רותי רוסו

שפית ועיתונאית אוכל

מרחבי השמאטע: הכפר, החוף, הגג

לפני כמה שבועות הגיע אלינו שליח. הייתי לבד בבית, במכנסוני טריקו קצרצרים בני 200, גופייה ישנה שגדולה עליי בשלוש מידות ושיער האגריד פרוע. אבל הוא צלצל שוב ושוב, ונאלצתי לפתוח. רק חריץ בדלת, "בגלל החתול". הושטתי יד, לקחתי את החבילה, אבל הוא הספיק להביט בי וקרא: "רותי! אפשר סלפי? אשתי תתעלף". זה היה בעיקר מצחיק, וחשבתי על אשתו, שתראה את התמונה ותנסה להבין מי זאת הפרועה המופתעת לצד בן זוגה המחייך. אצלי במשפחה צחקו שאני צריכה להתחיל להתלבש גם בבית במידה מינימלית של הקפדה. אין סיכוי שזה יקרה.

ולא רק בבית. מצאתי שהמקומות שאני הכי אוהבת בעולם, אלה שנוסכים בי שקט פנימי ומצליחים לכבות את הסטורי האינטנסיבי של החיים, נמדדים בדיוק כך, לפי מדד השמאטע: עד כמה אני מרשה לעצמי להסתובב בהם בחולצה גזורה מהתיכון וטרנינג נעים עם חור שכבר ראה דבר או שניים. אלה תמיד יהיו מקומות לא צרכניים במהותם, אף פעם לא בירה אירופית או מטרופולין נחשבת, אין בהם שופינג כפייתי ושוכחים בהם מקיומן של רשתות חברתיות. הם מבוססים על אפס שיפוטיות (הנה הפיכה שיפוטית שכולנו נתמוך בה!).

המקומות שנוסכים בי שקט ומצליחים לכבות את הסטורי האינטנסיבי של החיים נמדדים בעד כמה אני מרשה לעצמי להסתובב בהם בחולצה גזורה מהתיכון וטרנינג נעים עם חור

‍

ואלה המקומות בצמרת דירוג השמאטע הרשמי שלי:

• עמק אאוסטה, איטליה: זה אזור לא מתויר ולא מגניב. הניב המקומי צרפתי, הגבינה מצחינה, והמסעדה הקטנה הטובה בכפר תמיד סגורה. אבל יש אלפים, קריר בקיץ, ולא יקר, אני חוזרת לשם בכל הזדמנות. זה לא המקום לסשן תמונות טוסקניות עם מטפחת יפה ומשקפי שמש, זה המקום ללבוש בו את אותו ג'ינס ארבעה ימים, לבהות, לקרוא, לרמות את הילדות ב"שבץ נא".

• חוף נחשולים, ישראל: כבר 20 שנה אנחנו נוסעים לשם, כל המשפחה, אחרי שהעונה נגמרת. וכולנו סופרים את הדקות עד החופשה, סופ"ש שבו לכל השופוני אחראי הטבע. החדרים והמתקנים בסיסיים, אבל הימים שם ארוכים, וכולם לובשים את אותו בגד ים לא ברזילאי מהבוקר עד הערב, כולל בשנ"צ.

• הגג של הבניין, תל אביב: עד הקורונה הגג היה מחסן רהיטים, דודים ואנטנות. בסגר הראשון פינינו הכל והוא נהפך, כבמטה קסם, לסתם גג בטון מפויח ללא נוף. אבל הבאנו כיסאות, והעלינו יין ואוכל, ופתאום הכרנו את השכנים, שכמונו נשארו באותה פיג'מה שבוע רצוף. זה שינה את הבניין לתמיד: מאז אנחנו חוזרים לגג, מקומות שונות, בהרכבים שונים. אין בו כלום, ובכל זאת הוא מצע טוב לחברות טובה, והוא המפלט הכי זמין, הכי קרוב, בלי לנסוע לשום חוף או לטוס רחוק. מקום ראשון במדד השמאטע.

