קוקטייל השחיתות מאיים להרעיל את השלטון בישראל

השחיתות בישראל חוצה מגזרים וסיעות פוליטיות, ובשנים האחרונות נדמה כי היא מתפשטת בכל הרמות והדרגים המקצועיים, החל ממנכ"לי משרדי ממשלה ועד הרב הראשי לישראל יונה מצגר, שנשלח לכלא לשלוש שנים וחצי על קבלת שוחד של 10 מיליון שקל.

התמונה חמורה בהרבה כשיורדים לרמת הרשות המקומית. בשני העשורים האחרונים נקשר שמם של לא פחות מ־60 ראשי רשויות בפלילים.

ועדיין, הנתונים האלה לא מעידים על שחיתות עמוקה בישראל. עם זאת, כשבוחנים את סוג העבירות ודרג המורשעים על פני הזמן, התמונה לא מעודדת בכלל. כשמוסיפים לכך את המתקפה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואנשיו נגד שומרי הסף ומערכת המשפט, מקבלים קוקטייל מסוכן שעשוי לדרדר את ישראל לסטנדרטיזציה של שחיתות, מקום שבו היא מעולם לא היתה, כפי שניתן לראות בבירור מהנתונים.

"ישראל היא לא מדינה מושחתת אלא מדינה שיש בה שחיתות", אומרת ל"כלכליסט" השופטת בדימוס נילי ארד ומי שמכהנת כיום כיו"ר עמותת שקיפות בינלאומית ישראל. "אנחנו נמצאים בימים קשים שמתבררים בהם המון מקרי שחיתות. מדינה מושחתת היא מדינה ששומרי הסף בה הוכחדו ונשללו מהם סמכויותיהם. במדינה מתוקנת שומרי הסף מופקדים על שמירת החוק ויישומו כלפי כל אזרחיה ותושביה ללא כל הבחנה. שומרי הסף הם גורמי החקירה, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש, מבקר המדינה והעיתונות החופשית. כאשר שומרי הסף מתפקדים על פי דין ופועלים ללא הגבלה, אפשר להתמודד עם בעיות שחיתות. במדינות מושחתות לא מעמידים לדין ראש ממשלה ולא מגישים כתבי אישום נגד פוליטיקאים. בישראל זה קורה ואפילו לא מעט. אלא שהמגמה מטרידה".

את המגמה הזאת אפשר לראות במדד תפישת השחיתות העולמית ל־2019 שפורסם לאחרונה. שם, ישראל במקום ה־35 מתוך 180 מדינות. זה אמנם מיקום גבוה יחסית, אבל מדובר בירידה של שבעה מקומות במדד בשלוש שנים, ובירידה בציון השחיתות - מ־64 ל־60. מדינות שקיבלו ציון של פחות מ־50 נחשבות למדינות בעלות רמת שחיתות גבוהה.

"עדיין רב המרחק להפוך למדינה מושחתת", אומרת ארד. "אך אנחנו נמצאים במצב של נגיסה מתמדת בסמכויות שומרי הסף וניסיונות להגבילם, עד כדי שיהיה מינוים של 'אנשים משלנו'. ברגע שזה יקרה, זו הנקודה שבה נקרוס לכיוון של מדינה מושחתת. אבסולוטית, מספר הפוליטיקאים שהורשעו לא גבוה, ובפרט ביחס למספר חברי הכנסת והשרים שכיהנו ב־30 השנים האחרונות. אולם זה ממצא חמור ביותר במובן המהותי. העניין הוא לא במספר האבסולוטי אלא במשקל הסגולי של כל אחד. המשקל של ראש ממשלה בכלא או נשיא בכלא הרבה יותר גבוה"

מבט חטוף בגרף השחיתות של ישראל מבהיר מיד ששנות התשעים היו נקודת מפנה. בסך הכל, הורשעו בכל תולדות ישראל 37 פוליטיקאים בכירים. 32 מתוכם הורשעו החל בשנות התשעים, ורק 5 לפניהן. אין בכך לומר שקודם לכן המצב ברשויות השלטון המרכזיות היה בהכרח טוב יותר. פרשת הדולרים של יצחק ולאה רבין ופרשת העתיקות של משה דיין הן דוגמאות בולטות לכך, והן לא היחידות. מחקר שפרסם ד"ר אסף מצקין ב־2017 מראה כי 95 אנשי ציבור היו מעורבים במקרי שחיתות בתקופה שלפני שנות התשעים. זכורה במיוחד לרעה פרשת השחיתות החמורה שבה אשר ידלין, דמות מרכזית במפא"י, הורשע בעבירות שוחד בעת שכיהן כמנכ"ל קופת חולים כללית.

