מ

רגע שנולד והומשג הרעיון של רובוטים, אלו מקבלים מאיתנו משימות גדולות ומדומיינות. אולי המשימה הראשונה המופרכת הידועה לשמצה היתה "הפיל המכני" של DARPA, מכון המחקר הצבאי האמריקאי, שניסה לייצר גרסה ממוכנת אמריקאית של הפילים ששימשו את חיילי הווייטקונג במלחמת וייטנאם. חיות שיאפשרו לשנע מזון ותחמושת לאזורים שבהם ג'יפים ומסוקים לא יכלו. הרעיון נקבר בשקט בסוכנות מחשש ללעג אם הידיעה על כך תצא.

קפיצה מהירה ל־2014 והשיחה נעה בחדות מפנטזיות בסגנון "שליחות קטלנית" אל יישומים משני חיים. הדימויים של רובוטים השתנו במהרה — מרובוט עשוי מתכת לדמות פלסטית לבנה עם חיוך קבוע, גלגלים ומסך על החזה. את פפר הציגה לעולם סופטבנק בתור "הרובוט האישי הראשון בעולם שיכול לקרוא רגשות", בפועל הוא כמעט ולא היה מסוגל לעשות דבר, אבל מרגע זה והלאה התבסס הרעיון כי עלינו להתכונן לעידן הרובוטים. באופן ספציפי, פפר הבטיח לשמש בן לוויה, פתרון למחסור בכוח אדם לטיפול בקשישים, שיפקח על נטילת התרופות, יצחק מבדיחות ויקשיב לסיפורים של המזדקנים. ההייפ היה חוצה מגזרים, בגוגל רכשו באותה שנה חמש חברות רובוטיקה שונות, בבריטניה הודיעה הממשלה על השקעה של עשרות מיליוני ליש"ט בפיתוח רובוטים טיפוליים, יפן הכריזה כי תעניק לכל קשיש סיעודי רובוט והעיתונים התחילו לצלצל בפעמוני האזהרה. "ברוכים הבאים לעידן עליית הרובוטים" – קבעו הכותרות ב"וושינגטון פוסט" באותה התקופה; "עידן הרובוטים בני הלוויה", כתבו ב"פורבס"; "האם תאבד את מקום עבודתך לרובוטים?", שאלו ב"ניו יורק טיימס", ועל כך ענו ב"גרדיאן": "רובוטים יהרסו את העבודות שלנו, ואנחנו לא מוכנים לכך".

מס על רובוטים

הדיון התיאורטי היה כל כך מתקדם שב־2017, על רקע הערכה ממועצת היועצים הכלכליים בבית הלבן שעשרות אחוזים מהמשרות בשוק העבודה יהפכו מיותרות בגלל רובוטים, הציע ביל גייטס להטיל מס על רובוטים. הרעיון קנה אחיזה (רעה) בקרב כלכלנים ואנשי עמק הסיליקון שהכתירו אותו כגרוע והתחילו להתדיין בינם על שאלות המיסוי, כל זאת בזמן שרובוטים כלל לא היו כשירים לבצע פרויקט החלפה אדיר שכזה. באותה שנה ממשלת ערב הסעודית העניקה להיומנויד "סופיה" אזרחות.

מה קרה בפועל? כמעט שאין רובוטים בבתי אבות, לא בבריטניה או ביפן, אם משום שהרובוטים יקרים, ואם פשוט כי הם לא עושים הרבה. ככה זה, למגזר הטכנולוגיה יכולת נהדרת למכור סיפורים לציבור, לאלו מצטרפים לרוב חברות ייעוץ, בנקים וקרנות השקעות, שמשלהבים את הדמיון עם תחזיות על איך רובוטים יחליפו אותנו וישנו ללא הכר את שוק העבודה.

ב־2020, שש שנים אחרי שהתחיל מחזור ההייפ המדובר, שם מחקר אחד מאוניברסיטת MIT דברים בפרופורציה: אולי הרובוט של בוסטון דיינמיקס יכול לעשות גלגלון אבל לא עבודה משרדית. אפשר להירגע, לפחות בינתיים, משום שתעשיות מאמצות רובוטים בדרגות שונות, והם נוכחים בעיקר בתעשיית הרכב ובהחלפת עבודות כפיים שונות בשדות, מפעלים ומחסנים, לא בבית. חברות הרובוטיקה המצליחות ביותר היום מייצרות מוצרים פחות מעוררי חרדה, כמו IRobot מפתחת שואב האבק הרובוטי או Abb מאוהיו עם קו מוצרים מצליח של זרועות רובוטיות שתעשיות הרכב, הרפואה והמחסנים משתמשות בו. לא שהשוק נעצר: "שוק הרובוטים דמויי אדם יכול להסתכם ב־35 מיליארד דולר עד 2035", העריכו בגולדמן זאקס בפברואר בדו"ח שזכה לכותרות נרגשות. למה? למה לא.