‍

אלון אולארצ'יק

מוזיקאי

הקפה הקטן בנמל יפו

בקצה הצפוני של נמל יפו יש מעין קיוסק/בית קפה, כזה שמוכרים בו כל מיני משקאות חמים ומשקאות קלים וגם עוגות וסנדוויצ'ים קטנים. מגיעים לפני שקיעת השמש, מזמינים מה שרוצים, ואז יושבים על כיסאות גבוהים בצדה השני של הדרך, ובוהים בים. והים, כידוע, כל הזמן משתנה. לפעמים יונים באות לגנוב את העוגה שהזמנו, ואז מגרשים אותן קצת. זו דרך מצוינת לקחת פסק זמן מהרכבת הדוהרת של החיים בלי לטוס למרחקים. ובכלל, אני מאוד אוהב את יפו עכשיו.

טדי נגוסה

ראפר

פארק החורשות, תל אביב

בשנתיים האחרונות אני גר בתל אביב. עברתי אליה מהבית של ההורים שלי, בלוד, ולקח לי רגע להתרגל לשגרה כאן, לקצב המהיר של החיים.

בשנה האחרונה עשיתי עבודה פנימית והתאמנתי בלהיות נוכח. הפסקתי לעשן — זה אולי הדבר שהכי אהבתי לעשות בזמני הפנוי, אז ההפסקה לא רק השפיעה לטובה על הערנות שלי, אלא גם פינתה לי הרבה זמן לעצמי. התחלתי למלא אותו בהליכות לפארק החורשות, שקרוב לדירה שלי.

אני יוצא לשם בכל בוקר, ואף פעם לא יודע מה אמצא בדרך. כבר ביציאה מהרחוב שלי אני רואה מדרכה מלוכלכת; היא נשארת מלוכלכת גם אחרי שרכב הניקיון העירוני שוטף אותה. יש לכלוך שלא יורד. ואז אני חוצה את הכביש הסואן ונושם לרווחה, כי אני יודע שעכשיו אני הולך להיות מוקף בעצים הירוקים והגדולים של הפארק.

הרבה נשמות אבודות מגיעות לשם לנוח. אני רואה זקנים שקמים מוקדם עם שקיות של לחם ישן, ואני רואה ציפורים שמחכות להם כדי לאכול את ארוחת הבוקר שלהן. אני רואה את ההומלסים הקבועים של הפארק, אלה שאני כבר מזהה, ולפעמים גם פרצופים חדשים. אני רואה אנשים שקמים להתאמן, ורוכבי אופניים ששועטים במהירות על השביל המסומן. בימים מיוחדים אני רואה טווס שקופץ מעל החומה של הכנסייה הרוסית ויוצא לסיבוב דאווין.

אני מקיף את כל הפארק וחוזר דרך מגרש הכדורגל וגן השעשועים, שבשעות האלה של הבוקר עדיין ריק מילדים, חוצה שוב את הכביש הסואן, וחוזר אל הרחוב שלי, אל הדירה שלי. אולי זה לא מקום המפלט שלי, אלא טיול המפלט שלי, אבל אולי זה בכלל לא מפלט, זו חזרה. אולי ככה אני חוזר אל עצמי.

ענת זלצר

יוצרת דוקומנטרית

בריכת גורדון, תל אביב

זמן: גדלתי בתל אביב, והכרתי את בריכת גורדון "הישנה" מילדותי. אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שבה שחיתי לגמרי לבד; זה היה שם. הייתי בת 8. תמיד ידעתי שאני אוהבת לשחות, שאחזור לשחות, אבל רק בגיל 49 נתתי לעצמי מתנה, ולמדתי לשחות חתירה. גורדון היתה אז בשיפוצים ועבר עוד זמן עד שהגעתי אליה, אבל עכשיו אני כאן, כבר בערך 12 שנה, בקיץ, בחורף, בשחייה של 45-35 דקות או בהתעמלות מיוחדת במים. אני מגיעה חמש פעמים בשבוע, ובתקופות עמוסות, כשאני מגיעה פחות — פחות טוב לי.

