פרק 5: האם אפשר להגיע ל-0% סוכר מוסף?

לתעשיית המזון יהיה קשה להיגמל מהסוכר (והמלח), בדיוק מאותה הסיבה שגם לנו זה יהיה קשה. לכן, גם בשטראוס וגם בתנובה האסטרטגיה היא להפחית את הסוכר, אבל בהדרגה, אחרת זה לא יילך.

לפי נוגה שוורץ, מנהלת תחום הבריאות בתנובה, ״הצורך שלנו במתוק הוא מולד, ולכן חלב אם הוא מתוק. החדשות הטובות הן שאפשר להפחית את הטעמים העזים, רק צריך לעשות את זה לאורך זמן בצורה מדודה מאוד״.

מה זה מדוד ומדורג? שוורץ נותנת לי דוגמה מעולם המלח. בתחילת תהליך הפחתת הנתרן מהקוטג׳, מוצר הדגל של תנובה, היו בו 1,000 מ״ג נתרן לגביע (צריכת הנתרן היומית המקסימלית המומלצת למבוגר היא 2,300 מ״ג). זה היה ב-2013. היום, שלוש ומשהו שנים לאחר מכן, יש בו 875 מ״ג נתרן, והיעד הוא 750 מ״ג בעוד שנתיים.

בגלל שאני אובססיבי לסוכר, אני מנסה להחזיר לשם את השיחה. אני שואל את ענת גרוס-שון, מנהלת חטיבת החלב והמזון בתנובה, אם תהליך הפחתת הסוכר ימשיך עד הסוף, עד שלא יישאר אפילו גרגר אחד של סוכר מוסף.

״תראה, בשוקו למשל עברנו את היעד המקורי של הפחתת 20% ואנחנו עומדים היום על 40% פחות סוכר מוסף, ואנחנו לא עוצרים. אפשר להגיע לשוקו בלי סוכר מוסף בכלל, אבל אף אחד לא ישתה אותו וזה יעלים את העסק. אז נכון, לא נגיע ל-0% סוכר מוסף. זה לא יקרה, אבל לא נעשה את ההפחתה עד לרמה שהצרכן לא יבוא יותר. האם זו תהיה הפחתה של 60%-70%? הלוואי״, היא אומרת.

אני שואל אותה למה, בעצם. כלומר, אם היא טוענת שניתן להרגיל את החיך לטעמים פחות עזים, כל עוד עושים זאת בהדרגה, למה אי אפשר להגיע ל-0% סוכר מוסף? ״כי זה יהיה מאוד קיצוני״, היא עונה, ומספקת תובנה חשובה על הפסיכולוגיה של צריכת מזון, ״שוקו הוא לא מוצר תזונה. זה לא ארוחת ערב או סנדביץ׳. ילדים שותים אותו וזה הפינוק שלהם. ויש זהות בין פינוק לסוכר. כשאתה רוצה לפנק את עצמך אתה לא אוכל גבינה לבנה, אתה אוכל שוקולד. כל המחקרים מראים, ש-90% מהצרכנים חושבים על שוקולד כשמבקשים מהם לחשוב על פינוק. ולכן, כל עוד זו קטגוריה של פינוק קשה לי לראות מצב שלא יהיה שם בכלל סוכר״.

בנקודה הזו בשטראוס נבדלים מעט מהתפיסה של תנובה, אולי משום ששטראוס היא המובילה בענף השוקו (באמצעות מותג שוקו יטבתה). ״שוק השוקו מגלגל 300 מיליון שקל בשנה ויטבתה הוא המותג המוביל״, אומר לי אייל שמעוני, טכנולוג המזון הראשי של שטראוס, ״אנחנו במהלכים גדולים להפחתת הסוכר בשוקו. מבחינתי רמת הסבירות לרמה הכי גבוהה בכוס שוקו לילד היא 2 כפיות סוכר, ואנחנו נרצה להיות משמעותית פחות מזה. אבל בתחילת יוני השקנו גם שוקו ללא סוכר בכלל וללא תחליפי סוכר. התפיסה שלנו היא שבצד הפחתת הסוכר במוצר אנחנו צריכים להביא לצרכנים גם אלטרנטיבה ללא סוכר בכלל, שהצרכן יחליט בעצמו אם הוא רוצה להמתיק אותו או לא. לכן, העבודה צריכה להיות בשני צירים: להפחית את הסוכר במוצרים הקיימים ובמקביל ליצור מוצרים תחליפיים ללא סוכר״.

