניה. אנחנו גרנו בקומה הרביעית ברחוב פיירברג בתל אביב, וסבתא גרה בקומה השנייה. ומרק עוף זה פסח, כשהשילוב בין ריח המרק לריח הקניידלעך הוא קטלני.
המון שנים ניסיתי לשחזר את המרק של סבתא. שבוע לפני שאמי נפטרה, אמרתי לה ש"אני שף הרבה שנים, אבל לא מצליח להגיע לריח ולטעם הספציפי של המרק עוף שלמדת מסבתא". היא הסבירה שהיא שמה שן שום אחת, ומוסיפה רגל של עגל, שהיא מנקה טוב־טוב וחולטת מראש. אפשר לומר שזו היתה הצוואה הקולינרית של אמי: שן שום ורגל של עגל.
אמא שלי היתה אלמנה, בת 38 עם חמישה יתומים. היא נלחמה על החיים, עבדה בניקיון, בטיפול בילדים של אחרים. לא היה לה זמן לבשל, זה הדבר האחרון שהיה לה כוח אליו כשהגיעה הביתה. אבל יום אחד, כשהייתי בכיתה ג', כשחזרתי מבית הספר חדר המדרגות היה מלא בריח של כרוב ממולא. חשבתי שאמא בישלה אותו, וכל כך שמחתי. אבל כשנכנסתי הביתה הבנתי שהריח הגיע מבית השכנים, והתחלתי לבכות. אמא אמרה: 'אתה רוצה? אני אכין לך'. אבל אמרתי: 'לא צריך, זה בסדר'. ומאז נשארתי כל החיים עם חשק לכרוב ממולא. פעם בכמה זמן, כששואלים אם יש משהו שאני רוצה שיכינו לי במיוחד, זה תמיד כרוב ממולא.
בגיל 16 התחלתי לאפות עוגות, וּוניל היה התבלין הסודי שלי. כשפותחים את מקל הווניל ושופכים את הגרגירים לתוך הבלילה, זה הופך כל עוגת שוקולד יבשה למשהו מיוחד. הייתי שולחת את העוגות האלה לאחי, שהיה בקורס מ"כים, והוא תמיד היה שולח מכתב תודה ומספר איך כולם אהבו את העוגה. וזה הריח הראשון שחשבתי עליו כשפתחנו את העסק וחיפשנו ניחוחות טובים. הוא תמיד מעורר בי תחושה של בית וחום.
האוכל במשפחה מזרחית הוא משמעותי: הביאו אלינו את כל האהבה דרך האוכל. כך ביטאו קרבה ומשמעות, את היכולת להעניק. ולכן ריח של אוכל כל הזמן נוכח בחיים שלי, והוא עדיין הקשר היומיומי שלי עם ההורים, שאצלם אני גרה. לפעמים, בליל חורף, אני מגיעה הביתה בשעה 11, ויודעת שאחרי כל הטרפת של היום אמא מחכה לי עם מרק רותח, עדשים או ירקות, שהרגע הכינה עבורי. ובימי שישי יש רגעים של אושר שנייה לפני שהשבת נכנסת, והחלות והעוגה יוצאות מהתנור. אני חייבת לאכול אותן רותחות; אני אוהבת לאכול הכל, ומה שחשוב לי זה רק שהאוכל יהיה רותח — זה מתחבר לרצון שלי לאכול את החיים באנרגיות גבוהות. והריח של כל האוכל הרותח הזה הוא האדוות של האהבה.
...רֵיחָם שֶׁל סְפָרִים עַתִּיקִים מְצֻפִּים עוֹר כֵּהֶה וּמוּצָק
וְכָל אוֹת מְשֻׁקַּעַת בָּעוֹר כְּצַלֶּקֶת ׂשֶל פָּז,
וְחֻבְּרוּ בּוֹ בָּרֵיחַ הַלָּז, בְּרֵיחַ הַיֹּׂשֶן הַלָּז,
רֵיחָהּ שֶׁל כַּף־יָד עַתִּיקָה וְרֵיחָם שֶׁל יָמִים מִשֶּׁכְּבָר...
וְרֵיחוֹת אַרְגָּזִים אַדִּירִים שֶכְּתוּבִים בְּצַלְעָם הַמְשֻׁפְׂשָףׂ
שְמוֹת נִמְלֵי הָעוֹלָם הַגְּדוֹלִים, שְׁמוֹת נִמְלֵי הָעוֹלָם,
וְרָאוּ וְשָׁמְעוּ רַב יוֹתֵר מֵחוֹבְלֵי מַלָּחִים בִּקְהָלָם,
וְאָסְפוּ אֶל קַרְׂשָם הָרָקוּב מֶלַח־יָם וּטְחָבִים חֲרִיפִים.
וְרֵיחַ מִקְטֶרֶת כְּבֵדָה שֶׁעֻשְּׁנָה, זֶה מִכְּבָר, בֶּעָשָׁן הַמְּשֻׁבָּח
לֹא טֻמְּאָה בְּטַבַּק־פִּגּוּלִים וְלֹא הוּשְׂמָה בְּפִי כָּל אוֹרֵחַ
וַתִּסְפֹּג אֶל עֵצָהּ הַשָּׁחוּם שֶׁפַע אֹפִי וְסֵבֶר וָרֵיחַ
וְהִרְהוּרִים אֲצִילִים תְּעוֹרֵר, אֲרֻכִּים וּכְחֻלִּים כֶּעָשָׁן...