המקום הזה עשה תיקון גדול בחיי. תיקון בקשר שלי עם הגוף, בקשר שלי עם עצמי. ולפעמים הוא מאפשר לי דיאלוג פנימי שאין לי במקום אחר. כשמגיעים לשחייה טרודים, המחשבות יכולות להתחפר בתוך עצמן, ויוצאים מהמים טרודים. אבל לפעמים המים גם מבריחים את המחשבות, ולפעמים הם מעוררים את הדיאלוג הפנימי הזה, מביאים רעיונות, פותרים בעיות.

זרים ששומעים שיחות של גורדוניסטים לא מבינים על מה אנחנו מדברים: "איזה מים היו היום, אה?", "כן, איזה מים...". השאלה איזה מים היו לך בבריכה בבוקר היא אחד הדברים הכי חשובים בכל היום שלך

‍

מים: כי יש משהו במים האלה. אני כבר לא יכולה לשחות בשום בריכה אחרת, רק במי מלח, בים או כאן. בעיקר כאן. השילוב הזה, של המים והמלח והרעננות והשקיפות והמגע המיוחד — לא קיים בשום מקום. כשנכנסים למים האלה התחושה היא של טבילה. היא משחררת, היא מרגיעה, היא מלמדת אותנו להרגיש את הניואנסים של המים. בכל פעם זה שיר אחר.

אנשים מבחוץ ששומעים שיחות של גורדוניסטים לא מבינים על מה אנחנו מדברים: "איזה מים היו היום, אה?", "כן, איזה מים...". כי יש הבדל במים. יש הבדל בין המים הטריים של הבוקר למים של הערב, יש הבדל בין הימים, יש אנשים שיגידו לך ש"המים היום שמפניה", והשאלה איזה מים היו לך בבריכה בבוקר היא אחד הדברים הכי חשובים בכל היום שלך.

אנשים: במשך שנים הסתכלתי על אנשים ששוחים פה ורציתי גם, עד שצילמתי במקום חלק מסרט דוקומנטרי — והבנתי שהגיע הזמן, שאני צריכה לחזור לגורדון. ובעקבותיי באו בן הזוג שלי, ואח שלי, וחברה טובה אחרת, הצלמת גליה גור זאב, שבמידה רבה הכניסה אותי לעולם השחייה, וגם תיעדה את הבריכה. היום כולנו כאן, ואיתנו מגוון של אנשים. אני כבר מכירה הרבה מהם, בני כל הגילים — אלה ששוחים, אלה שטובלים, אלה שבקבוצת ההתעמלות שלנו. קהילה.

לפעמים כשאני חושבת על השנים הבאות אני מבינה שאני צריכה לגור ליד הבריכה, או שאני מוטרדת פתאום מהבנייה בכיכר אתרים וממה שהיא תעשה לבריכה, או חוששת שלא תמיד יהיו מספיק מנויים כדי שימשיכו להפעיל את הבריכה... זה החלק של בריכת גורדון בחיים שלי, היא עד כדי כך משמעותית לי.

נוף עתאמנה

שפית

בית הנופש ברוואבי

החלום שלי בשנים האחרונות היה לקנות בית נופש, שיהיה מקום מפלט עבורי ועבור משפחתי. רבים מחבריי ומכריי קנו בתים כאלה בטורקיה, באיטליה, ביוון או במקומות אחרים, והם אכן נהנים מנסיעה לשם פעם או פעמיים בשנה. אבל אני רציתי מפלט שאוכל ליהנות ממנו לעתים יותר תכופות, וביעד שאינו מצריך טיסות ותכנון זמן קפדני. כזה שאפשר להגיע אליו בקלות ובספונטניות, רק קפיצה קלה מתוך חיי היומיום שלנו בכפר קרע.

