"נסענו לארצות הברית בעקבות העבודה של בן זוגי, ואחרי שנה שבה התמודדתי עם סרטן. בהתחלה ההתלהבות שלנו שם היתה גדולה מאוד. גרנו במקום מדהים שהוא כמו שמורת טבע, עם חופים ומפרצים, יערות וגנים, כל אחת מעונות השנה בשיאה. טיילנו הרבה, אנחנו אוהבים לחקור את המקומות שאנחנו מגיעים אליהם. והכל היה נוח מאוד. פתחתי עם שותפה, ישראלית מניו ג'רזי, שואו רום למעצבים ישראלים שהציגו אצלנו, והיה נפלא. ויכולנו להישאר, כי לבעלי היה גרין קארד.

"אבל בתכלס הבית שלנו פה, ואמריקה זה סינתטי. רצינו שהילדים יגורו בישראל. כשאתה מדבר עם ישראלים שחיים בארצות הברית, כולם רוצים לחזור, אבל אף אחד לא מעז לעשות את זה. הם מדברים עברית, חוגגים חגים ישראליים אבל חיים באמריקה כי זה נוח. לא רבים איתך על שום דבר, האמריקאים שירותיים מאוד, כל מה שאתה צריך נמצא במרחק נגיעה, קל להחזיק מכוניות, לפחות במקום שבו גרנו גם אין בעיות חניה, קל לטייל, בית הספר היה ברמה הרבה יותר טובה מבישראל. אחד מהילדים למד על דנ"א, ובמסגרת הלימודים לקחו אותו למעבדות הכי גדולות בעולם בנושא. הגדול היה תלמיד מצטיין והיה יכול להתקבל לכל קולג' שרצה. אבל הבנו שאנשים שחיים שם הם מעין זן כלאיים: הם לא ישראלים כבר, אבל לעולם לא יהיו אמריקאים. אנחנו והאמריקאים זה כמו שמן ומים, אנחנו לא יכולים להתערבב. לעד ההתנהגות שלנו תהיה זרה בעיניהם. יש לנו אופי שונה מאוד. היינו בית פתוח, כולם באים ועושים דברים שלא עושים באף מקום, למשל נכנסים למטבח ולוקחים מה שרוצים. אנחנו אנשים מזמינים ופתוחים, ועדיין אתה לא מתחבר איתם. הם לא מכניסים אותך הביתה, לא פותחים לך את הדלת. אחד בלב ואחד בפה. הם סוג אחר. למיכאל ולי היה קשה עם זה, כי אנחנו אוהבים אנשים. יש אנשים שזה יותר מתאים להם לחיות את רוב חייהם מאחורי גדרות".

>>> לפרויקט המלא לחצו כאן