"בית ספר יש לכולם", אומר לירן ג'רסי, מייסד עמותת שער שוויון. "הפערים נוצרים עם הצלצול האחרון, אז הילדים מאוכלוסיות חלשות מסתובבים ברחובות ולפעמים חוזרים לבתים בלתי־מתפקדים. השם 'שער שוויון' הוא מונח מתחום הכדורגל, אבל גם מלמד על הניסיון לתת שוויון הזדמנויות לילדים בפריפריה. כדי לעשות זאת, שער שוויון מספקת לילדים ארבעה מפגשים שבועיים בשעות אחר הצהריים, בשטח בית הספר. כל מפגש נמשך שעה וחצי: פעמיים בשבוע זהו אימון כדורגל עם מאמן מקצועי, ופעמיים נוספות החניכים משתתפים במרכז למידה, שם הם מקבלים עזרה בשיעורי הבית, הכנה למבחנים ופעילויות העשרה.

 

​

"את המיזם התחלתי כשהייתי סטודנט באוניברסיטה בירושלים", מספר ג'רסי. “החלטתי יחד עם שני סטודנטים חברים, שלושתנו אוהדים של הפועל קטמון, לייצר מסגרת שקשורה בכדורגל לטובת הילדים האלה. הלכתי לשבעה בתי ספר יסודיים בירושלים והצעתי להם לעשות אימוני כדורגל במסגרת שתשלב גם למידה וגם הנאה. התחלנו עם שבעה בתי ספר, ולאט לאט התחלנו לקבל עוד פניות. כך הצטברו עוד קבוצות ועוד פעילים. בשלב הזה הם היו בעיקר מתנדבים, חבר'ה שלמדו איתי ואהבו כדורגל. גם גיוס הכספים הראשוני היה הודות לחבר שגייס תרומות ממשפחה עשירה באוסטרליה.

"אחרי שלוש שנים היו לנו כבר 24 קבוצות בירושלים. בשלב הזה חלק מהחברים שלי עברו למרכז, וכיוון שהם התקשו להגיע בכל פעם לירושלים, הם התחילו להקים קבוצות שם, בהתחלה בעיקר ברמלה, לוד ודרום תל אביב. באותו הזמן עברתי לגור במשך שנה בדימונה והקמתי את הפרויקט בדרום. אז גם השגרירות הבריטית אימצה אותנו, ועודדה אותנו להתפתח גם לגליל ולצפון.

"ההתמקדות שלנו היא בפריפריה החברתית. יש לנו קבוצה, למשל, גם ברעננה, אבל בשכונה מסוימת בעיר. מחצית מהפעילות שלנו היא ביישובים לא יהודיים. אחת לחודש וחצי אנחנו מקיימים הפנינג בכל מחוז, שבו נפגשות כל קבוצות המחוז, 12–15 קבוצות, ומשחקות ביניהן. זה משהו שהילדים ממש מחכים לו, הכל בעצם מתנקז לשם. באירועים האלה גם מתרחש מפגש מאוד יפה בין אוכלוסיות שונות — יהודים וערבים, דתיים וחילוניים.

"אנחנו עמותה ללא מטרות רווח. הילדים משלמים 200 שקל לשנה; זה סכום סמלי, כדי שמצד אחד המשפחות יעמדו בו, ומצד שני הן יקפידו על ההשתתפות של הילדים. המודל הכלכלי שלנו מבוסס על עיריות ורשויות מקומיות שמממנות את התוכנית, ועל בתי ספר שמעניקים לנו חללים לפעילות. עדיין יש כסף שמגיע מיהודים מחו"ל, מגופים כמו ליגת הטוטו ומפילנתרופיה מקומית. השנה התקציב שלנו היה 5 מיליון שקל, אבל כל שנה אנחנו מתחילים מחדש בלי תקציב מובטח.

"הבסיס שלנו היה כיתות ה'־ו', ואלה עדיין רוב הקבוצות שלנו, אבל היום יש לנו גם קבוצות של ז'־ח' ושל ט'־י'. התוכנית משתנה ככל שהחניכים מתבגרים: עם הגדולים מתמקדים בערכים של הכרת החברה הישראלית, מעורבות חברתית ומנהיגות. השנה לראשונה יש לנו גם פעילים ומתנדבים בכיתה י"א שהם בוגרי התכנית, ואפילו כמה שהצטיינו במיוחד ושלחנו אותם לקורס מאמנים בקיץ. זה מדהים לראות את זה, בעיקר באוכלוסיות שבדרך כלל מתנדבים בעבורן, ופתאום הן זוכות לבוא ולהתנדב בתוך הקהילה שלהן. זה מעצים.

"בקיץ האחרון התחלנו גם פרויקט לבנות בלבד בשם 'בועטות': יש בו דגש על כדורגל לצד העצמה נשית, לימודי מגדר, דימוי גוף וחיזוק הבטחון העצמי. כרגע פועלות שמונה קבוצות ברחבי הארץ.

רעות ברנע

צילומים: עמית שעל