אז קניתי בית נופש במרחק כשעה וחצי נסיעה. זה רק יתרון אחד שלו. גם לעבודה הוא מקרב אותנו: רק שעה נסיעה לתל אביב במקום שעתיים־שעתיים וחצי. יתרון אחר, משמעותי לא פחות, הוא החיים הזולים שבית הנופש הזה מאפשר לנו. כשחבריי הקרובים, יהודים וערבים, מדברים על יוקר המחיה, על עלות הקניות בסופר או הבילויים של הילדים, אני שולפת קבלות: חבילה של 10 פיתות ב־5 שקלים, חומוס/טחינה/סלט טורקי/חצילים ב־2.5 שקלים לקופסה, בקבוק מים בשקל, כניסה למתחם מפואר של טרמפולינות, מגלשות ומשחקי וידיאו ומציאות מדומה ב־25 שקל, החלקה על הקרח כולל הדרכה ב־30 שקל, תיק חדש לבית הספר ב־4 שקלים, או ב־45, אם הולכים על היקר ביותר בחנות. והמבחר של הכל אדיר, ובאיכות מעולה.

זה בית נופש במרחק כשעה וחצי מהבית, שמציע חיים זולים מאוד, עיר בטוחה ומסודרת, טבע מטריף, וגם מסע בזמן: ההווה והעבר מתקיימים זה לצד זה

כל זה קורה ברוואבי, מצפון לרמאללה. זו העיר המתוכננת היחידה ברשות הפלסטינית, שהאכלוס שלה התחיל ב־2015. באחת הדירות הראשונות אז עברו לגור הוריי; אני זוכרת את ההתרגשות שלהם כשריהטו את הבית, ואת הסיורים באזור שאבי הספיק לעשות לי לפני שהלך לעולמו. הוא נהג לקחת אותי לחוות הירוקים כדי לקנות חסה ופטרוזיליה ישר מהחקלאי, מהשדה ששוכן בסמוך למעיין המשקה אותו. משם היינו ממשיכים למשפחה בכפר השכן עג'ול, שמגדלת סומאק ומכינה סומאק ביתי אמיתי, ללא תוספות וצבעי מאכל. ומשם למאפייה שמכינה לחם בטעמים של פעם, כמו סבתא, ורק מקמח מלא, ואז לשוק הירקות הסואן ברמאללה, לקנות עגבניות בלדי מקומטות, לא עגולות, בצבע לא אחיד, אבל עם טעם שמצדיק את חוסר ההשקעה במראה החיצוני.

למדתי מאבא שכאן, ברוואבי, עיר העתיד, אפשר לחוות מסע בזמן: ההווה והעבר לא דוחקים זה את זה, אלא מתקיימים זה לצד זה, בו־זמנית, באותו מרחב גיאוגרפי. אני יכולה לחיות את שניהם, בין שחשקה נפשי בשופינג בקיו סנטר, הקניון של העיר שמארח את כל הרשתות העולמיות הגדולות, ובין שבא לי ללקט מרווה וסומאק עם החאג'ה תמאם ולשבת עם אום מוחמד על צלע ההר בשעה שהיא מגבנת את חלב העיזים שלה.

כשהייתי נערה שנאתי את הזהות המורכבת שלי וחשבתי שיותר קל להיות לבן או שחור. אבל עם השנים למדתי לאהוב את "משבר הזהות" שלתוכו נולדתי, ולמצוא את הטוב בקונפליקט ובמצב הפוליטי המסובך בארץ. הבנתי שבין הלבן לשחור, האפור שלי הכי מעניין, כי אני חווה גם את הצד הערבי־פלסטיני וגם את הצד היהודי־ישראלי. הספקטרום של חיי יותר רחב, יותר מרתק, ובעיקר הרבה יותר צבעוני. וזה מה שהוביל אותי לרוואבי, בעקבות הוריי. כיום אנחנו מבלים שם בסופי השבוע, בחגים, בחופשות, נהנים מהסדר, הניקיון והביטחון האישי שהעיר מציעה לנו, מהטבע הבתולי והמטריף מסביב, מסצנת המסעדות ומקומות הבילוי ברמאללה, וממסורות שנכחדו בחברה הערבית בתוך ישראל ועדיין קיימות בכפרים באזור. עכשיו, על מרפסת הבית שמשקיפה על האמפיתיאטרון המקומי ועל ההרים מסביב, אני מוצאת כאן שקט, שלווה והשראה לכתיבה.

