המוזיקאי שהצליח לחדור לעולמם הסגור של אוטיסטים

מוזיקת נשמה

רועי טל, בנו של מנכ"ל כתר פלסטיק לשעבר, סנדר טל, מגדיר את עצמו "יזם רגשי", שמונע ממקרים אישיים ולא מצורכי השוק. את "Imagine", בית ספר למוזיקה לאנשים עם צרכים מיוחדים, הקים ב־2014 בעיצומה של טלטלה רגשית שפקדה אותו עם מות אמו, דבי, מסרטן הלבלב: "בשבעה שלה החלטתי שאני צריך לעשות שינוי של 180 מעלות ובמקום לקבל מוזיקה, מה שעשיתי כל חיי, אני רוצה לתת בחזרה".

העמותה, שהקים טל יחד עם שירלי ויינר, מפעילה כיום 23 מורים שמלמדים 86 קבוצות אחת לשבוע בבתי ספר, קונסרבטוריונים ובתי חולים בכל רחבי הארץ. "האמונה שלנו היא שלכל אחד מגיע לחוות את חוויית המוזיקאי וללמוד מוזיקה", אומר טל, מוזיקאי ובעל אולפן הקלטות ("אולפני טל"), שעובד עם אמנים ישראלים בהפקה וביח"צ. "אנחנו מקנים ידע, מיומנויות פרקטיות כמו פיתוח קול לדוגמה, ותיאוריה מוזיקלית. האוכלוסייה שאנחנו עובדים איתה מגוונת: מאוטיסטים בתפקוד גבוה, שהם עצמאים יחסית, ואותם אנחנו פוגשים אחר הצהריים  — ועד למחלקות של מונשמים בבתי חולים.

 

​

"משבוע לשבוע אותם חבר'ה שעל פניו לא האמינו שהם יוכלו לנגן על כלי פתאום לומדים לנגן תווים, וחבר'ה שהם לא ורבליים פתאום מתחילים לשיר. הקסמים של המוזיקה קורים לנגד עינינו. בסוף השנה הראשונה רצינו להראות שילד או בוגר עם צרכים מיוחדים יכול לרגש. הרמנו פסטיבל שבו חניכי העמותה ביצעו דואטים עם אמנים מוכרים כמו קובי אפללו, עידן עמדי, עילי בוטנר ואמיר דדון. הפסטיבל הביא קהל של 2,500 איש".

"בשנה הראשונה לימדנו קבוצת ילדים בתפקוד בינוני־נמוך. כל שיעור התחיל בשיר קבוע, ולאורך השנה צחקו עלינו ‘מה אתם שרים, הם לא מדברים’. אחרי 21 מפגשים אחת הילדות התחילה לשיר איתי. כולנו בכינו שם”לדברי טל, העמותה מכפילה את פעילותה מדי שנה, ותקציבה השנתי ל־2018 הוא 2.5 מיליון שקל — חלקם מגיעים מתרומות וחלקם ממכירת שירותים. הצמיחה, הוא אומר, מתאפשרת כתוצאה מאימוץ הגישה החדשה בעולם העמותות, שלפיה עמותה זקוקה לעמוד שדרה כלכלי כדי להתקיים לאורך זמן.

“בשנה הראשונה לימדנו קבוצה של ילדים בתפקוד בינוני־נמוך, ברמה כמעט סיעודית, לא ורבליים, ועל כיסאות גלגלים. כל שיעור שלנו מתחיל בשיר פתיחה קבוע, ולאורך השנה כל הזמן צחקו עלינו 'מה אתם שרים להם, הם לא מדברים'. לקראת סוף השנה, אחרי 21 מפגשים שבהם שרתי את שיר הפתיחה, אחת הילדות בקבוצה פתאום התחילה לשיר איתי. היו שם עוד שתי סייעות וכולנו התחלנו לבכות שם, לא האמנו".

מוות נוסף במשפחה, הפעם של סבתו שולה, לפני כשנה וחצי, הביא את טל להקים את מיזם הצד "2gether". "הבחנתי שכשסבתא שלי ואני שומעים יחד מוזיקה, היא מחייכת, ואני פתאום מתחיל לבוא יותר. יש יותר על מה לדבר, והיא מספרת לי זיכרונות ילדות". כך נולד מיזם להאזנה בין־דורית משותפת, שהחל במסיבת אוזניות בהשתתפות 45 מתנדבים ו־45 ניצולי שואה במעון בפרדסיה. "כששומעים מוזיקה יחד באוזניות משהו מסתנכרן, זה יכול להיות דופק, זה יכול להיות העיניים שבאופן טבעי נפגשות, זה מחבר אותנו". מלבד זאת, "מוזיקה הוכחה מחקרית כמשפרת את איכות החיים פיזיולוגית ונפשית". התוכנית פועלת כיום בעשרות מוסדות בארץ ומלווה באפליקציה שמסייעת למתנדבים, בני המשפחה והמטפלים לבחור את המוזיקה ולתעד את הזיכרונות שנוצרים במפגש.

רוני דורי

צילום: עמית שעל

לעמוד הבית

