המשוגעים לדבר

//

יוגב כרמל

//

צילום: תומי הרפז

"כל צינור כיבוי אש יכול להפוך לפאוץ' או נדנדה"

אופיר יעקובי,בן 40 מפרדס חנה, נשוי + 2, מייצר אקססוריז מציוד הצלה וספורט אקסטרים פג תוקף

המשוגעים לדבר

יוגב כרמל

צילום: תומי הרפז

אופיר, מה זה בכלל ציוד הצלה ואקסטרים?

הגעתי לתחום כי אני חובב טיפוס וגלישת מצוקים, ולכן חומרי הגלם המרכזיים שאני עובד איתם הם חבלי טיפוס, רתמות, וחלקי המתכת שבהם, כמו טבעות ושאקלים. נוסף עליהם אני עובד גם עם בדים של מפרשים ומצנחים, זרנוקי כיבוי אש, צמיגים ופנימיות של צמיגים, רשתות הצללה של הצבא, קסדות וחליפות צלילה.

מה אפשר לעשות מכל הדברים הללו?

אני מכין בעיקר חגורות מכנסיים, תיקים ונרתיקים, אבל גם דברים שהם יותר "קישוטים" כמו פולרים של רוכסנים, מחזיקי מפתחות ונרתיקים לטלפונים ומצתים. בזמן האחרון אני מתנסה גם ביצירת תכשיטים, כמו צמידים ושרשראות.

איך אתה יודע להפוך זרנוק כיבוי אש, למשל, לנרתיק?

אני בתחום הטקסטיל כבר כ־20 שנה ועבדתי בסטודיואים לעיצוב תעשייתי, כך שזה בא לי כמו רנטגן. ברגע שאני מסתכל על חומר גלם, ישר עולה לי לראש רשימה של מוצרים שאפשר לייצר ממנו. זרנוק מכבי אש למשל, הוא מטבע הדברים חלול, אז אני מכין ממנו נדנדות — מכניס לתוכו רצועה ותופר משני הצדדים ויש נדנדה. אני גם מכין ממנו שטיחונים על ידי חיתוך כמה רצועות של צינור ותפירה שלהן אחת לשנייה, וגם חגורות ופאוצ'ים קטנים. זה חומר מדהים וחזק מאוד. גם קל מאוד להשיג אותו, כי ברזי כיבוי נמצאים כיום כמעט בכל בניין וכל חמש שנים חייבים להחליף אותם.

"העסק נולד לפני ארבע שנים כשפג תוקפו של חבל טיפוס שאהבתי, ולא יכולתי לזרוק אותו. אז החלטתי להכין ממנו חגורות, ומשם הכל התגלגל. כל חגורה שלי מספרת בשריטות שעליה בדיוק איפה הייתי כשהן נוצרו ומה קרה לי"

מה זה אומר שהציוד פג תוקף?

לכל מוצר שחיי אדם תלויים בו יש תוקף שהחברה עצמה מטביעה בו. זה יותר עניין משפטי, היצרנית מקבלת אחריות לחמש עד עשר שנים, ולפעמים המוצר נפסל לשימוש עוד קודם לכן אם עבר איזו תאונה. התוקף נקבע מרגע הייצור, גם אם המוצר מעולם לא היה בשימוש ואפילו לא יצא מהמחסן של היצרנית ונותר חדש לגמרי בניילון. בכל שנה נפלטים אלפי טונות של ציוד כזה, שאין מה לעשות איתן. אז למה לא למחזר?

מאיפה אתה משיג את החומרים?

אני עובד מול יצרניות הציוד, ומציע להן לאסוף את פגי התוקף. לאט־לאט למדו להכיר אותי ושומרים לי חומרים בצד. בארץ רוב הציוד הזה נפלט מצה"ל ומהמשטרה, אבל אליהם עדיין לא הצלחתי להגיע.
חוץ מזה, יש גם הרבה לקוחות שמביאים לי ציוד. אתמול מישהו הודיע שהוא שומר לי שלושה מצנחי קייט־סרפינג, למשל. אני מפרסם בפורומים של ספורט אקסטרים ומדבר לאנשים ברמה הרגשית — מספר להם איך הכנתי לעצמי חגורה מחבל טיפוס שעברתי איתו חוויות, וכל יום היא מזכירה לי אותן.

נרתיק לנייד מרתמת טיפוס של יעקובי

"לכל מוצר שחיי אדם תלויים בו יש תוקף שנקבע מרגע הייצור, גם אם המוצר מעולם לא היה בשימוש ונותר חדש לגמרי בניילון. בכל שנה נפלטים אלפי טונות של ציוד כזה, שאין מה לעשות איתן. אז למה לא למחזר?"

אתה מקבל חומרים בחינם, זה לא אמור להוריד את עלות המוצרים?