הילה רוח

מוזיקאית

קריית המלאכה, תל אביב

לא ברור לי עד הסוף איך מקום שמחזיק בתוכו כל כך הרבה ניגודים הוא מקום מפלט בשבילי, אבל יכול להיות שזה כמו שלפעמים אני מרגישה הכי בנוח במזג אוויר קיצוני. בקריית המלאכה מתקיימים כמה יקומים במקביל ובסנכרון כמעט ברוטלי שאיכשהו מניח את דעתי, אפילו מרגיע אותי. אולי כי יש בו אמת.

פוגשים כאן את הלואו לייף, את החלקים האפלים, המטרידים שקיימים בכל עיר, אבל השכונה גם מלאה בחללי סטודיו של אמנים, גלריות, אולפני הקלטות, ברים ומסעדות. והכל שם נורא חד ולא מתיפייף. כל מקום חדש שנפתח מבקש להשתלב בסביבה, עם הרבה כבוד למה שכבר קיים.

אני נמצאת באזור הרבה, לפעמים כמה פעמים בשבוע. חדר החזרות האהוב עליי, הג'אנק, נמצא כאן, ברחוב העמל. אנחנו מעבירים בו שעות, חופרים, יוצרים, מתווכחים. אחר כך שותים בירה באחד המקומות הסמוכים, פוגשים חברים שעובדים בסטודיואים מסביב. אמנות, קושי, מעמדות, הכל כאן. לא קל לעיכול, אבל לגמרי חי.

דורית שוחט

מעצבת גרפית

הכנרת

תמיד אהבתי מאוד את הכנרת, אבל בעשור האחרון היא נהפכה לחלק בלתי נפרד ממני. מקום שמחזיר לי את השקט והאיזון הפנימי, שמאפשר לי לברוח לרגע מהחיים הדחוסים, לנקות את כל רעשי הרקע, ולכמה ימים לצוף בגן עדן עלי אדמות ולחזור לכמיהה קמאית לחיים פשוטים שעוסקים רק בכאן ועכשיו.

יש בכנרת הבטחה שתמיד מתקיימת עבורי. אני סומכת עליה שתמיד תהיה טובה אליי. אולי מוזר להרגיש כך כלפי מקום, בטח מקום שאצל הרבה אחרים מתקשר לחוויות קשות של מנגלים מסריחים, ערמות זבל, קטטות כתר פלסטיק, רמקולים רועמים ושיכורים אלימים. אבל אצלי זה תמיד מפגש מרגש. אני רק רואה אותה מתגלה בין ההרים במורדות הכביש מפוריה לצמח ונדלקת. "איזו יפה את היום!", אני אומרת לה, כל הגוף מתמלא ציפייה וחיוך של אושר נפתח.

הטבילה הראשונה היא הכי מתוקה, עם איכויות של טיהור. אין כאן צורך בזמן הסתגלות, אני לא "צריכה רגע" כדי להיכנס לאווירה של חופשה. טבילה אחת והופ, אני שלווה

הטבילה הראשונה היא הכי מתוקה. אני לא אדם מאמין, אבל יש בטבילה הזו איכויות אמיתיות של טיהור. אני פושטת מעליי את כל הדרך לכאן, את כל הזיעה והעצבים, האריזות והסחיבות, שוקעת במים, מתמסרת לקרירות, אני שלך ואת שלי. הכל נשכח ברגע, היא מלטפת אותי ברכות, ממיסה את כל הקשיים של לפני ואת כל הדאגות של אחרי. אין כאן צורך בזמן הסתגלות, אני לא "צריכה רגע" כדי להיכנס לאווירה של חופשה. טבילה אחת והופ, אני שלווה.

ומכאן יש רק נעימות, בכל. ברוח בעצי האיקליפטוס, בפכפוך העדין של המים על האבנים. אין חול שנדבק, הגוף תמיד נקי. האופק מטושטש, נראה אינסופי (אבל לא רחוק מדי באופן מאיים), והשקט תמידי. גם אם יש רעש בסביבה, הכנרת מספיק רחבה כדי שגם הוא ייבלע, ואני אוכל להיות נוכחת בפשטות של כל רגע. זו המתנה הכי גדולה שלה.

