המעצב התעשייתי שמעניק למשותקי הגפיים איכות חיים

בפה ובלב

אגדה עממית מספרת על איכר עני שנותרו לו שתי פרוטות: באחת קנה לחם כדי להתקיים, ובשנייה קנה פרח כדי שתהיה סיבה להתקיים. האנשים שאלכסנדר גכט מפתח מוצרים עבורם ויתרו על הפרח, סמלית ומילולית, והוא שואף להחזיר אותו לחייהם: גכט, מעצב תעשייתי, מייצר מוצרים מותאמים אישית עבור משותקי גפיים.

העניין שלו בתחום התעורר לפני כשלוש שנים. "בשנה ב' ללימודים התחלתי לעבוד עם קבוצה בשם Tikun Olam Makers שמחברת בין אנשים עם מוגבלויות לאנשי מקצוע כמו מעצבים ומהנדסים. טסנו לסן פרנסיסקו ופגשנו את קים לתרופ, אשה שנולדה בלי גפיים. היא חיה בבית לבד, ויש לה מטפל חצי מהזמן. שאלנו אותה מה היא היתה רוצה, והיא ענתה שכשהיא לבד בבית, דברים נופלים לה והיא לא מצליחה לתפוס אותם. היא ביקשה אביזר שידמה את פעולת היד ויאפשר לה להרחיב את טווח הפעולות. האתגר היה איך להפעיל את זה, כשאת הרוב היא עושה עם הפה. המנשכים שקיימים היום מאפשרים דברים בסיסיים יחסית כמו להדליק מפסקים. ניסינו להבין איך להמיר את פעולת הפה כדי לתפוס דברים ולתת לה יותר עצמאות".

גכט וצוותו, שכלל אדריכל, מטפלת ומעצבת, יצאו לדרך וחזרו עם פרוטוטייפ ראשוני של Colibri, מנשך מותאם אישית שהפך שנתיים לאחר מכן לפרויקט הגמר המצטיין במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. "עבדנו נון סטופ", נזכר גכט. "המחויבות היתה מאוד גדולה, ובאמת הצלחנו לייצר מנגנון שהופך את הנשיכה לתפיסה. לקחנו את מקל שאפשר ללחוץ כדי לתפוס איתו, פירקנו אותו, הרכבנו מחדש עם ממשק לפה — וזה עבד".

 

​

עם שובו לארץ הוא המשיך לפתח את המוצר, לחקור את הסוגיות הרפואיות והרגולטוריות הכרוכות בו, ולמפות את נתח השוק שלו. "לא משנה עם מי אני מדבר, השאלה הראשונה היא 'לכמה אנשים אתה יכול לעזור?', ושם דברים מפסיקים להתקדם, כי מדובר באוכלוסייה מצומצמת. אבל עם הטכנולוגיות שקיימות היום ניתן לייצר בסדרות קטנות. המתודה היא לייצר פר בן אדם, אני לא שואף להפוך את זה למוצר תעשייתי. זה מאפשר לי לשנות את המוצר מדי הדפסה, ולמשתמשים כאלה זה קריטי כי הלסת של כל אדם היא שונה, וגם השימושים ייחודיים: אחד רוצה לתפוס מפתחות, השנייה רוצה להתאפר".

"הצגתי את המנשך ככלי לקטוף  איתו צמחים. התגובה היתה שזה אזוטרי. ‘בן אדם שלא יכול לזוז, מה אתה מתעסק בשוליים האלה’. זו תפיסה קשה, הבן אדם לא מת"השוק והתעשייה "לא יודעים לאכול את זה", לדבריו. "אני עובד עם בתי חולים ועם אנשים פרטיים וזה תמיד נתפס תחילה כפתרון זמני", הוא אומר. לא רק שיטת הייצור מאתגרת את דפוסי החשיבה הקונבנציונליים, אלא גם השתייכותו של המוצר לקטגוריית התחביבים. "הצגתי את המנשך ככלי שאפשר לקטוף איתו צמחים או לתפוס כלי שחמט. התגובה הראשונה שקיבלתי היתה שזה איזוטרי: 'בן אדם שלא יכול לזוז או לקום, למה אתה מתעסק בשוליים האלה'. זו תפיסה קשה, הבן אדם לא מת".

“גם אוכלוסיית היעד מתייחסת למוצר בחשדנות, אך התגובות לאחר התנסות מחזקות את גכט. "למד איתי בבצלאל בחור שמשותק מהצוואר ומטה כבר הרבה שנים, וכשבאתי אליו עם המנשך, הוא אמר לי, 'אני לא צריך את זה, הסתדרתי בלי זה'. בדיוק נולדה לו בת, אז ישבתי, עשיתי לו את אותו המנשך ובקצה שמתי בובה עם פעמונים. הוא התחיל לחייך ואמר, 'זה מעניין'.

“היתה עוד בחורה שאמרה, 'אני מסתדרת, עוזרים לי'. כשדיברנו, התברר שהיא בדיוק מתחילה ללמוד; התאמתי את המקל להקלדה, נתנו לה אותו, והיא התחילה להקליד, וזה היה קסם. ואז שאלנו מה היא עושה בבית עם המשפחה, והיא אמרה שהיא משחקת רמי, אז בנינו מתאם שירים לה את הרמי. אדם צריך להתנסות, ואז הוא מגיע למקומות של 'אני יכול לעשות דברים יותר נחמדים מרק לשרוד את היום'".

בימים אלה, במקביל ללימודיו לתואר שני בעיצוב תעשייתי בטכניון ולהמשך המחקר מול אורתודנטים, גכט הקים את Abililab, חברה למוצרים מותאמים אישית עבור בעלי מוגבלויות. "אני עובד בשיתוף פעולה עם חברת הדפסות, שמייצרת גם אובייקטים גדולים כמו סדים, כיסאות, מושבים — דברים שהם בסקייל גדול”.

רוני דורי

צילום: עמית שעל

 

לפרויקט הבא



לעמוד הבית



לפרויקט הקודם

