א

מרו לי מי הרובוטים שלכם ואומר לכם מי אתם. כשאתם עושים סרט עתידני ובמרכזו רובוטים — האם הם דמויי אדם או דמויי מפלצת? האם יש להם פנים עם עיניים ופה, או שהם סתם פלטת ברזל עם נורה אדומה? האם הם יצורים רצחניים או מצילי חיים? בקיצור, האם אתם חיים בסרט אימה או בסרט של דיסני?

כמו אלמנטים רבים מעולמות סרטי האימה והמדע בדיוני — למשל חייזרים ורוחות רפאים — גם רובוטים הם בסך הכל מטאפורה. להבדיל מחייזרים ורוחות רפאים, אומנם הרובוטים מתחילים להיכנס יותר ויותר גם לתוך המציאות שלנו, אבל עדיין לא כמו שהם מוצגים ומתקבלים בסרטים. במציאות, רובוטים נראים, למשל, כמו זרוע חפירה ענקית לחציבת בורות (כמו הרובוט שנמצא מולי עכשיו בכיכר רבין, ומשמש לבניית הרכבת התחתית), יש גם רובוטים זחלי כרייה תת־קרקעיים או רובוטים שמובילים את ארוחות הצהריים של לקוחות אמזון ברחובות לוס אנג'לס. בתערוכת האקספו האחרונה בדובאי, למשל, פוזרו רובוטים בגודל ילד, עם קול מתוק ופנים חייכניות שהונפשו על ידי נוריות לד, שפנו לעוברים ולשבים והציעו להם עזרה במציאת היעד שאותו הם מחפשים. הם היו צעצועים חמודים, אבל אף אחד מהם לא עבד. הרובוטים היו אבודים.

לעומתם, בקולנוע הרובוטים אינם מייצגים את ההווה אלא הם מטאפורות משוכללות לאופן שבו יוצרי הקולנוע מדמיינים את העתיד, ובדמותם מתגלמת התשובה לשאלה האם העתיד צופן לנו אוטופיה או דיסטופיה.

מותר האדם על הרובוט

את המילה רובוט הכניס לעולם הסופר הצ'כי קרל צ'אפק לפני 104 שנים, כשכתב על מכונות דמויות אדם ונתן להן את השם "רובוט", כי "רובוטה" בשפות הסלביות זו עבודה, והרובוטים היו מבחינתו פועלי דחק, עבדים. לקולנוע הם הגיעו שבע שנים אחר כך, בסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג, שם בורא מדען רובוט בדמות אשה, שאמור להנציח את אהובתו המתה, ויוצר הרס וכאוס. למכונה הזאת לא קראו עדיין רובוט אלא "משינן־מנטש" (אדם־מכונה). אבל כבר כאן היה ברור לאן הקולנוע מסתכל: הרובוטים מייצגים עתיד של סכנה. יצורים נטולי אנושיות וללא מוסר, רק תוכנה ותגובה אוטומטית הרסנית.

מאז, רוב הרובוטים בקולנוע זכו בהאנשה: אף על פי שאין מניעה לייצר רובוטים בכל צורה (תחשבו על רובוטי הדיונון של "מטריקס", או רובוטי הכלב של צבא ארה"ב), הקולנוע הפך את הרובוטים לסטרא־אחרא של האדם, יצור דמוי אנושי שכולו הרס, עם כוחות בלתי מוגבלים (כל עוד הסוללה שלו טעונה). הם כבר לא פועלים אלא סוהרים, שומרים חמושים ורוצחים שכירים. ראינו רובוטים רצחניים ב"דוקטור הו", ב"2001: אודיסיאה בחלל", ב"החור השחור", ב"סאטורן 3" וב"ווסטוורלד" (הסרט המקורי על פי ספרו של מייקל קרייטון, שאוהב לחטוף חרדות מטכנולוגיה עתידנית); ארנולד שוורצנגר גילם את הרובוט המפורסם והאיקוני שבהם — הטרמינייטור — ב"שליחות קטלנית", מלפני 40 שנה. בסרטו של ג'יימס קמרון המחשבים עוברים למצב של תודעה עצמאית, משגרים פצצות אטום ומחריבים את רוב האנושות, חוץ מכמה תאי התנגדות, שנלחמים במחשבים שהפכו את כל המכונות לעוינות את בני אדם. מכונה אחת כזאת, רובוט מחסל, נשלחת אל העבר כדי לחסל את מנהיג המורדים האנושיים לפני שנולד, ורק אדם בשר ודם יוכל להגיע ולעצור אותה מלהצליח במשימתה.