וכל רגע הוא אחר, עם הקסם הייחודי שלו. יש בכנרת את האור הכי יפה בעולם, גוונים משתנים של כחול שאי אפשר לתת להם שמות. בבוקר, מבעד לפתח האוהל שפונה אל המים בגדה המזרחית, אור השמש שמגיח מאחוריי מחבר את המים והשמים לתכלת בהירה, על גבול הלבן, עטופה בשמיכה ערפילית סגלגלה, רכה. לפני הצהריים, כשהשמש קצת עולה אבל עוד לא שורפת, המים צלולים ובוהקים בכחול קריסטל עז, ואני יוצאת לשחייה, רוקדת ונעה כמו דגיגה במים, או פשוט צפה. בערב, כשהשמש שוקעת מאחורי הארבל, המים נהפכים לשמן קטיפתי, מנצנצים בכסף וזהב, והשמים דרמטיים, כתומים, ורודים וסגולים. אלה רגעים קסומים במיוחד, ולעתים נדמה לי שאני חוזה בבריאת העולם.

אחרי יום של מים, בלילה מגלים את האש, סביב המדורה. רק בשנים האחרונות גיליתי שהחיבור שלי לאש חזק כמו החיבור שלי למים. אני מכירה אותה, מבינה אותה, מנגנת עליה במיומנות קדמונית מופלאה, וכמו המים, היא מהפנטת אותי אליה וסוגרת את היום בלחישה.

שלושה ימים בכנרת מספקים לי את אותו אפקט של מדיטציה עמוקה או חופשה ארוכה. באיזה עוד מקום אפשר ככה לחלום, בתכלת שוקטה ובתום.

יערה שחורי

סופרת ועורכת

ספריית בת ציון, יד אליהו, תל אביב

לאחרונה קיבלתי דרישת שלום מאוחרת, מסר שנע בזמן, מבטי, הספרנית מילדותי בקיבוץ געש. נכדתה כתבה לי שהיא זכרה אותי. אני כמובן זכרתי אותה. זכרתי כמו שזוכרים אהבה ראשונה, כי היא היתה שותפתי לאהבת הספרים והניחה לי לקרוא ספרים לא לגילי. זכרתי שהיינו בני 9 כשביקרנו בספריית הקיבוץ והמורה הקריאה לנו בהמשכים את "אנשי בראשית", כולל הפרק על הפרה יערה שביער נולדה. בחצי אוזן הקשבתי לעלילות משפחתו של אלכסנדר זייד והפרה שלהם, ששמה כשמי, ומצאתי מקום מסתור בין המדפים הגבוהים. שם קראתי רומן שהתחזה ליומן של נערה צרפתייה, "מלפפונים חמוצים עם שוקולדה". חשבתי שזה הספר הכי טוב שנכתב, אולי חוץ מספרי נרניה. בטי הספרנית ראתה, ובשלווה מוחלטת הניחה לזה לקרות.

הספריות בקיבוצים שבהם גדלתי היו המקום הבטוח שלי, והספרניות היו גיבורות ילדותי ונעוריי. הראשונה היתה בטי, אחר כך באו עירית ועירית, הספרניות החכמות בקיבוץ אפק, ששמרו בשבילי ספרים שחשבו שיעניינו אותי. היום אלה רחל, נילי ופאולינה, שנושאות בעוז רוח, באצילות ובנחישות את ספריית בת ציון, בקומה השנייה של מתנ"ס יד אליהו בתל אביב. הספרייה הזאת הוקמה לבקשת התושבים, ויש בה יותר מן הגלוי לעין. כי הספרייה, ממש כמו הטארדיס של דוקטור הו, גדולה יותר מבפנים. ויש בה ספרניות שבאמת אוהבות ספרים, ושרפרפים וכורסאות ומחצלת. היא מקום מפגש מואר שחורג מעבר לגבולותיו הפיזיים, מרחב להורים מותשים, לילדים ערניים, לנערות שבוחנות את מדפי הפנטזיה, לקוראים ותיקים ולמבקרים מזדמנים שמגלים בהפתעה שכן, יש כאן ספרייה.