בכל מקרה, בלי ממתיקים מלאכותיים

גם בתנובה וגם בשטראוס מדגישים: אנחנו בתהליך של הפחתת סוכר, לא בקטע של להחליף את הסוכר בממתיק אחר. ״מסע הסוכר הוא לא רק מסע להפחתת הסוכר אלא מסע להרגלת החך שלנו למתיקות נמוכה יותר״, אומר שמעוני, ״אם אני מוריד את הסוכר על ידי זה שהחלפתי את הסוכר במשהו אחר שנותן לך מתיקות, לא עשיתי כלום.

״אתה צריך שהילד שלך יתרגל לאכול פחות מתוק ואז הוא לא ירגיש את הצורך הזה ולא תצטרף להילחם איתו. אין תחליפי סוכר שנותנים את אותו הטעם הטוב כמו סוכר. עוד לא המציאו את זה… סוכר זה לא רעל, הוא נהיה רעל במינונים שהתרגלנו לצרוך אותו״.

גם בתנובה מצהירים שתחליפי סוכר הם לא הפיתרון. ״כשהשקנו את שוקו תנובה ב-2013, במסגרת פיתוח שעבדנו עליו במשך שנתיים, היה לנו דיון אם להשתמש בסטיביה במוצרים לילדים (ממתיק טבעי - ש״א) או לא, והחלטנו שלא״, אומרת גרוס-שון, ״מה שלא תיתן לילדים בבית הם לא יצרכו. אם תרגיל אותם לדגני בוקר מהסוג הפחות מתוק, זה מה שהם יתרגלו לאכול. ואם תרגיל אותם לשתות מים זה מה שהם ישתו.

״אצלי בבית למשל אין דבר כזה שאני מכינה חביתה עם מלח. החברים לא מבינים אותי, חושבים שלילדים אין טעם, שהם אוכלים רק תפל, אבל הם טועים כי זה הטעם שלהם. אם הם לא מכירים משהו אחר״.

אנחנו כבר אבודים

וכן, אני יודע שזה נשמע עצוב. והאמת? זה קצת עצוב. זה עצוב לי בכל פעם שאני מחפש לאכול ולא מוצא מה. במסגרת העבודה שלי אני מסתובב הרבה מאוד בחוץ, מפגישה לפגישה, מאירוע לאירוע. עד לפני חודש ומשהו הייתי פשוט חוטף משהו על הדרך. פלאפל, המבורגר, שניצל בפיתה, מה שזה לא יהיה. מהרגע שהוצאתי את הסוכר מהתפריט (ויחד איתו את הקמח הלבן), הפסקתי לחטוף דברים. זה מאלץ אותי לשבת לאכול כמו בן אדם, וגם אז קשה מאוד למצוא מנה בלי סוכר בכלל (הם לרוב מתחבאים ברטבים, אבל לא רק).

מה שכן, המחשבה שאין ברירה ומוכרחים לצרוך פחות סוכר (ומלח) עד כדי תפלות עצובה רק מנקודת מבטו של מי שכבר התמכר לסוכר, לא מנקודת מבטו שלא מי שלא יודע מה זה.

 

אלי אליצקין, מנכ״ל מחלבות שטראוס:

״אנחנו הדור הראשון שמתחיל להבין את בעיית הסוכר, אבל אנחנו כבר מקולקלים וצריכים לעבור גמילה. את הילדים שלנו לעומת זאת אין בעיה להרגיל למתיקות של 5%-10%. הילדים שלנו אוכלים מתוק כי ככה גידלנו אותם והרגלנו אותם. אז זו האחריות שלנו להפחית את הכמות לאט לאט״

אחריות תאגידית זה נחמד, אבל לא מספיק

בשלב הזה תגידו לעצמכם: רגע, אם חלק מיצרניות המזון הגדולות ממילא כבר התחילו בתהליך וולונטרי של הפחתת סוכר, למה צריך את ההתערבות של הרגולטור (במקרה הזה משרד הבריאות במקרה זה). כלומר, אם התחרות עושה את שלה, למה הממשלה צריכה להתערב? איזה טוב ייצא מזה?