שני הבדלים מהותיים מבדילים בין התקופות. הראשון הוא עלייה דרמטית במספר ההרשעות של נבחרי ציבור בדרגים הבכירים ביותר בשלטון המרכזי. עד אז, רוב העבירות, ובפרט השחיתות, יוחסו לדרגים נמוכים יותר ולא לשפיץ השלטוני. ההבדל המהותי השני הוא המגוון הרחב של העבירות שבהן היתה הרשעה. אחרי שנות התשעים, לעבירות השחיתות מצטרפות עבירות אלימות, ביטחון המדינה ומין, אם כי משקלן מבין כלל העבירות קטן. בכיפה שולטת השחיתות השלטונית. מאז שנות התשעים הורשעו בפלילים 21 פוליטיקאים בעבירות שחיתות, 13 מהם בעת מילוי תפקידם.

שחיתות איננה מונח משפטי שמוגדר בחוק. ההקשר שלה הוא בעיקר חברתי־מוסרי, ומתייחס לאנשי ציבור שמפעילים את סמכותם בדרך עבריינית, תוך שימוש פסול במשאבי הציבור שעומדים לרשותם, ושאמורים לשרת את הציבור הרחב.

בראש חומרת עבירות השחיתות ניצבת עבירת השוחד. אחריה עבירות המרמה למיניהן - קבלת דבר במרמה, גניבה, זיוף, רישום כוזב, עדות שקר - ולבסוף עבירת הפרת האמונים. זו עבירת סל שניסוחה רחב ומעורפל, ושבמרכזה הפגיעה באמון הציבור. ניתן להחילה על כל התנהגות מושחתת של איש ציבור שאינה אסורה בסעיף פלילי ספציפי. למשל, פעולה בניגוד עניינים חמור, מינוי מקורבים וקבלת מתנות במאות אלפי שקלים.

לטענת חוקר השחיתות ד"ר דורון נבות, הסיבה לשינוי הדרמטי של שנות התשעים היא פער הולך וגדל בין הנורמות החברתיות לבין הנורמות החוקיות בחברה הישראלית. "החל מאמצע שנות השמונים החלה להתפוגג המדיניות הסוציאליסטית שאפיינה את שלטון מפא"י", הוא אומר. "במקומה הלכה והתקבעה מדיניות ניאו־ליברלית הרואה ברווח ובמקסום התועלת האישית ערך עליון. כפועל יוצא, חלק ממעשי השחיתות הפוליטית בשנות מפא"י היה קשור בניסיונות להשיג כוח, למשל באמצעות חלוקת משרות ועקיפת חוקי מימון מפלגות. בשנים האחרונות הרכיב הדומיננטי ברוב פרשות השחיתות הוא כספי וחומרי: שוחד, מעילה בכספי ציבור, שימוש בחשבוניות כפולות, הלבנות הון וכדומה — הכל כדי להפיק טובות הנאה אישיות, לא פוליטיות".

השינוי הזה, לטענת נבות, הציף את המלחמה בשחיתות. "מערכת אכיפת החוק היא המערכת החזקה ביותר בישראל. באופן יחסי היא לא התכופפה בפני הניאו־ליברליזם הישראלי, וכראיה ניתן לראות יותר ויותר אנשי עסקים שנפגעים ממנה", הוא אומר. "המערכת רואה את עצמה כמי שתפקידה לשמור על מינהל תקין ולהגן על הציבור. הפער הזה, בין תפיסה ניאו־ליברלית לבין התפיסה העצמית של מערכת אכיפת החוק, מייצר מספר הרשעות הולך וגדל של פוליטיקאים".

רובן המוחלט של העבירות שבהן הורשעו פוליטיקאים הן מה שמכונה "עבירות חשיפה" - עבירות שאין בהן מתלוננים ולפיכך אינן מדווחות למשטרה. "קשה מאוד לחקור עבירות מסוג זה, צריך עד מדינה או אמצעי איסוף אחר לאחר שכבר יש חשדות", מעיד בכיר לשעבר בפרקליטות. "על כל כתב אישום שמוגש יש מספר לא מבוטל של עבירות שמתבצעות ולא יודעים עליהן. העלייה בהרשעות היא תוצאה של עלייה בחשיפה, שנוצרה בעקבות עלייה במודעות. זאת לא בהכרח עלייה במספר העבירות".

