למה חזרתי? השאלה הנכונה יותר עבורי היא "למה אני תמיד חוזר?". 31 מ־55 שנותיי גרתי בחו"ל, בשלוש מדינות שונות. זוגתי ג'נט, ילידת ארצות הברית, חיה בברצלונה. ילדינו שהתבגרו כבר לומדים ועובדים בארצות הברית.

ובכל זאת, גם אם כיום אני מבלה חודשים רבים בחו"ל בניסיון לשמר חיי זוגיות, כבר שבע שנים שהסטודיו שלי, שהוא גם דירה קטנה, נמצא ביפו. ושוב יש לי תיק במס הכנסה ותשלומי ביטוח לאומי ונוף לים התיכון.

כשבחו"ל שואלים אותי למה אני מתעקש להחזיק את הסטודיו רחוק כל כך מהמשפחה, אני מסביר שבישראל יש בעיית אנרגיה. יש עודף ממנה. העודף הזה מתבטא בכל כך הרבה יצירתיות, יזמות וחוסר נינוחות — כפי שהוא גם אחראי לדברים הפחות טובים כאן שכולנו מכירים. ועדיין, זו אנרגיה עצומה שעבורי היא כוח משיכה.

אבל אם אני צריך ממש לדייק, אז אני חוזר לכאן כי לישראלים אין גבולות. האמירה הזאת בדרך כלל לא נאמרת עלינו כאיזה ציון לשבח, אבל עבורי כאמן התכונות ה"ישראליות" של לעקוף, לאלתר, לפרוץ, לדהור, להסתחבק ולשבור סמכויות ומגבלות יצרו סביבת עבודה שמאתגרת, מעצימה ומשנה אותי כבר 25 שנה.

את עולמי המקצועי כמאייר רכשתי בניו יורק, ושם גם פיתחתי שפה אישית שאפשרה לי לפרסם איורים במיטב העיתונים והמגזינים. אילו הייתי עדיין חי שם, סביר להניח שהייתי מאייר כיום בעיקר לעיתונים, מדי פעם לקטלוג או לספר. כך נראים החיים של הקולגות שלי בניו יורק גם לאחר 30 ו־40 שנה במקצוע. שגרה כזאת משעממת אותי, וזה עוד לפני שדיברנו על התכווצותו של שוק האיור האמריקאי.

שום דבר בהכשרה הניו־יורקית לא הכין אותי למפגש עם שוק העבודה הישראלי, ששינה וממשיך לשנות את חיי המקצועיים: רק באקלים הישראלי המבולגן וחסר הגבולות עלה אצל עורך הרעיון להעניק לי מדור משלי במוסף שבת של עיתון. רק בישראל הוצאת ספרים הציעה לי לפרסם אלבום מפואר של יצירותיי עוד בטרם מלאו לי 10 שנות קריירה. רק בישראל תחנת טלוויזיה נתנה לי יד חופשית לפתח תוכנית, ורק כאן הוזמנתי לעצב תפאורה לתיאטרון, להוביל קמפיינים פרסומיים ולפתח אפליקציות לאייפד.

רק בישראל מטפלות באמנויות צירפו אותי לעבוד איתן במחלקה אונקולוגית והפכו אותי קצת למטפל באמנות, ויועצים ארגוניים לימדו אותי להיות קצת יועץ ארגוני, ומפקחת במשרד החינוך גררה אותי להיות שותף בסדנה וירטואלית לעשרות אלפי תלמידים ומורים באקדמיה, שמתבססת על שיטת העבודה האמנותית שלי.

רק בישראל מוזיאון יזם פרויקט שבו 3,000 משפחות הכינו עמי יצירת אמנות משותפת, ורק פה לקח לי בדיוק שעתיים להגיע למנכ"ל של חברת הדפסות דיגיטליות מובילה כדי לגייס אותו לתת חסות ותמיכה טכנית שיאפשרו לפרויקט להתקיים.

אבל אולי חשוב מכל אלה: רק בישראל אני מקבל פעמיים בשבוע אימייל מגננת עם יצירות אמנות של ילדים שיצרו דיוקן מחפצים בהשפעת ספריי, ובו בזמן סגנון הקולאז' שלי גויס לשמש שפה משותפת שבעזרתה מחנכים יהודים ופלסטינים מנהלים שיח המאפשר להם לשבור קיבעון מחשבתי. רק בישראל אני זוכה לפגוש ולהיות חלק מארגונים חברתיים, שמתעקשים לנסות ליצור כאן חברה ערכית יותר, שוויונית, סולידרית, מתונה ויצירתית, אל מול הקיצוניות והאלימות שמשתלטות על השיח הציבורי. כך אני ממשיך לפגוש אנשים תמימים עם ברק יצירתי בעיניים, שאולי עדיין לא מצליחים לשנות את העולם או את המדינה שבה הם חיים, אבל לא מפסיקים להאמין ומצליחים ליצור להם ולי עולם קטן שבו לרגע ניתן לגעת באמת. זה העולם שבו אני רוצה להיות.

לכן התשובה לשאלה למה אני חוזר היא שאני חוזר בגלל האופטימיות הזאת, ותחושת החיות שיוצר חווה כשהוא נמצא בעיצומו של פרויקט חדש. כי בישראל, כמו שבכל רגע נתון אתה עלול לחטוף שטוזה מכיוון בלתי צפוי, כך אתה גם עשוי להתנגש בפרויקט חדש ומפתיע שיפרוץ לחייך. וכמו שאנרגיה משנה צורה, כך גם אני משתנה ומובל למקום חדש.

כאמור, זה פשוט עניין של עודף אנרגיה.

>>> לפרויקט המלא לחצו כאן