וְרֵיחַ רֹאשׁוֹ שֶׁל תִּינוֹק, בִּמְקוֹם שָׁם שְׂעָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
תִּתְוַדַּעְנָה אַחַת לְאַחַת וִהְיֹות לְתַלְתַּל תְּנַסֶּינָה,
וְרֵיחַ חֲנוּת צַעֲצוּעִים, מְקוֹם שָׁם "עֲלֵה־נָא, עֲלֵה־נָא"
קוֹרְאִים סוּסֵי־עֵץ עַלִּיזִים לְתִינוֹק מִסְתַּכֵּל בַּחַלּוֹן.
וְרֵיחַ גּוּפוֹת נְעָרִים מִתְבַּגְּרִים בְּגִילָם הַנָּכוֹן,
עֵת עוֹבְדִים בַּשָּׂדֶה, בַּמְּכוֹנָה, וְרַק לֹא בַּמִּשְׂרָד הַמַּבְאִישׁ
וְנוֹדֵף רֵיחַ זֶה מִבְּגָדָיו שֶׁל אֶחָד, נַעַר־אִישׁ,
בְּשׁוּבוֹ מְמַסָּע בַּמִּדְבָּר, וְכֻלּוֹ — אֵשׁ־חַמָּה וְאָבָק וְזֵעָה...
מתוך הספר "אוחזת ענף שקד", הוצאת דביר, 1955
אבי אסף מי גשם מהמרזבים, בדליים ופיילות, כדי שאמא שלי תחפוף בהם את הראש. אלה מים רכים, ואחרי חפיפה כזאת השיער רך, ובריח נעים מאוד, ריח מתקתק אפל, רענן אבל לא קליל, עם כבדות מסוימת. לא היו אז שמפואים מבושמים, וזה היה ריחו של שיער חפוף.
כשהייתי סטודנט התפרנסתי כנהג אמבולנס בירושלים. עבדתי בעיקר בלילות, ובערך ב־3 לפנות בוקר הריח ממאפיית אנג'ל היה מכסה רבע עיר, פחות או יותר. ואז היה מסוכן מאוד לקבל התקף לב או להיקלע לתאונת דרכים, כי בדיוק נסעתי למאפייה כמו מסומם לתחנת החלוקה, ונתתי כמה גרושים לפועל שיוציא לי לחם מהתנורים. לספר שלי "עשו" הכנסתי תמונה משם, של אנשים שרע להם, שלא נרדמים, באים בלילה אל המאפייה כמו אל מרפאה.
את ריח הרותם במדבר הכרתי בראשונה בצבא, לפני 50 שנה. הייתי באימון חורף קשה וחייתי של סיירת גולני, והרגשתי משהו שבין כלב אשפתות לעבד כנעני. הנחמה שלי היתה שיחי הרותם שפרחו בנחל צבוע בנגב. מהצהריים הריח שלהם היה בשיאו, ובכל פעם שהייתי מכניס את הראש לתוך השיח ומחבק את הענפים אל פניי, הרגשתי שאני שב להיות בן תרבות. לפני כמה שבתות הייתי במדבר, הפעם עם חברים, אוכל ויין, וחזרתי אל הריח הזה, שנשאר נעים מאוד. להבדיל, מאז הצבא אני לא סובל ריח של איקליפטוסים, שמילאו את בסיס הטירונות ומזכירים לי את הטרטורים.
גדלתי ברמת גן, על גדות אחד הפיתולים של נחל איילון. בבית הספר לימדו אותנו שבעזרת האיקליפטוסים ייבשו ביצות, אבל אנחנו למדנו את העצים בעיקר באמצעות החושים. קילפנו את השכבה העליונה של הקליפה והשתמשנו בה כדי לשלוף כדור שנפל למי הנחל. למדנו על עוצמת הענפים כשתלינו עליהם מתקני אומגה מאולתרים. הבנו מהו מכשול כשיצרנו מלכודות באמצעות בורות שכיסינו בעלי האיקליפטוס, והכרנו את תחושת היובש בידיים ממגע תדיר עם העלים. כשחצינו את הנחל לפארק הירקון, העלים היבשים על הקרקע הפכו את קיצור הדרך שלנו למסע מרשרש. כיום מוכרים לנו שמני איקליפטוס שנועדו לפתוח את מערות האף בזמן צינון, אבל לפני 40 שנה הריח הזה היה בילט־אין באפים של כולנו. מאז ולעולם ריח איקליפטוס מחזיר אותי הביתה.
גדלתי בקיבוץ נען, בבית ילדים ששכן ליד פרדס. בפסח, בעונת הפריחה, היו מחלקים לנו את בגדי הקיץ — מכנסיים וחולצה קצרים — וסנדלים, כך שריח ההדרים מתקשר אצלי לבגדים חדשים. ובפסח היינו נוסעים למושב אביחיל, אל סבי אברהם איכר, ממפקדי ההגנה. היה לו פרדס ענקי, ובביתו ישנו יחד עם ההורים — לא בנפרד, בבית הילדים, כמו בקיבוץ — בכל ימי החופש שאחרי ליל הסדר. לכן פסח בשבילי הוא גן עדן עם ריח הדרים. אני נוסע הרבה בארץ, והצוות שלי כבר יודע למה אנחנו עוצרים בכל פעם, ואיך אני מריח הדרים כמו כלב שמסמן את הטריטוריה שלו.