ובאמת, לאורך כל הישיבות של ועדת המזון של משרד הבריאות עד כה, כולל בישיבה הראשונה, נציגי איגוד יצרני המזון הקפידו להציג עמדה עקבית: אנחנו מחבקים את היוזמה הממשלתית, אנחנו חושבים שצריך לקחת אחרית על מה שנכנס לאנשים לפה, אבל אנחנו רוצים לעשות דברים בשיתוף פעולה, מבלי לטלטל את התעשייה ולהרוס אותה.

הדילמה הזו היא כבר שאלה של תפיסת עולם. בשלב הזה בדיון בארה״ב מתעוררים טיעונים כמו ״אין לממשלה שום צידוק מוסרי להתערב לי בצלחת. אם אני רוצה לאכול אוכל מזיק זו בעיה שלי״.

רק שזו לא לגמרי בעיה שלך. יותר נכון, העובדה שיותר ויותר אנשים אוכלים מזון מזיק בכמויות גדולות ונעשים חולים בכמויות גדולות היא לא בעיה פרטית, היא בעיה קולקטיבית. כך הוכח בעבודת מחקר של בנק מורגן סטנלי שהתפרסמה בשנה שעברה תחת הכותרת ״כלכלת סוכר: מתוק זה לא״.

החוקרים הגיעו לכמה מסקנות:

1. הצריכה המוגזמת של סוכר שמביאה לגידול בהשמנת יתר ובסוכרת (הם קוראים לזה, diabesity, שילוב של diabetics ו-obesity), תגדיל משמעותית את ההוצאות על בריאות של ממשלות ושל אנשים פרטיים, ותקשה עליהם לעבוד בתפוקה מקסימלית.

 

2. אם מגמות צריכת הסוכר הנוכחיות יישארו כפי שהן היום (ולא יגדלו), הצמיחה הממוצעת של מדינות ה-OECD צפויה לרדת ל-1.3% עד 1.8% בשנה בלבד בממוצע בשני העשורים הקרובים. זאת לעומת התחזית הנוכחית של הארגון שעומדת על צמיחה של 2.3% בשנה בממוצע.

 

3. המדינות שצפויות להיפגע יותר מאחרות הן צ׳ילה, צ׳כיה, מקסיקו וארה״ב, שבהן צריכת הסוכר גבוה יותר מאשר במדינות אחרות.

 

4. ישראל אמנם לא נמצאת במחקר הזה, אבל צריכת הסוכר הממוצעת של הישראלים גבוהה מעט מזו של האמריקאים.

 

מאחר שזו בעיה קולקטיבית, יש צידוק מוסרי להתערבות ממשלתית. אבל האמת היא שגם מבחינה מעשית, העדויות מצביעות על כך שרגולציה עצמית של חברות המזון פשוט אינה מספיקה בשביל להגיע לתוצאות טובות מספיק מבחינת בריאות הציבור. זה נובע מהסיבה הפשוטה כל כך שחברות המזון הן חברות למטרות רווח. ואם הן יכולות להרוויח (בטח בטווח הקצר) ממכירת מוצרי מזון פחות בריאים, זה מה שהן יעשו. עובדה, זה מה שהן עשו עד היום.

מחקר מאלף שפרסמו ב-2013 כמה חוקרים במגזין הנחשב בעולם לעניני בריאות לנסט (The Lancet) הראה כי הניסיון המצטבר במדינות שונות מלמד ש״למרות ההסתמכות הנפוצה על רגולציה עצמית של התעשייה ועל שיתוף פעולה בין הממשלה למגזר הפרטי, אין עדויות לכך שגישה זו אפקטיבית. רגולציה והתערבות בשוק הן הדרכים היחידות שיש עדויות לכך שהן מונעות בצורה אפקטיבית את הנזק שגורמת תעשיית המוצרים המזיקים (לרבות טבק, אלכוהול ומוצרי מזון מעובדים מאוד - ש״א)״.