לדברי משה מזרחי, ראש היאחב"ל לשעבר ומי שחקר לא מעט פוליטיקאים במהלך הקריירה שלו, מאוד קשה לגלות עבירות שחיתות. "זה כמו עבירות פשע מאורגן. בשני המקרים לאף אחד מהצדדים המעורבים אין אינטרס להעיד, כי העבירה היא בין הצדדים המעורבים. אלו עבירות שהמשטרה צריכה לגלות בעצמה. כדי שהעבירות ייחשפו המשטרה חייבת להיות אקטיבית".

ואכן, החל ב־2003 המשטרה הפכה הרבה יותר אקטיבית בנושא. בשנים 2000‑2009 הורשעו 15 פוליטיקאים כתוצאה מחקירות משטרה מוצלחות. "התווספו למשטרה המון יכולות חדשות להתמודד עם הפשיעה המאורגנת, שנותבו גם לטובת הפשיעה השלטונית", מסביר ח"כ יואב סגלוביץ' מכחול לבן, האיש שהקים את להב 433 - היחידה הארצית למלחמה בשחיתות ובפשע המאורגן. "המשטרה השכילה לנצל את ההתפתחות הטכנולוגית של אותה תקופה ואת השינויים המבניים בארגון שנבעו מהחלטת ממשלה 4618".

סגלוביץ' מתייחס להחלטת ממשלה מ־2003, שביקשה "להעצים את המאבק בארגוני הפשיעה... ולחזק את שיתוף הפעולה בין כלל רשויות המדינה העוסקות באכיפת חוקים הנוגעים למלחמה בפשיעה החמורה ובפשיעה המאורגנת", לשון ההחלטה.

בהמשך להחלטה נחקקו שני חוקים: חוק איסור הלבנת הון וחוק המאבק בארגוני הפשיעה. "שני החוקים האלו היו חלק משינוי תפיסתי שהתרחש באותה תקופה", אומר סגלוביץ'. חשוב מכך, "הם נתנו כלי עבודה משמעותיים במאבק מול הפשיעה המאורגנת. הם אפשרו להקים את היחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית שחקרה למשל את שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון, לאחד את אגפי החקירות והמודיעין של המשטרה תחת גוף אחד ולאחר מכן להקים את להב 433. כתוצאה נוצר ריכוז של חוקרים בכירים מגופים שונים, הוקמו כוחות משימה מיוחדים והתווסף כוח אדם איכותי. בנוסף, נוצר שיתוף פעולה הדוק יותר מבעבר בין רשות המסים למשטרה. איחוד הכוחות הזה יצר מצב שבו כמה גופי חקירה פועלים במקביל ובשיטות עבודה משלימות שהובילו ליותר מידע, קצב עבודה גבוה יותר וקיצור משך החקירה".

שני גורמים משמעותיים נוספים בעלייה במספר ההרשעות הם מוסד מבקר המדינה והתקשורת, שמסייעים בחשיפת פרשות שחיתות, וחשפו לאורך השנים 11 פרשות שהסתיימו בהרשעות בדרגים הבכירים ביותר. כך, למשל, הרשעותיהם של הירשזון, של עומרי שרון ושל צחי הנגבי כולן תולדה של חקירות מבקר המדינה. לאור זאת, קל להבין מדוע ממשל שמבקש לחסל את שומרי הסף פעל למנות לתפקיד המבקר את מתניהו אנגלמן, שפועל במוצהר ובגלוי לביטול חקירת שחיתות במשרד המבקר. במקום, הוא מעוניין להבליט את ההישגים של הגופים שאותם הוא מבקר.

גורם משמעותי נוסף בהיקף ההרשעות של פוליטיקאים בישראל הוא היועץ המשפטי לממשלה, האיש שמחזיק בידיו את השאלטר הפלילי. ב־3 העשורים האחרונים 16 פוליטיקאים הורשעו בפלילים במהלך כהונתם. בשנים 1990‑1997 הורשע שר אחד, אריה דרעי. אליקים רובינשטיין, שכיהן כיועמ"ש ב־1997‑2004, היה היועמ"ש הראשון שנאלץ להתמודד עם כמות גדולה יחסית של פרשות שחיתות. בהן ניתן למצוא את פרשת העמותות של ראש הממשלה אהוד ברק ואת חקירת נשיא המדינה עזר ויצמן. בסופו של יום, הוא הגיש כתבי אישום נגד 3 פוליטיקאים: יצחק מרדכי, נעמי בלומנטל וסלאח טריף.