נולדתי וגדלתי בין פרדסים, בתל מונד שבשרון, וניחוח פריחת ההדרים חדר לאחדים ממחזותיי. הנה למשל קטע מהמחזה "פריחת ההדרים", שעלה לפני כחמש שנים. זהו מונולוג הסיום של הגיבור, לוחם־מסתערב שסובל מפיצול אישיות בין דמותו כעוזי העברי לדמותו כסובחי הערבי:
"לטובתך, לטובתך, לטובתך! עייפת אותי עם ה'לטובתך' הזה! סובחי היה האמת ועוזי הוא שקר, שקר, 25 שנים של שקר מתמשך מאותו לילה ארור, וכל הלילות הארורים שהיו לפניו ואחריו, כשגררנו גברים עקודים ומבוהלים לתוך הפרדסים ותקענו להם כדורים בראש מטווח אפס. אז מי האמיתי פה בסיפור המחורבן הזה? עוזי שחי חיים שלווים ומהוגנים והולך לתיאטרון ולאופרה ולמסעדות ונוסע לחופשות בלונדון וניו יורק — או סובחי, שכל התאים בגופו ספוגים בניחוחות משכרים של פריחת הדרים מעורבים בריחות של דם ושתן וצואה של בני אדם אחוזי פחד מוות רגע לפני ההוצאה להורג... מי אמיתי ומי הוא התחזות ריקה ונבובה של שחקן אומלל?".
ריח של תפוזים תמיד גורם לי לחייך. שמש של אחרי הגשם, האוויר נקי, טיפות הגשם עדיין על הדשא ואנחנו הילדים יושבים סביב ארגז תפוזים ומקלפים. זה הזיכרון שהציף אותי בשבת נפלאה אחת לאחרונה, וגרם לי לומר לזו שתמיד עמי, יעל: זוהי שבת של תפוזים.
גדלתי במושב פדיה בשפלה וסביב הבית שלנו היו בזמנו הרבה מאוד פרדסים. הריח שלהם ליווה אותי בילדותי, והוא מעורר בי נוסטלגיה, משפחתיות והרגשה של בית. בכל תקופה בשנה יש לפרדס ריח אחר, והמשכר מכולם הוא זה של פריחת התפוז, שעד היום מציף בי געגוע לילדות. כשבגרתי ופיתחתי קו מוצרי טיפוח משלי הצבע שנבחר לאריזות היה כתום — כנראה בתת־מודע התפוזים הם עבורי השראה.
פיח מתובל בארומה של גומי שרוף, ניחוח מתכתי של מסילת ברזל ובעיקר אוויר דחוס. כשאני יורדת אל תחנות של רכבת תחתית, אני שואפת את כל אלה מלוא הריאות. זה ריח הילדות שלי. רוב התיירים כבר עברו למוניות ולאובר אבל אני, בכל מקום שבו יש תחתית, גוררת את כולם אל לב המאפליה התת־קרקעית, רק כדי להסניף רכבת תחתית ולהרגיש קצת בבית.
הבית הזה נמוג כשעלינו לישראל. הגירה מנתקת אותך באבחה אחת מנוף ילדותך, ומשאירה אותו קפוא אצלך. די ברור לי שאם הייתי נשארת לחיות בסנט פטרבורג, עיר הולדתי, לא הייתי ממהרת להיכנס מרצוני, ועוד בהתלהבות, אל התעלות הצפופות שמובילות מיליוני אנשים בכל יום. אבל כמי שנתקעה בחוויה הזאת, בכל פעם שאריח את אוויר התחתית אני אזכר בנסיעה הראשונה לבד, עם ההנחיות הברורות של אמא, זכורות היטב גם אחרי עשרות שנים: לרדת במדרגות הנעות, לפנות לרציף השמאלי, להיכנס בדלת הראשונה בקרון הראשון, לספור ארבע תחנות, ובחמישית היא תחכה לי.
עד שלמדתי את התחנות וכבר לא הייתי חייבת לנסוע רק בקרון הראשון, הגעתי אל התחנה הבאה של חיי, ואל הריח שלה, הפוך במהותו. פריחת ההדרים היכתה בי כבר בירידה מכבש המטוס בנתב"ג, בלילה, 1990. ריח שמדגדג באף ומשתלט בדומיננטיות שלו. ריח זר, חדש, לא מזוהה, כמעט מכוכב אחר. ריח שמאז עושה לי פרפרים בבטן בכל אביב — קצת התרגשות, קצת אופטימיות, הרבה קוצים של הכל פתוח.