שמונה שנים אחר כך — מתוך רצון להחזיר את שוורצנגר לתפקיד הראשי, אחרי שהוא כבר לא רצה לגלם נבלים — הבין קמרון שתסריט זה כמו תוכנה: האדם שכותב אותה קובע את אופייה, והוא החליט שאם הרובוט הרצחני מהעתיד יתוכנת להגן ולא להרוג, זה מה שהוא יעשה. המכונה לא רעה בפני עצמה, היא רק מתוכנתת ככה. וכך הטרמינייטור הפך מאז מנבל לגיבור, ממחסל, למגן. רובוט אחר, מתקדם ומשנה צורה, הפך להיות האויב שלא יעצור, ולא יישן, ולא יאכל, רק ידהר קדימה למלא את משימתו.

הרובוטריקים צדקו

שנתיים לפני "שליחות קטלנית" יצא "בלייד ראנר" שהציג את הרובוטים כרפליקנטים — כפילי אדם. עד כדי כך כפילים, שכמעט בלתי אפשרי להבדיל בינם לבין בני אנוש, ורק מבחן סבוך למדי — מין מבחן טיורינג עתידני — אמור להבהיר מי אנושי ומי מלאכותי. הרפליקנטים נוצרו ככוח עבודה, אבל גם בהם מתעורר הרצון החופשי, זה שרוצה להיות כמו בני אדם, ולשלוט בעולם, או לכל הפחות לשלוט בגורלם. ואז צריך לחסל אותם.

זה השלב השני של סיפורי הרובוטים בקולנוע, הרגע שבו היוצרים התחילו לבחון את האנושיות של הצופים ולראות האם ניתן לרחם על מכונה, פשוט כי היא בנויה כמו אדם (או ילד) ולא כמו תנור אפייה. "A.I" של סטיבן ספילברג עוסק בדיוק בזה: האם חלה חובה לרחם ולהגן על רובוט שבנוי כמו ילד? הרובוטים של ספילברג ייצגו עבורו את האחר, זה שנרדף וניצוד רק בגלל היותו שונה, רק בגלל שבני האדם חוששים מפניו. ספילברג דמיין את הרובוטים כמו היהודים של העתיד, שנרדפים, נכלאים ומושמדים.

ואילו וויל סמית ב"אני, רובוט", יצר פרפראזה חופשית מאוד על ספרו של אייזק אסימוב, שבה הרובוטים הם העבדים של העתיד, ולכן מגיע רגע שבו הם מורדים בבני האדם ודורשים חופש וזכויות. האם בעתיד יקומו מפלגות שידרשו שוויון זכויות לרובוטים, ויתירו לבני אדם ולרובוטים להתחתן באופן חוקי? מ"בלייד ראנר" ועד "A.I", הסרטים האלה השתמשו בתרחיש עתידני כדי לשאול שאלה פילוסופית עתיקה: מה מהות האנושיות? מה הופך דבר מה מדומם לאנושי? ומה זה אומר להיות בן אנוש? כך הקולנוע, בהציגו רובוטים על המסך, שואל את השאלות האתיות והמוסריות שלא בטוח שהמהנדסים בחברות ההייטק מתעסקים בהן.

בעשורים האחרונים תעשיית הסרטים הבינה שהנטייה שלה להפוך את השונה והחדש לדמות עוינות, אלימה ומפחידה, היא באג של הקולנוע עצמו, ולא של הטכנולוגיה, וכשם שהרובוטים המוקדמים ייצגו רוע מוחלט וחסר מצפון, כך הרובוטים החדשים יכולים לייצג תום וטוב לב. וכך על כל "מייגן" רצחנית, תמצאו רובוט אדיב, כזה שתשמחו לאמץ אותו אליכם כצעצוע למזכרת, בוודאי אם הוא בא מסרט אנימציה. "וול־אי", למשל, הוא רובוט שמנקה את הזוהמה שהאנושות הותירה אחריה, עם עיניים גדולות ונטייה רומנטית. או ביימקס, רובוט הריפוי של "שישה גיבורים" שנראה כמו דובי גדול ואוורירי. או "ענק הברזל", שקצת כמו אי.טי, הולך לאיבוד, נרדף על היותו שונה, ומוצא גאולה ורחמים בזכות ילד.

בסופו של דבר, הרובוטריקים צדקו. כשזה מגיע לרובוטים — כמו לכל דבר בחיים — יש צדדים רעים (השקרניקים) ויש צדדים טובים (הרובוטריקים) והם נלחמים ביניהם, שוב ושוב, מסרט לסרט, הם ממשיכים להילחם זה בזה. הטוב ברע, עד לניצחון המוחלט. כי הייצוג על המסך הוא בסך הכל השלכה של היוצרים ושל הקהל על דמויות לא מציאותיות שהן, אחרי הכל, מטאפורות.