בשביל להגיע לשורה התחתונה הזו, החוקרים בדקו מאגרי מידע שמקיפים 80 מדינות שונות בין השנים 1997 עד 2010. הנתונים הראו כי חברות טבק, אלכוהול ומזון אולטרה-מעובד (משקאות ממותקים, חטיפים, דגני בוקר, פסטות, פיצות המבורגרים ויוצא באלה) צמחו בשנים האלה הרבה יותר במדינות שהתושבים שלהן בעלי הכנסה נמוכה עד בינונית (כלומר, מדינות מתפתחות) מאשר במדינות המפותחות.

זה קרה, לפי החוקרים, גם בגלל צד הביקוש וגם בגלל צד ההיצע. בצד הביקוש, ככל שמדינה מתפתחת ולתושבים שלה יש הכנסה פנויה גבוהה יותר, כך הם יכולים להרשות עצמם לצרוך מוצרי מזון מעובדים, שקודם היו להם יקרים מדי. במקביל, ככל שמשק נעשה מפותח יותר, לעובדים יש פחות זמן ולכן הביקוש שלהם לאוכל מעובד ומוכן רק גדל.

בצד ההיצע, החוקרים מראים כי כשמדינה מתפתחת חותמת על הסכמי סחר בין לאומיים (במסגרת ארגון הסחר הבין לאומי, למשל, או פשוט מול ארה״ב), חברות המזון הבין לאומיות נכנסות למדינות האלה ומתחילות להשקיע בהן, וכך גם המוצרים שלהן. ככל שהחברות האלה נכנסות יותר למשק מסוים, כך לממשלה קשה יותר להתמודד איתן על ידי צעדים כמו מיסוי, משום שהם נוגדים הסכמי סחר בין לאומיים. יותר מזה, פעמים רבות מדינות מתפתחות מוכנות להפחית את הרגולציה מיוזמתן ולו בשביל למשוך את הענקיות הגלובליות האלה, ועל הדרך מפקירות את הבריאות של האנשים שמתגוררים בתחומן.

הודות לחשיפת מסמכים של החברות הגדולות בשנים האחרונות (כחלק מתביעות שהוגשו נגד חברות הטבק בארה״ב), החוקרים גילו קווי דימיון בין המאבקים שניהלו בשעות חברות הטבק, לבין המאבקים שמנהלות חברות המזון הגדולות ברחבי העולם.

לפי החוקרים, האסטרטגיה הראשונה במעלה של חברות המזון, כמו של חברות הטבק בזמנו, היא ליצור הטיה מדעית, להטיל ספק וליצור מראית עין כאילו ישנן מחלוקות במחקר לגבי הקשר שבין צריכת המוצרים עתירי הסוכר לבין העלייה במחלות שונות. ״כשם שחברות הטבק הקימו גופים עצמאיים לכאורה בשביל לפרסם מחקרים מוטים וחלקיים, להכחיש את הנזק שבעישון ולדכא את התפתחות המידע שזמין לציבור, באופן דומה גם חברות המזון והמשקאות פועלות בשביל להטות את המחקר״, כותבים החוקרים.

שופכים עוד כסף על לובי

מחקר אחר, של פרופ׳ מרטין מקי מבריטניה, הראה כיצד קוקה קולה העולמית מימנה יותר מ-120 חוקרים שפרסמו מאות מחקרים בארה״ב, בעיקר בשביל ליצור רושם מדעי שהקשר בין צריכה מוגזמת של סוכר למחלות כמו סוכרת מוטלת בספק, ולהדגיש כי מה שחשוב באמת הוא אורח חיים בריא והקפדה על פעילות גופנית מספקת ואיזון קלורי.

אסטרטגיה נוספת שמשותפת לחברות הטבק ולחברות המזון שהחוקרים מצביעים עליה היא לובי אגרסיבי מול מקבלי ההחלטות. ובאמת, הנתונים הפתוחים של הממשל בארה״ב מלמדים על תופעה מרתקת. במשך שנים קוקה קולה העולמית הוציאה סכום פחות או יותר קבוע על לובינג: בערך מיליון דולר בשנה.