מלכת הלילה (Cestrum Nocturnum) הוא שיח עם פרחים קטנים שנפתחים בלילות הקיץ החמים. בקיץ תל אביב נוטה להיות דחוסה, חמה ולחה, ללא הפוגה או מנוחה. אחרי שיורדת החמה והעקה פוחתת, חוזרת תחושת חיות מרגשת והעיר מזמינה לצאת ולטייל בה. ואז, כמו רוח רפאים, מופיעה מלכת הלילה. גם אם לא ברור איפה היא נמצאת, היא עוטפת את סביבתה בניחוח מתוק, מורכב ועוצמתי שאי אפשר להישאר אדישים לו. את הקרדיט לניחוח צריך לתת לתרכובת שנקראת פניאתנול, אולי השם הכי לא חושני לריח כל כך מהפנט. היא נמצאת גם בפריחת הדרים, שושנים, יקינתון או גרניום, וגם ביין מענבי מוסקט. מספיק לעצום עיניים ולהריח יין מענבי מוסקט — ולאחד זה יזכיר את הגרניום בגינה, לאחרת את ריבת השושנים של סבתא, ולי? את לילות הקיץ בתל אביב.
ריח של גויאבה מחזיר אותי מיד לפינה מסוימת בחצר של סבתי האהובה בפרדס חנה, לעץ הגויאבות, כשהייתי בת 10 בערך. הוא מעורר בי הרגשה קייצית, חמה, שמחה ותמימה. הוא מחזיר אותי לטיפוס על עצים עם אחי, לתחושה של עלים יבשים מתפוררים מתחת לרגליים היחפות ולחולצה שספגה את ניחוח הפירות. הוא מיד מעלה בי דמעות של געגועים — גם סבתי וגם אחי אינם בין החיים יותר, והחצר של סבתא גם היא כבר מזמן עברה לבעלות אחרת. אבל אני שמחה בזיכרון הזה, שמציף רגעים פשוטים וטובים של ילדות כפרית.
במגזר הערבי לקפה יש מקום משמעותי, ורבים נוטים לשתות אותו עם תוספת של הל. אבי היה שותה המון קפה במהלך היום, ובמשך השנים הייתי אחראית להכנת כוס הקפה שלו. הייתי נוהגת להרתיח מים ולהוסיף את הקפה, קצת סוכר ורבע כפית הל, בדיוק כמו שהוא היה אוהב. אני הבת הבכורה, ותמיד הייתי הילדה של אבא, היינו קשורים מאוד זה לזה. לצערי הרב הוא מת בגיל צעיר מאוד מדום לב. במשך כשנתיים אחרי מותו נמנעתי מלהגיע למקומות שהוא אהב, לקח לי שנים לצאת מהאבל עליו, אבל אבי היה אדם שמח, וכיום אני מתרפקת על הזיכרונות הטובים ממנו. ומאז מותו אני נוהגת להוסיף לקפה שלי הל — הריח שלו מחזיר אותי, בכל פעם מחדש, לתקופות שמחות בילדות, אל המשפחה ובעיקר אל אבא, שזה הריח שהכי מזוהה איתו.
הזיכרונות הראשונים שלי הם מגילי 6-5, מתקופת הסתיו, כשמשפחות־משפחות היו מתכנסות לבצור ענבים ולהכין מהם מיץ שטעמו יחיד ומיוחד במינו, אין טעים ממנו. לכן הריח שלו מזכיר לי את בית סבא וסבתא, הוריה של אמי, שגרו בחברון, ואת החום, האהבה, הכיף וימי התום שחווינו שם, בעיקר בתקופת הבציר. אחרי הבציר הכניסו את הענבים לשקים ודרכו עליהם, ואז הוסיפו למיץ אבקת חול מהסלעים האופייניים לאזור, שבעצם שימשה לסינון, ובישלו אותו במשך כ־12 שעות. בכל הזמן הזה היינו מוקפים בבני משפחה, באווירה של חג. למיץ עצמו — דיבס, דבש ענבים — יש טעם בורדו עמוק שנשמר כל השנה, והוא משמש גם לבישול. בבוקר שותים אותו לצד מנת טחינה, לאנרגיה ולבריאות טובה. או שמערבבים אותו עם סולת ונותנים לתערובת להתייבש בשמש עד שנוצר החביסה, מעין קינוח שאוכלים בעונת הבציר. עד היום אמי מעדכנת אותי מתי החגיגה מתקיימת, ואז אני נמנע מלטוס לפגישות עסקיות ומשתדל להגיע לחגוג עם המשפחה בחברון. אלה הניחוחות הכי טובים, יותר מכל בושם יוקרתי, והם נישאים באוויר ומתפשטים בהרים ובאזור כולו. אני מקווה שבעונת הבציר הקרובה נוכל להביא את המאכלים הנפלאים הללו לחנויות לגעת באוכל, כדי שגם הקהל הרחב יוכל ליהנות מהטעמים והריחות.
כשאני מריח אספרסו אני מרגיש חו"ל, אבל כשאני מריח קפה שחור אני ישר מרגיש בבית. איפה שאני לא מריח אותו, אני מתמלא תחושה נפלאה. לכן לפעמים אני שותה קפה שחור רק בשביל להתנחם, לחזור להיות ילד, כשעוד לא היתה מוטלת עליי אחריות. הריח שלו מחזיר אותי לאבא שלי, שהיה רומני אבל הכין אותו בפינג'ן, עם כל הטקס. הוא היה לוקח אותי לרחוב החלוץ בחיפה, אל הקצב, לקנות נקניק, ואל החנות הקטנה שבה טחנו לו את הקפה. הטחינה, הריח הזה — אין לו מתחרה. לפעמים אפילו הטעם של הקפה לא יכול להתחרות בריח, הריח שמבטיח "וואו, מה שאתה הולך לטעום עכשיו...". זה כמו ההבדל בין הפנטזיה למימוש שלה. הציפיות בשמים, הטעם בסוף בסדר.