כהונת מחליפו של רובינשטיין, מני מזוז, היתה סוערת בהרבה, וגלי ההדף שלה מורגשים עד היום. מזוז הגיש כתבי אישום נגד 9 פוליטיקאים, בהם ראש הממשלה אהוד אולמרט והנשיא משה קצב. מזוז, שמכהן כיום כשופט בית המשפט העליון, נחשב בעיני רבים כלוחם שחיתות ואף העיד על עצמו בראיון לכתב העת "עורך הדין", כ"מי ששינה את כללי המשחק". מזוז קבע כי "אין להסתפק יותר בטיפול האקראי בתיק הבודד, אלא יש לזהות ולטפל במוקדי השחיתות באופן יזום ושיטתי". לפי מזוז, במהלך שנות התשעים נוצרה תלות גדולה יותר בין נבחרים לבוחרים, דרך מרכזי מפלגות וקבלני קולות, וכפועל יוצא גברה ההשחתה של המערכות הציבוריות. מזוז שם את המאבק בשחיתות במרכז עבודתו. ואכן, ככל שרבו החקירות, כך רבו כתבי האישום - ועמם ההרשעות.

כהונת מחליפו של מזוז, יהודה ויינשטיין, התאפיינה בפחות חקירות ופחות הרשעות. בתקופתו הוגשו 4 כתבי אישום נגד פוליטיקאים: חנין זועבי, סעיד נפאע, בנימין בן אליעזר ואביגדור ליברמן. השניים הראשונים הורשעו, בן אליעזר נפטר בטרם בית המשפט הכריע בעניינו וליברמן זוכה מאשמה.

כיום מכהן בתפקיד אביחי מנדלבליט, שבמשך 3 שנות כהונתו הגיש 4 כתבי אישום, העיקרי שהם הוא כתב האישום המשולש נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. בנוסף, הוא הגיש אישום נגד השר לשעבר חיים כץ, שצפוי לקבל חסינות מהכנסת. 2 כתבי האישום הנוספים - נגד ח"כ לשעבר באסל גטאס ושר התיירות לשעבר סטס מיסיזניקוב - הסתיימו בהרשעה.

לאורך תולדות ישראל, הורשעו פוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית, אך רוב המורשעים הגיעו ממפלגת הליכוד עם 10 הרשעות. אחריה ניצבת ש"ס עם 7 הרשעות, העבודה עם 4 הרשעות, קדימה ובל"ד עם 3 הרשעות, ישראל ביתנו וחד"ש עם 2 הרשעות ו־6 מפלגות עם הרשעה אחת.

"אין איזושהי הבחנה אצל מישהו במערכות אכיפת החוק בנוגע למפלגה שממנה החשודים מגיעים", אמר בכיר לשעבר בפרקליטות. ההסבר לריבוי ההרשעות בליכוד פשוט למדי. "השחיתות נמצאת בשלטון", אומר מזרחי, "למי שיושב באופוזיציה אין כמעט מה למכור. שרים בהחלטה של דקה יכולים לגרום לאנשים להיות עשירים גדולים. מי שבשלטון נמצא בעמדות מפתח שדרכן ניתן לקדם אינטרסים כלכליים". ככל שמישהו נמצא זמן רב יותר בשלטון, יש לו יותר הזדמנויות למעוד - והוא יותר אטרקטיבי למשחיתים. "זו טענה הזויה ומסוכנת שרודפים את הימין", מוסיף מזרחי, "הליכוד נמצא 40 שנה בשלטון, למעט כמה הפוגות, אז שם אתה חוקר".

בדומה לליכוד, גם המפלגות החרדיות ש"ס ויהדות התורה נמצאות בשלטון כבר זמן רב, ברצף שנמשך קרוב ל־30 שנה. למרות זאת, 7 חברי כנסת מש"ס הורשעו, ואף לא אחד מיהדות התורה. "ש"ס זו מפלגה חדשה יחסית, המורכבת מאנשים שהגיעו על פי רוב ממעמד סוציו־אקונומי נמוך יותר ובבת אחת נזרקו לשפע של השלטון", אומר מזרחי. "רוב התיקים של ש"ס היו בעשור הראשון של שנות ה־2000. ישבו שם אנשים שלא ראו אלף שקל במכה ופתאום מקבלים תקציבי ענק שאין עליהם פיקוח, כמו מערכי החינוך". ליהדות התורה, לדברי מזרחי, "מסורת ארוכת שנים ונורמות שלטוניות קודמות. הם לא נפלו למקום הזה".