אבל ב-2009, כשהגל העולמי נגד הסוכר הרים את ראשו בבת אחת וחברות המזון מצאו את עצמן תחת מתקפה (ד״ר רוברט לוסטיג נשא את ההרצה המפורסמת שלו נגד הסוכר, התחילו להופיע מחקרים שמעידים על קשר בין סוכר לסוכרת, רעיית נשיא ארה״ב מישל אובמה עמדה להכריז על תוכנית למלחמה בהשמנת היתר וכו׳), היקף הלובינג של קוקה קולה זינק בבת אחת. באותה שנה הוציאה קוקה קולה סכום שיא של 9.4 מיליון דולר בשנה אחת על לובינג (וסכומים דומים הוציאה על כך בשנתיים האחרונות).

​

מקור:opensecrets.org

 

קוקה קולה לא לבד. היא אמנם החברה שמשקיעה הכי הרבה כסף בלובינג מבין חברות המזון, אבל אותו התהליך בדיוק עבר גם על פפסיקו, ולמעשה על תעשיית המזון כולה. ב-2009 זינק בפראות הסכום שהתעשייה הזו מוציאה על לובינג (57 מיליון דולר בסך הכל ב-2009), ומאז נשאר גבוה יותר מבעבר.

אגב, לנתוני הלובינג יש מתאם מופלא לנתוני ההכנסות והרווח של חברות המזון הגדולות. בין שנת 2000 עד 2011 בערך ההכנסות והרווח של חברות המזון הגדולות הכפילו ושילשו את עצמם, והמניות שלהן הניבו תשואה גבוהה בהרבה משל מדד 500 החברות הגדולות בארה״ב. אלא שמאז, במקביל לעליית הגל נגד הסוכר, ההכנסות שלהן נמצאות בירידה, ושורת הרווח של חברות מזון רבות בארה״ב נחתכה אפילו ב-20%. שווה להן להשקיע הרבה דולרים בלובינג.

ולבסוף, האסטרטגיה האחרונה שמאפיינת גם את חברות הטבק וגם את חברות המזון היא לגרום לציבור להתנגד להתערבות ממשלתית בנימוק שאסור לממשלה להתערב בבחירה החופשית של הפרט. וזו בדיוק הנקודה שאנחנו נמצאים בה כיום.

הדילמה של משרד הבריאות הישראלי

אם צלחתם את הכל עד לכאן, דבר ראשון כל הכבוד. ודבר שני, דעו שזו בדיוק הנקודה שמשרד הבריאות הישראלי נמצא בה בימים אלה. מצד אחד, המודעות הציבורית נמצאת בעלייה (והמשרד תורם לזה) ויצרניות המזון הישראליות מפנימות זאת ונמצאות כבר בתהליך של הפחתת הסוכר.

מצד שני המחקרים מלמדים שאם הממשלה תשאיר לתעשייה לעשות רגולציה על עצמה, היא לעולם לא תשיג את היעדים שהיא רוצה להשיג בתחום הפחתת הסוכר (והמלח). השאלה היא רק איך הממשלה יכולה לעמוד מול חברות המזון ולגרום להן להגיע ליעדים אגרסיביים יותר, מבלי להתרסק על חומת הלובי של חברות המזון (לחברות המזון הגדולות בישראל - תנובה, קוקה קולה, אסם - יש לוביסטים קבועים בכנסת).

אחד הרעיונות שעוד צפויים לעלות בישיבות המכריעות של ועדת המזון הוא הרעיון להטיל מס סוכר, בעיקר (או רק) על משקאות ממותקים. בפעם האחרונה שהנושא הוזכר בוועדה (על ידי פרופ׳ אורן שיבולת מאיכילוב), נציגת איגוד יצרני המזון הזדעקה. במקרה הזה, הנתונים לצידה: במדינות שבהן הוטל מס סוכר בשנים האחרונות אין עדיין מידע חד משמעי מספיק בשביל להעיד אם המס הזה עזר להוריד את צריכת המשקאות הממותקים.

מה שכן, דבר אחד כן ברור: אם הוועדה אכן תציע להטיל מס כזה - בשיעור של 20%, כלומר לייקר שישיית בקבוקי קוקה קולה ממוצעת בערך ב-7-10 שקלים - תפרוץ כאן מלחמת עולם בין הממשלה לבין אחת החברות החזקות ביותר בישראל.

 

לפרק הבא

6

מס סוכר