ריח קפה שחור של בוקר, שפוגש רבע כפית של חווייג' טרי טחון דק במשלוח ישיר מראש העין, הוא בשבילי הריח של הבית. עבודת יד של סבתא שודיה, הסבתא מס' 1 בעולם. לכל מי ששאל מה סוד הקסם של התימנים לאריכות ימים: רבע כפית חווייג' בקפה זה בטוח התחלה טובה.
זה היה הבוקר של 9 או 10 ביוני 1982. כבר הרגשתי אז שאכלתי אותה מכל הכיוונים בלבנון — היינו פלוגת החוד של הצבא הישראלי, נכנסנו לצידון, ואז נבלמנו בכיכר המרכזית עם הרבה אש מכל הכיוונים. זה היה לילה מפחיד וטראומתי, ניסינו לחצות את הכיכר בצורה מטומטמת, חיילים נהרגו ונפצעו. ישבנו בחושך, מתחת לאיזה בית, בעיר שאתה לא מכיר, יורים עליך מכל מיני מקומות, אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. חוויה מורטת עצבים. הקרב על צידון נגמר רק כשחיל האוויר הפציץ בבוקר, ואלפי המחבלים שהיו בעיר נכנעו.
ובבוקר... אני זוכר את הריח. צעדנו לכיוון הים, חלפנו על פני אוטו שספג פגיעה מהירי של הפלוגה שלנו, ושבו, אני מקווה, נשרפו מחבלים. שם הכרתי את הריח של גוויות כשהן נשרפות, מובהק ומבחיל. זה ריח מתוק, אבל מתוק מחליא, לא מתיקות משכרת כמו פריחת הדרים. ריח של בשר חי שנשרף עם המיצים וכל הנוזלים שבו, כמו שהוא, ריח של מוות. לא מעט אנשים שחוו מלחמה מכירים את זה.
לצערי לימים הרחתי את אותו הריח בלא מעט מקומות בעולם, כשסיקרתי אזורי מלחמה, או בשריפת הגופות בוורנאסי, הודו. ולפעמים לא צריך להריח פיזית את הריח הזה כדי שהוא יעלה. כאדם כותב אתה נהפך לאספן של ריחות וטעמים, לומד לשמר תחושות וחוויות, לא תמיד צריך טריגר, לפעמים הכתיבה פשוט מציפה אותן. הייתי בן 23 כשנחשפתי לריח הזה, ותכף אהיה בן 60. ריח לא עוזב, מתברר.
רוב הריחות החזקים של ילדותי כבר לא בסביבה. זה של קופסת כדורי טניס שרק נפתחה. של קופסת פילם, גם שנים אחרי הפתיחה. של דפי סטנסיל סגלגלים שזה עתה הגיעו מחדר המורים. הקרם של ניוואה בקופסת המתכת הכחולה עוד זמין בכל פארם קרוב, אבל צריך לכוון אליו, ליזום את המפגש איתו. לא נתקלים בריח שלו במקרה.
בזה של אולטרסול כן. פתאום בהליכה ברחוב — משב. ובהרף רגע אני ילדה, יחפה, חופש גדול, אילת. בדל ריח (רק של הקרם, לא של התרסיס), ומשהו מתרונן בי ושר, כל משקל העולם נעלם. מה הפלא שבכל תיק זרוקה לי שפופרת של אולטרסול, הדרך הקצרה לאושר טהור.
"Trussardi my name" הוא הבושם האחרון שאבא שלי, יוסף פרנקל, שמת לפני שנתיים, קנה לי. מאז אני משתמשת בו רק בתחרויות, והוא הריח שאני אוהבת כשאני מתחרה.
הריחות שאני הכי אוהב הם של אוויר נקי, לחם טרי שהרגע נאפה בתנור, וּוניל. ריח אוויר נקי מביא איתו סוג של רעננות וקלילות ועוזר לחדש את הנשמה. ריח של לחם טרי מביא סוג של נחמה ונותן לי הרגשה של ביתיות. וניל מריח כמו אהבה וחיבוק משפחתי. אחד הזיכרונות היפים שנקשרים בשלושת הריחות הללו היה ב־2016 בנסיעה שלי בצרפת, לאחר שנשאתי הרצאה מרכזית באחד הכנסים היוקרתיים בתחום שלנו. לפנות בוקר יצאתי במכונית שכורה מדיז'ון לנמל התעופה בז'נבה. הנסיעה עברה בדרך הררית יוצאת דופן ביופייה, ואוויר צח נשב מבעד לחלונות הפתוחים של המכונית אל הפנים והאף שלי. לאחר כשעה ורבע של נסיעה, בעודני חש רעננות וקלילות, הרחתי לחם טרי שנאפה באחד הכפרים באזור. כיביתי את מערכת הניווט והתחלתי לחפש את מקור הריח, עד שהגעתי למאפייה צרפתית שלידה הצטופפו אנשים. עצרתי את האוטו ונכנסתי למאפייה לקנות כמה מטעמים שנדף מהם ריח של חום וביתיות. בדרך חזרה למכונית הרחתי וניל מרחוב סמוך, וזה משך אותי לבית קפה קטן מאוד, עם שלושה שולחנות, שם ישבתי להתענג על הניחוח של מקלות הווניל שהיו מפוזרים בבית הקפה. כשהגעתי לנתב"ג הגוף והנשמה עדיין היו מרועננים, אחרי מסע מפרך של עבודה וגעגועים למשפחה.