מפלגה נוספת ששהתה זמן רב בשלטון היא מפא"י, שניהלה במשך 29 שנים את המדינה - מאז הקמתה ועד המהפך של 1977. בתקופה זו רק 2 פוליטיקאים בכירים הורשעו - שלמה לביא ומרדכי סורקיס - שניהם בעבירות תחבורה. לביא היה חבר הכנסת הראשון שהורשע בפלילים, לאחר שבאחת מנסיעותיו לכנסת פגע בפועל שירד אל הכביש באזור ואדי ערה והרג אותו. חקירת המשטרה בעניינו העלתה שמדובר בתאונה וכי הוא אינו נושא בשום אחריות. לביא סירב לקבל את ההחלטה והתעקש לעמוד לדין ולטפל במשפחתו של ההרוג לאחר מכן.

אין בכך כדי לומר שבתקופת מפא"י לא היתה קיימת שחיתות במדינה. פוליטיקאים בכירים לא נתפסו והורשעו, אך בכירים אחרים בשירות הציבורי כן. ההגמוניה הבלתי מעורערת של מפא"י בכל המערכות הציבוריות, ובתוך כך גם מערכת אכיפת החוק והתקשורת, היא כנראה הסיבה המרכזית לכך שלא נחשפו פרשות ברמות הגבוהות. לכך ניתן להוסיף את העובדה שהנורמות החברתיות בעבר שונות מאלו הקיימות כיום, ושראשי המדינה בראשיתה היו גם אלו שנלחמו, תרמו והשקיעו רבות למענה, דבר שיצר יחס סלחני כלפי התנהגויות שעלולות היו להתפרש כטובות הנאה אישיות.

"לגיבורי האומה שלנו, שבדרך כלל נולדו בצה"ל, היתה תרבות נהנתנית אבל לא עסקו בה במיוחד", אומר מזרחי. "החשיפה הציבורית היתה מינורית. הציבור אכל את מה שנתנו לו. חוץ אולי מ'העולם הזה'. התקשורת לא התעניינה בדברים האלו וזה היה נוח למשטרה. סיפור כמו זה של אריק שרון, שפעם היה יכול לקבל את חוות השקמים כמעט בחינם, היום לא היה עובר בלי התייחסות".

תהליך ההשחתה של המערכת הציבורית בא לידי ביטוי בצורה החמורה ביותר דרך ראש הממשלה. מאז 1996, שנת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, ועד היום, כל אחד מראשי הממשלה בישראל היה מעורב בחקירת משטרה, נגד שניים מהם הוגש כתב אישום - ואחד הורשע ונשלח למאסר.

נתניהו היה הראשון שנחקר תחת אזהרה. ב־1997 נחשד במעורבות בפרשת חברון־בראון. המשטרה המליצה להעמיד אותו ומעורבים נוספים לדין בעבירות של הפרת אמונים, אך היועמ"ש אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל הודיעו שלא יגישו כתב אישום בשל היעדר ראיות.

כמה שנים מאוחר יותר נחקר ראש הממשלה ברק בחשד לעבירות על חוק מימון מפלגות, רישום כוזב במסמכי תאגיד וגיוס תרומות לא חוקיות בהיקפים של מיליוני שקלים עבור מסע הבחירות שלו לראשות הממשלה ב־1999. ב־2003 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, גם במקרה זה רובינשטיין, על סגירת התיק בשל חוסר ראיות.

הבא בתור היה אריאל שרון, שכיהן כראש ממשלה ב־2001‑2006. באותן שנים נקשר שמו בכמה פרשות, ובהן האי היווני, סיריל קרן ומימון המפלגות. בפרשת האי היווני הועלו טענות כי איש העסקים דוד אפל העניק שוחד לשרון במסווה של העסקת בנו גלעד כיועץ בפרויקט גדול שניסה לקדם באי היווני פאטרוקולוס. המשטרה המליצה להעמיד לדין את אפל ולסגור את התיק נגד שרון. פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל החליטה לשנות את ההחלטה ולהעמיד לדין את גלעד ואריאל שרון. אלא שמזוז החליט לא להעמיד לדין את אריאל שרון, עקב היעדר תשתית ראייתית מספיקה. בשתי הפרשות הנוספות, סיריל קרן ומימון המפלגות, אריאל שרון לא נחקר בעצמו אך שני בניו נקשרו אליהן. בפרשת מימון המפלגות בנו עומרי אף הורשע במסגרת עסקת טיעון.