השימוש ברובוטים, במיוחד היומנוידים, שמבטיחים שימושים יומיומיים למשתמשים פרטיים – עדיין מוגבל, ומסתכם בשואבי אבק, שוטפי רצפה ומנקי בריכות. רובוטים דמויי אדם, הטרנד המרכזי היום בתחום הרובוטיקה, מבטיחים הרבה יותר ממה שהם יכולים לקיים, נמצאים בשלבי פיתוח מאוד ראשוניים ובעלי תג מחיר אסטרונומי שמגיע לעשרות אלפי, מאות אלפי וגם כמה מיליוני דולרים. זה לא שאין מוצרים שמתיימרים להיות הדבר הבא. כך, למשל, חברת Hello Robot פיתחה את "סטרץ'", מעין עמוד על גלגלים עם זרוע שיכולה להרים דברים בפקודה מרחוק, להחזיק טלפון, להבריש שיער או לצלם תמונה. מה שנראה אולי שימושי במיוחד לבעלי נכויות שונות, יכול להיות שלכם תמורת מחיר – זול יחסית – של 18 אלף דולר.

למה רובוט לא יכול לקפל כביסה

איך מכונות מצליחות לעבור מבחני הסמכה של לשכת עורכי הדין או רפואה, אבל נכשלות במבחן הפשוט של לקפל כביסה? הנס מורבק (Moravec), מומחה לרובוטיקה מאוניברסיטת קרנגי מלון, המשיג את הפרדוקס עוד בשנות השמונים: מה שקשה לבני אדם לעשות, למכונות קל — אמר – ומה שקל לבני אדם, קשה למכונות. רובוט יכול לנצח אלוף במשחק החשיבה גו או להעתיק את כישורי הפיסול של דה וינצ'י ולחצוב בשיש באלגנטיות אבל יתקשה לקשור שרוכים. הסיבה לכך, הסביר מורבק, היא שדברים שאנו עושים כמהלך ללא מחשבה יתרה, הקשורים לתפיסות מרחביות, חוש הראייה והשמיעה ואינטואיציות מולדות לפיזיקה מעשית – קשה להנדס לאחור. "קל יחסית לגרום למחשבים להפגין ביצועים ברמה של מבוגרים במבחני אינטליגנציה או משחק דמקה", כתב, "וקשה או בלתי אפשרי לתת להם את הכישורים של ילד בן שנה בכל הנוגע לתפיסה וניידות". כשרובוטים מצליחים להרים חפצים בנקודה הנכונה (למשל מהחלק הכבד ולא הקל, אחרת יישמטו להם מהיד), זה לרוב מתרחש כשאדם שולט ומעניק את הפקודות לרובוט.

‍

הסיבה לקשר ההופכי לא אינטואיטיבית, אך כולה אבולוציונית: ככל שהמיומנות האנושית פשוטה יותר, כך היא למעשה תוצר אבולוציוני קדום יותר. זאת אומרת היא מיומנות שעברה יותר תהליכי אופטימיזציה. חשיבה מתמטית או מופשטת, שהיא מיומנות חדשה יחסית לעומת מיומנויות סנסוריות, עברה פחות תהליכי אופטימיזציה, דורשת יותר "כוח מחשוב" ולכן קלה יותר לביצוע על ידי מחשבים. או כמו שמורבק כתב: "עלינו לצפות שהקושי בהנדסה לאחור של כל מיומנות אנושית יהיה פרופורציונלי לכמות הזמן שמיומנות זו מתפתחת אצל בעלי חיים". זאת אומרת, כישורים עתיקים שנראים כאילו לא דורשים מאמץ (למשל, לדלג על מדרגה בקפיצה או לקטוף פרח בעדינות) הם קשים לחישוב, בעוד כישורים שדורשים מאמץ (כמו לפתור בעיה מתמטית או לשחק שחמט) פחות קשים לחישוב הנדסי.

ומה על אינטליגנציה רגשית וההבטחה שרובוטים יוכלו לטפל בקשישים ובילדים, להפיג בדידות ולסייע בעומס על שירותי הרווחה? אין שום הוכחה מחקרית שהרובוטים מצליחים לעשות זאת. מחקרים למעשה מצביעים כי ייתכן שהם עובדים רק עם עזרה מצד הצוות שבאמת הכיר את המטופלים, ורבים מהמטופלים התייחסו לרובוטים כמו שהם מתייחסים לאייפד. עד שיהיה מענה לפרדוקס מורבק, רובוטים ישגשגו בעיקר היכן שהם אינם מעניינים את הציבור הרחב — במחסנים, בחדרי הניתוח וכשואבי אבק. אל תצפו לרובוט מחלק חבילות אמזון בזמן הקרוב, לכזה שיחליף את המארח בבית המלון או המלצר במסעדה.