כשהייתי בת 7 או 8, ביום כיפור בכפר באתיופיה, החלטנו לצום כמו הגדולים, בת דודה שלי, חברה שלי ואני. אבל בשלב מסוים נתקפנו רעב. לא רצינו שיידעו זאת, אז נכנסנו לשדה של עגבניות, ויש לי זיכרון שלנו יושבות, מתחבאות בין השיחים, ונוגסות בעגבניות. מאז אני מאוד אוהבת עגבניות, וריח של עגבנייה טובה, טרייה, ברגע שהיא נחתכת או ננגסת, תמיד מחזיר אותי לרגע ההוא, של החטא המתוק.
לעומת זאת, ריח אחר מהתקופה ההיא אין פה, זה של תירס על גחלים. כילדה גידלנו הכל בגינה, גם תירס, והיינו קוטפים את התירסים ושמים על גחלים. פשוט, וכל כך טעים. בכל פעם שניסיתי לעשות את זה בישראל או טעמתי את זה כאן, זה לא היה אותו דבר. אולי בגלל סוג התירס, אולי בגלל הטריות, משום שזה היה תירס שרק נקטף ואז הונח על האש, והיה פחות צמיגי ודביק, עם הריח ההוא, של עישון ומתקתקות, שעם הזמן נהיה ריח של געגוע לטעם שאי אפשר לשחזר.
בעודי צועד בין ערוגות הירק עולה באפי ריח הפול, והוא מעלה ברוחי תמונה של שבט. בתקופה שכולה בסימן המשפחה המורחבת, אני חושב על הימים שבהם כדי להתאחד סביב שולחן אחד לא היינו צריכים לעלות על האוטו. כל חברי השבט חיו על אותה חלקה, ולכולם היה ברור שהם שייכים אליו. היום אני תוהה מיהו השבט שלי. מיכל, אני וחמשת ילדינו? האם גם הורינו, האחים והאחיות שלנו וילדיהם — אלה שהשנה ישבו עם סבתא שולה לקלף את כל הפול — הם השבט שלי? אולי גם הדודים? החברים?
בימים אלה אני קוטף את ראשוני הפולים של הפול, והריח שלו מחזיר אותי אל הפעם הראשונה שזרעתי אותו. מדריך חקלאי אמר לי: "השתגעת, עכשיו לזרוע פול? הפול הזה ייצא לך אחרי פסח, ופול שיוצא אחרי פסח לא שווה כלום! אנשים מחפשים פול לתבשילי האביב ולחג, ומיד אחר כך לא יסתכלו יותר על הפול שלך". התעקשתי וזרעתי, וזכיתי להפתעה טובה כשאף אחד מאלה שקנו ממני את הפול לא הסתכל על לוח השנה. כולם קיבלו את היבול בשמחה והודו על הירק הטעים והמזין. זה הרגע שבו השתחררתי מאחת העננות המאיימות על כל חקלאי: ניסיון לקלוע לביקוש, שמאלץ להשמיד יבולים. ריח הפול מזכיר לי בכל פעם מחדש שהשבט המודרני שלי הוא האנשים שקשרו את גורלם בגורל היבול של המשק שלי. זה מרגש להיות עטוף בשבט גדול כזה.
אני חי את הטבע ואת המדבר, אוהב להרגיש קרוב לקרקע. כרוכב אופנועים אני מגיע הרבה לשטח, וכשרוכבים מרחקים על פני האדמה, הריח שלה חזק, מיוחד. לא כזה שפוגשים ביומיום. החלום הרטוב הוא אדמת חמרה אחרי גשם קליל, קצת רטובה אבל לא מוצפת ובוצית, ויש לה ריח מתקתק, שמזכיר לי את הקצף של הקפה. במדבר הריח הוא חריף ומעיק, של אבק שנכנס לאף. וריחות האדמה האלה תמיד מעיפים אותי לילדות, תמיד אל הריח של החול, אל ארגז החול, אל ההתפלשות בו. ועד היום, לפעמים, כשאני חוטף קטנה בגלגל, אני נופל, מתגלגל, מתפלש, וחול או בוץ נדבקים לי לפנים, כמו אז. הכל תמיד חוזר לחול.
לאדמה אחרי גשם או חריש יש ריח מדהים שממלא אותי, מעורר את כל החושים. הוא מזכיר לי מרחב, ביטחון, חופש. הוא מזכיר לי את עצמי, כילד, שוכב על האדמה ומריח את החמרה המעורבת בחול בחצר הבית שבו גדלתי. הוא מזכיר לי את אבא שלי, עודר ערוגות לתותים באותה חצר, במה שהיה אז כפר בלי אספלט ובלי חשמל, והיום הוא יישוב היוקרה כפר שמריהו.