סיפורו של אולמרט כבר היווה עליית מדרגה משמעותית. בשנים 2012‑2014 הורשע אולמרט בכמה עבירות שוחד, מרמה בנסיבות מחמירות והפרת אמונים. ההרשעות נבעו מכמה פרשות: הולילנד, תיק ההשקעות, המעטפות והזרע. בנוסף הורשע אולמרט בשיבוש הליכי משפט. בפרשת ההשקעות הורשע בכך שכשר התמ"ת והתקשורת פעל בניגוד עניינים כשהתערב בהליכים לטובת ארבע חברות שיוצגו על ידי מקורבו עו"ד אורי מסר; בפרשת המעטפות הורשע בקבלת מאות אלפי דולרים שלא כדין מאיש העסקים היהודי־אמריקאי משה טלנסקי כשכיהן כראש עיריית ירושלים וכשר התמ"ת; ובפרשת הזרע הורשע בקבלת שוחד של 60 אלף מחברת זרע בתמורה לקידום עניינים הקשורים לקרקעות על יד חירייה. במצטבר, נגזרו עליו 27 חודשי מאסר בפועל וקנס של 250 אלף שקל.

לפי כתב האישום, ביסס נתניהו יחסים של תן וקח עם בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ', בעלי השליטה בבזק - ודרכה באתר וואלה. במסגרת הקשר הזה הפנו נתניהו ובני משפחתו לבני הזוג אלוביץ' דרישות לגבי אופן הסיקור שלהם בוואלה, וכן לגבי הסיקור של יריביו הפוליטיים של נתניהו. בתמורה, לפי האישום, נתניהו הפעיל את כוחו ואת סמכויותיו כדי לקדם את האינטרסים הכלכליים של אלוביץ'.

כמה שנים לאחר שפרש משירות המשטרה, נבחר משה מזרחי לכהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. מנקודת מבטו כח"כ, הוא מעיד כי "בעלי אינטרסים מנענעים חלק מהפוליטיקאים. חברי הכנסת לא כותבים 90% מהצעות החוק". מזרחי שימש כחבר בוועדת החוקה חוק ומשפט וכיהן לצד מיקי רוזנטל כיו"ר השדולה למאבק בשחיתות במינהל הציבורי. במסגרת תפקידו, קידם הצעת חוק שלפיה נבחר ציבור שהואשם בעבירה שיש עמה קלון לא יוכל לשוב ולהיבחר לתפקיד ציבורי בעתיד. ההצעה נפלה.

"יש לנו בעיה, בעיקר ביחס אל תופעת השחיתות", אומר מזרחי. "לא רואים את הסכנה האמיתית שטמונה בה. בכל מדינה מתוקנת, שחיתות ציבורית ופשע מאורגן הם חלק מהגדרה של ביטחון לאומי. במדינות מתוקנות רואים את שתי התופעות האלו כאיום אסטרטגי על יציבות החברה והמשטר. מכוח ההגדרה הזו, שמים את הדברים האלו בראש סדר העדיפויות. אצלנו מביטים על זה בעין מהססת".

"עבריינים תמיד יהיו", מוסיף סגלוביץ'. "המשטרה ומערכת אכיפת החוק צריכות להמשיך לעסוק ביתר שאת בנושא ולפגוע במוטיבציה של העבריינים. אבל אם רוצים שינוי דרמטי, חייבים שינוי תפיסתי. התיקון יגיע ביום שנבחר את המנהיגים שלנו לפי התנהגות. המודל שלנו זה 'האיש שהסתדר'. ויתרנו על המרכיב החשוב ביותר במנהיגות: דוגמה אישית. עד שלא נפעל אחרת, שום דבר לא ישתנה. זו העבודה של נבחרי הציבור".

"האם הממצא הזה משקף את הנורמות בקרב אנשי הציבור בישראל? אני רוצה להאמין שזה לא כך", אומרת נילי ארד. "אני לא יכולה לקבל את זה שהאישים הללו מייצגים את הלך הרוח בחברה הישראלית או שהם מבטאים את ההנהגה של הדור הצעיר. למה תמיד חוזרים לבגין? יש דמויות מופת בפוליטיקה, והן נמצאות גם היום בחברה, אך לא רואים אותן בהנהגה. אנשים כמו בני בגין, לימור לבנת, דן מרידור ומיכאל איתן. מה שהיה בהפגנות ברוטשילד זה ביטוי של רצון לפוליטיקה נקייה. מי שנתפס כ'מסתדר' צריך להיות מוקע מהחברה".

‍