"הכל משתנה כשאנחנו קוראים", כתב ניל גיימן, ותיאר את הילד פעור העיניים שהיה כשנהג להגיע לספרייה. משהו במבט הזה נותר בנו כשאנחנו מגיעים לשם. גיימן כתב פעם שבעצם אין אף מבוגר בעולם. ספרייה היא אולי ההוכחה הניצחת לכך, ובכל זאת אני חושבת שספרניות הן המבוגרות האחראיות היחידות שהייתי רוצה שיופקדו כאן על משהו. והמקום שהן מופקדות עליו הוא גם המקום שלי, אולי משום  ששאלת הבעלות היא כלל לא מן העניין. ספרייה היא מרחב לא־צרכני במובהק, שלא קונים בו ולא מוכרים בו דבר, ושמתיר חרות אמיתית של מחשבה וחלימה והרהור והתנגדות, ולפעמים מוליד גם את ההשראה לכתוב את הספר שעוד לא מצאנו על המדף.

אדוארד קפרוב

צלם

הגבעה מעל משולש הגבולות, רמת הגולן

אתם בטח מכירים את המצב שבו כבר אי אפשר לקרוא או לעשות שום דבר, שפתאום ברור שהמחשבות עושות לולאות כאילו הן קושרות עניבה לוחצת. כשזה ממש מחניק, אתם מבינים שאתם בלופ. צריך קאט.

עד לא מזמן לא ידעתי מה זה סופ"ש או חופשה, מה זה סיני או סתם בטן־גב. כל רגע פנוי ניצלתי לחיפוש אחרי אתגר חדש, מקום, רעיון או חוויה חדשים. תנועה מתמדת. ואם אתה נרדם  — תעמוד. זה השתנה בעיקר בשנה וחצי האחרונות. נסעתי בתקופה הזאת שוב ושוב לצלם את המלחמה באוקראינה, ובכל פעם הבנתי שאני צריך את הקאט שיוציא אותי מהלופ. פשוט להתיישב ברכב ולנסוע, לא משנה לאן. אני עדיין מתרגל לזה — לצאת אל העולם בלי משימת צילום. לצאת רק כדי לברוח. אבל אני עושה את זה. שק"ש, מזרן וארגז של רימוני הלם שעכשיו טומן בחובו את הפק"ל קפה. למלא את כלי האוכל של החתול, לקחת איתי את הכלב, ולצאת.

אני עולה על כביש 5 עד כביש אלון, לוקח שמאלה — ושם, בבקעה, מתחיל הסרט. גיתית, בקעות, מחולה. כביש ריק ומפותל. נופי בראשית, גבעות יבשות. המוח עדיין ממשיך לגלגל את הפרויקט הגדול שפעם אצלם כאן, אבל עכשיו היד לא מחפשת את המצלמה. זה טיול גמילה.

עוד מעט מתחילה העלייה התלולה לרמה. לפעמים היא ירוקה, לפעמים צהובה. תכף פנייה ימינה לדרך משובשת שאני כל כך מצפה לה. עוד כמה פיתולים מובילים אותי לשער בקר. צריך להפעיל כוח כדי לפתוח צד אחד של השער הכבד (הצד האחר תקוע כבר יותר מעשור). השיחים בצדי השביל שורטים את הרכב. סימן שמזמן לא היו כאן אנשים. אני לבד כאן. שוב לבד כאן, בגבעה הזאת מעל משולש הגבולות. אין רעשי רקע, רק יללות התנים מקבלות את פניי, ורק הגבולות לרגליי.

צריך להספיק ליהנות מהשקט ומארוחה קטנה על מדורה. להספיק ליהנות לפני שמשהו מבפנים ידחוף אותי להמשיך לשוטט. אבל המקום הזה, הסודי, הוא רק תירוץ לצאת. כי לפעמים כדי לעצור את ההתמכרות לדרך, צריך פשוט לעשות את הדרך אחרת.