בבלארוס, אמא שלי, רוזה, היתה בשלנית לפרנסתה. גדלנו בעיר בוברויסק, מקום מסוכן ואלים עם הרבה אנשים שיכורים, אבל הבית היה כפרי, אכלנו כל מה שהיה מסביב — ירקות, פירות, בשר. זה היה כיף. ואמא בישלה אוכל רוסי כפרי, כולל עוגות שמרים בטאבון מיוחד. היו כאלה עם צימוקים או עם קינמון, ואהבתי במיוחד את העוגה עם הפרג. אלה היו עוגות גדולות יחסית, אבל הן היו נעלמות ברגע שהיא הסתובבה לחצי שנייה. זאת היתה חוויה לאכול אותן עם חלב שמן, לא מפוסטר, איזה 15% שומן. ואז היינו אוכלים ללא רגשות אשם וללא דאגות. אמא שלי כבר לא בחיים, ועד היום ריח של עוגות שמרים הוא מבחינתי מסוכן, מנחם ומסמם. הוא מזכיר לי את הילדות, ואת אמא. זה ריח של ידיים שלשו בצק מתוק.
בחטיבת הביניים של בית הספר מקיף גילה, הכיתה שלי היתה ממוקמת ליד הקפטריה. בזמן השיעורים, ובעיקר לפני ההפסקה הגדולה, דוד, שהיה אחראי לקפטריה, היה אופה באגטים בתנור. בגלל הסמיכות לכיתה שלי היו שיעורים שבהם היה ממש קשה להתרכז בחומר הנלמד כי התמסטלנו מהריח של הפחמימות, וידוע שכשהבטן מקרקרת לראש קשה לעבוד. היו מורים ששחררו אותנו קצת לפני הזמן כשהמצוקה היתה קשה, וזה עזר לנו מאוד בגזרת התור התמידי בקפטריה. עד היום ריח של מאפה בתנור משגע אותי ומסמל עבורי את כל מה שנכון בעולם. ואולי אלה הגנים התימניים והמורשת המפוארת שלנו בתחום. לדעתי צריך להוציא בושם בריח פחמימות.
לרצפת עץ אמיתית בשילוב עם לכה יש ריח מיוחד שאופף כל אולם ספורט בארץ. זה ריח ספציפי מאוד, סנסציוני, ואני אוהב את הריח הזה, של הפרקט, יותר מאת ריח הגומי של ה־PVC. זה הריח שאני הכי אוהב בעולם.
כשאני נכנס לאצטדיון ומאפרים אותי לקראת שידור אני עדיין מרגיש כאילו זה הדבר הכי מטופש שיש. מתקיים משחק כדורגל, ואני לא על המגרש, ולא בחדר ההלבשה. הריח שאני הכי אוהב בעולם והכי מתגעגע אליו הוא הריח של חדר ההלבשה. כשאתה כדורגלן מקצועי כל כך הרבה שנים השגרה הזאת, של חדר הלבשה־אימון־משחק־אימון, היא פרנסה אבל היא גם הדבר שאתה הכי אוהב לעשות. זה סם החיים. ואחרי שזה נגמר קשה מאוד להשלים את כל מה שהמשחק נתן לך. זו רכבת הרים רגשית מסחררת. גם אם אתה עושה את כל הדברים הנכונים כדי "לצאת מזה" — מוצא עבודה, עושה עסקים, מבלה עם המשפחה — עדיין נותר חור רגשי. אתה מתחיל מסע מחדש בחיים, אבל אתה גם בסוג של אבל. אתה מרגיש שמשהו שתמיד היה שם עבורך, איבר בגוף כמעט, נתלש ממך. ואתה מחפש למלא את החלל, מחפש את האדרנלין, אתה מחפש את עצמך.
לפעמים, כשאני עוברת בפרפומריות עמוסות מבצעים שמוכרזים על גבי ניירות זוהרים, אני רואה אותו מונח בערימה, בזיל הזול, כמו שצועק השלט: קרם ידיים פנג'ל, בשפופרת מתכת ארוזה בקופסה לבנה־חומה. אפילו מראה הקופסה כבר מציף בי את ריח ידיה של אמי. היא עבדה כאחות, וכשהיתה חוזרת ממשמרת ערב אנחנו כבר ישנו. היא היתה ניגשת לבדוק שאנחנו מכוסים, ללטף, וריח הפנג'ל היה מקדים את הנשיקה שלה. זה הריח של האצבעות שפלו כינים מתלתליי, שהרגיעו כאב, שהלבישו כל בוקר. זה הריח שנשאה הכביסה אחרי שקיפלה אותה. כשגידלנו כלב אפילו בו דבק הריח הזה, הריח של אמא שליטפה אותו. אמא כבר החליפה את הפנג'ל בקרמים אחרים, מזדמנים, בכפוף למבצעים. ועדיין, כשאני נאספת לחיבוקה אני מחפשת את הריח ההוא, הישן, המוכר.
ריח של דשא מזכיר לי את ווימבלדון. ריח של המבורגר מזכיר את אליפות ארצות הברית הפתוחה. ריח של צ'יפס מזכיר את הרולאן גארוס. וריח של אבוקדו מזכיר לי את אליפות אוסטרליה הפתוחה. אין על הסנדוויץ' אבוקדו שם, שחקנים מחכים במשך כל השנה כדי להגיע לתחרות ולאכול סנדוויץ' אבוקדו במסעדת השחקנים. האבוקדו הזה כל כך טוב, עד שלא צריך איתו שום תבלין. האוסטרלים פשוט שמים אותו על כל דבר, וכולם טורפים. אבל אולי הריח הזה נחרת אצלי גם מפני שיוני ואני זכינו שם בגראנד סלאם המשותף שלנו. לאבוקדו אוסטרלי יש ריח של ניצחון.
