למה חזרנו

"כמה שנים בחו"ל" הן משאת נפש של ישראלים. "רילוקיישן" היא ההגדרה ל"הצלחה" במילון העברי המעודכן של אומת הסטארט־אפ. במדינה שבה בכל קרן רחוב תיתקל בפיתוי שמכריז "גם לך מגיע דרכון זר", ושבה מפת הדרכים להשגת דרכון אירופי נהירה לכל ילד כאילו היתה מקצוע לבגרות, חו"ל הוא מחוז חפץ. ארץ מבטחים מלאת תקווה, שבה ניתן לנוח מהזעם ומהשנאה הבין־שבטית ומיוקר המחיה ומהחרדה הביטחונית המתמדת. מקום שבו אפשר להתחיל מחדש, נקי.
בלי שיוך חברתי ועול היסטורי והתניה לאומית וחותמת דתית.

לכאורה. כי מהגר — כל מהגר — נושא עמו לארץ החדשה הרבה מעבר לתכולת הקונטיינר ששלח מבעוד מועד. הוא אינו יכול להשאיר מאחוריו באחת את השפה וההרגלים והעדפות האוכל וחוש ההומור ותפיסת העולם והתיוג החברתי. כל אלה מרכיבים את מה שהוא. כדי להיפרד מהם יידרשו לו נחישות, והרבה זמן. דור, אולי שניים, עד להיטמעות מוחלטת בסביבה חדשה. לכאורה אדם מהגר למען עצמו, כדי לשפר את מצבו, אך למעשה, כמו האיש שפגש חוני המעגל, הוא נוטע את חרוב ההגירה למען ילדיו ונכדיו. הם יזכו ליהנות מהפירות הבשלים באמת.

הרוב מתמידים. הם אינם שבים לאחור וממשיכים במסלול הארוך שכבר תלו בו את יהבם והשקיעו
בו כסף ותעצומות נפש. לחלק לא קטן מהם אכן ממתין עתיד נוח יותר בארץ החדשה, ודאי מתאים יותר להעדפותיהם.

השלוחות הישראליות הפורחות בברלין, ניו יורק, סן דייגו, לונדון או פאלו אלטו הן עדות חיה.

אבל בגיליון הנוכחי ביקשנו לדבר דווקא עם אלה שחזרו. ישראלים שחו"ל כבר היה להם ביד. עם משכורת טובה, אופק קריירה, בית עם דשא "שלושה רחובות מג'ורג' קלוני" וילדים שדוברים היטב את השפה. דווקא את אלה שאלנו למה הסתובבו וחזרו.

כפי שעולה מהטקסטים האישיים החשופים שתקראו להלן, הילדים — אלה שלמענם ניטע החרוב — הם מעצור גדול. הרגע שבו דור ההמשך נקלט בסביבתו החדשה ומנתק את השורשים מהמולדת הישנה הוא הרגע שבו מחלחלת אצל הוריו המשמעות העמוקה של ההגירה. לא פעם זאת הנקודה שבה אורזים מחדש. אבל זו אינה הסיבה היחידה. חלק חוזרים בגלל משבר אישי, אחרים בגלל היעדר קהילה, געגוע למשפחה או פערי תרבות. כל אלה שמות שונים לצורך האנושי הבסיסי בתחושת שייכות.

האנשים ששוחחנו איתם אינם מדברים על אהבת מולדת (חלקם חוזרים אליה דווקא בשל קלקוליה, עם רצון לתקן). הם מפרקים את הרצון לחזור לפיסות קטנות של צרכים וחוסרים וגעגועים אישיים, כאלה שיכולים להירגע רק באמצעות שיבה למקום המוכר שממנו באו. הפיסות הרבות האלה — ולאו דווקא הלאומיות הקולקטיבית שמנסים לכפות עלינו — הן החומרים שמהם עשויה מולדת באמת. קריאה מהנה וחג שמח.