יש לא מעט עבודה על חומרי הגלם הללו, שרבים מהם היו בשימוש אינטנסיבי, נשחקו, דהו והתלכלכו. בחבלים, למשל, חיכוכים יוצרים חום שמקשה ומהדק אותם, ולכן קשה להוציא להם את הליבה מבפנים. העבודה היא הפקטור המשמעותי במחיר.

איך הגעת לעולם הטקסטיל?

זה הגיע מהבית. אמא שלי היתה קצת תופרת וסורגת וסבא שלי היה חייט. מכונת תפירה מעולם לא היתה דבר זר עבורי. זה נגע בי כשנכנסתי לעולם האקסטרים, כי זה מגיע עם הרבה חומרי גלם. כשאתה רוכב על אופניים אתה לא חושב על הצמיגים, אבל כשאתה גולש סנפלינג יש לך אביזרים שנועדו קודם כל לשמור על החיים שלך והכל עשוי מטקסטיל. אני אדם סקרן, מעניין אותי איך כל דבר בנוי. מרגש אותי הבד עצמו, ואני אוהב לקרוא את התוויות במוצר, כדי להכיר אותו טוב יותר.
העיסוק בזה התחיל בתקופת הצבא. הייתי לוחם מורעל במגלן, עד שיום אחד באמצע תרגיל הסתערות על גבעה, תפסתי את עצמי אומר: "מה אני עושה פה? אני לא רוצה להילחם באף אחד". באותו רגע הודעתי עם דמעות בעיניים שאני לא רוצה להיות ביחידה. אחרי כחודש, כשעוד הייתי בבסיס של היחידה, ראיתי חדר עם מכונות תפירה והמון בדים, והוא נראה לי כמו משהו מהאגדות. ביררתי מי המפקד האחראי, הלכתי אליו ואמרתי שאני רוצה לתפור. והוא אמר "אין בעיה, תבוא". זה היה עד כדי כך פשוט. עדיין לא ידעתי לתפור אפילו, אבל ידעתי שאני רוצה. אז לימדו אותי איך להפעיל מכונת תפירה, והייתי שם כל יום משמונה בבוקר עד הלילה, הרבה אחרי שכולם כבר הלכו למגורים. תפרתי הרבה פריטים מסווגים שאי אפשר לדבר עליהם, דברים מורכבים מאוד שמצריכים גם הרבה תיקונים.

מתי זה נהפך למקצוע?

אחרי הצבא למדתי צילום ועבדתי כצלם. אבל אחרי כמה שנים, אחד הקצינים שהכרתי במגלן השתחרר ופתח חברה לציוד צבאי, ומכיוון שכבר הכרתי את החומרים וכבר היה לי סיווג ביטחוני הוא הציע לי לעבוד איתו כאיש פיתוח של מוצרי הסוואה. משם המשכתי לעוד חברות בתחום, התחילו להיווצר קשרים ולמדו להכיר אותי ונהיה לי דרייב להפוך את זה לעסק. קניתי מכונה ולאט־לאט העיסוק שלי בתחום התרחב. עד שב־2016 פתחתי את העסק הנוכחי.

מה עורר בך את הרעיון לייצר מחומרי אקסטרים?

האהבה לטיפוס. בכיתה ח' התגלגלתי לחוג אתגרים, סוג של תנועת נוער של טיולים ופעילויות עם חיבור חזק לספורט אתגרי: קירות טיפוס, סנפלינג וקיאקים. באתגרים עשיתי קורס טיפוס רשמי והתאהבתי. עד שעזבתי את קריית שמונה בגיל 25, הייתי מטפס כמעט בכל שבוע. מאז התדירות פחתה, אבל עד היום אני מטפס פעם בכמה חודשים, בעיקר במצוק הנעלם ליד קריית שמונה.
לפני ארבע שנים פג תוקפו של חבל טיפוס שאהבתי, ולא יכולתי לזרוק אותו. הוא היה כל כך יפה ומלא בזיכרונות שהרגשתי שאני חייב לעשות ממנו משהו. אז החלטתי להכין ממנו חגורות, ומשם העסק התגלגל. כל חגורה שלי מספרת בשריטות שעליה בדיוק איפה הייתי כשהן נוצרו ומה קרה לי.

אתה מצליח להתפרנס מהתחום?

כן, כי מלבד מהעסק אני גם עוסק בתיקוני מוצרי טקסטיל ופיתוח מוצרים לתחום הטקסטיל הצבאי.

אמנם הגעת מטקסטיל, אבל אתה מתעסק גם עם חומרים אחרים לגמרי.

שום חומר לא זר לי, גם לא ברזל ועץ. עבדתי אחרי הצבא עם חומרים כאלה ועוד כילד הייתי יד ימינו של אבא שלי בתיקונים ועבודות בבית. אני מחפש כל הזמן חומרים חדשים לעבוד איתם. כשאני רוכב עם הילד שלי בבוקר לגן על האופניים, אנחנו אוספים בצדי דרך דברים שנזרקו לזבל. אני מוצא עניין בכל דבר.