ריח ששב ועולה בכל פעם שאני מגיעה לעיר אחרת בארץ או בחו"ל הוא הריח המקדונלד'סי, שזהה כמעט בכל מקום. עבדתי במקדונלד'ס בתקופת התיכון, ומאז ועד היום בכל פעם שאני עוברת ליד סניף של הרשת אני מריחה את ריח הזבל המבאיש, שמזכיר לי את הריח הנוראי לא פחות של הגריל שאותו היינו צריכים לנקות בסוף כל משמרת ערב. כתבתי על כך גם בספר האחרון שלי:
"אחרי המשמרות העובדים המשיכו לזמזם את רצף השירים גם מתוך שינה, להם ולריח שומן הבשר החרוך לקח זמן רב להתפוגג. הדבר היחיד שהיה מסריח יותר מהפחים שהיו מרוקנים בסוף כל יום עבודה ובמעבר בין ארוחת הצהריים לערב היה ריח גריל ההמבורגרים כשזה כבה. כל עוד בערה בו אש, נישא ממנו ריח צלייה, ריח הברזל המתערבב בריח בשר צלוי, אך ברגע שכבתה האש, הסירחון עלה. אין שילוב של ריחות טבעיים בעולם שיעזרו לתאר באיזה סוג של ריח מדובר, ריח בעל מרקם עבה וחונק, שנצמד לנחיריים באופן כזה שהנחיריים נסתמים והוא דבק בכול — בבגדים, בנעליים, בתכשיטים, בשערות ובעור, באיברים הפנימיים, ריח שומן שרוף של בשר מעובד, בשר של משהו שהיה פעם חי לכאורה. בסוף כל יום עבודה הם ניקו את הגריל, שפשפו אותו מבפנים, פירקו את סבכות הברזל, הבריקו אותן ואז החזירו אותן למקומן" (מתוך "חֶבְרָה", הוצאת רסלינג, 2018).
הריח שאני הכי אוהב הוא של חדר ההלבשה, של מקום חנוק, לעתים אפילו לא נעים, כמו הריח במרתפים. זה הריח של הג'ודו.
רחבת דק צפופה. עץ כהה. רגליים קטנות רוקעות עליה. הן רצות במעגל כרוח סערה. צחוק מתגלגל ורועש. אווירה של חופש. ביד הם מחזיקים מקל של צמר גפן ורוד. ממכונת הסוכר בצד עולים אדים שאופפים את מעגל הילדים, ונערה רוקחת את הצמר הוורוד ללא הפסקה, כמו מעשה כישוף.
אני מביטה מהצד, מקנאה בסיטואציה שיצרו לעצמם. רוצה לגשת לנערה ולבקש גם ענן, ומתביישת. לצדי ניצב בן הזוג שלי, ואני לוחשת באוזנו את רצוני. הוא צוחק, "זה לילדים". אני בולעת את הרוק, עוצמת את העיניים, ורק נושמת את אדי הסוכר, מדמיינת את הטעם שלו נמס על הלשון, את הקריעה הדביקה והמתמשכת של הצמר. הריח מוליך אותי אל הילדות, כשרק באירועים מיוחדים היתה מכונת סוכר, והייתי מחכה יום שלם כדי להגיע אליה וללחוש לאמא שאני רוצה "מהענן הוורוד". היא ידעה כמה אני רוצה, והביאה לי מיד. ועכשיו אני שוב שם, בתוך ההמון: ביד אחת אוחזת את המקל, בשנייה קורעת את הצמר ומכניסה לפה.
בשנות השבעים כתבתי שיר ששמו "20 ריחות לאורך השדרה". השדרה מפרדס חנה עד קיבוץ משמרות, אני הולך, מריח וכותב — ריחות פריחה מהפרדס, ריח השמן על הכביש, ריח הטרקטור שעבר, ריח האדמה הרטובה, ריח בית המטבחיים, ריח הברושים, ריח הזבל, ריח השדות, ריח הריסוס, ריח הסוס שעבר עם רוכבו, ריח האהבה, ריח הלול, ריח השמחה, ריח החופש, ריח היצירה, ריח הנסורת באוויר, ריח השקט, ריח הזיעה, ריח הסיגריה וריח השרב. ואני עם כובע ונוצה נוסע למקום ששם האהבה, והריח חד בנשמה, מעורר את הנחיריים ומתופף על הלב, שמניע את החושים והעיניים, לכתוב את המילים.
© כל הזכויות שמורות ל"כלכליסט"
www.calcalist.co.il
info@calcalist.co.il
איסוף החומר: דיאנה בחור ניר
ראיונות נוספים: רעות ברנע, ארי ליבסקר, אוריאל דסקל, קרן צוריאל הררי
עורכת הגיליון: אדוה קיזלשטיין
עיצוב: דורית שוחט
עיצוב המהדורה הדיגיטלית: נעם תמרי
איורים: EREZOO