פרק 7: איך הנוירוזות שלי התגלגלו אל הרגלי האכילה של הבן שלי

לכל ילד יש סיפור סביב האוכל שלו. אחד לא אוהב אוכל צהוב, אחר אוהב רק דברים עגולים, שלישי אוכל הכל.

אלון, הבן הבכור שלי, הוא בררן באוכל בערך כמו אבא שלו. זה אומר, למשל, שהוא לא מוכן לגעת בפירות וירקות (כשהיה קטן, איכשהו הצלחתי לשכנע אותו לאכול לעיתים רחוקות חתיכה קטנה של גזר או גמבה, אבל מתישהו הוא הפסיק גם עם זה). אני יכול למנות עוד שורה ארוכה מאוד של דברים שהוא לא אוכל, אבל היי, אני יכול למנות גם שורה ארוכה של דברים שאני לא אוכל.

הבררנות שלו באוכל התחילה בגיל מאוד צעיר. בגיל שהיה אמור לפי הספר להתחיל לטעום דברים שהם לא חלב אם או תחליף חלב, הוא דחה אותם בזה אחר זה. גזר מרוסק, בטטה, תפוח אדמה, סלק. מה שזה לא היה, מתוק או לא, הוא פשוט לא אהב את זה.

ומאחר שכולם עושים את כל סוגי הטעויות האפשריות עם הילד הראשון שלהם, גם אנחנו עשינו. אמרנו לעצמנו: אם הילד לא רוצה, לא נריב איתו. אז המשכנו לתת לו תחליף חלב (במינונים הולכים ופוחתים אבל עד גיל שנתיים, ואולי אפילו יותר), והוא היה מבסוט לגמרי. תוסיפו לזה שבתור תינוק היה לו גם שקד שלישי מוגדל, מה שאומר שהאף שלו היה סתום באופן קבוע והוא התקשה לאכול ולנשום בו זמנית, ותקבלו ילד שממש נמנע מאוכל.

מתחת לקטשופ

אני לא יודע למה הסיפור הזה הכניס אותי לכזה לחץ, אבל זה מה שקרה. אני יודע היטב מה זה להיות ילד בררן באוכל, כי גם אני הייתי כזה. המשפחה שלי, כיאה לדור ראשון ושני של ניצולי שואה (טכנית סבא וסבתא שלי עצמם לא היו ניצולי שואה כי היו בצבא האדום, אבל כמעט כל בני המשפחה שלהם נספו), עשתה לי את המוות לגבי אוכל.

אוכל הפחיד אותי בתור ילד, והם רק הפכו אותו למפחיד יותר. כשבבתים אחרים אמרו לילדים שאם לא תאכל יבוא שוטר, לי אמרו שאם אני לא אוכל יהיה לי אולקוס ואני אמות. זה לא עשה אותי יותר שמח לגבי אוכל, אלא רק יותר ערמומי.

אני זוכר את עצמי מכסה את הקציצות של סבא וסבתא בשכבה כל כך עבה של קטשופ שכבר אי אפשר היה לזהות מה יש מתחת. או למשל אוכל ביד אחת וסותם את האף ביד השניה כדי לא להרגיש את הטעם. או מחכה שהם יסתובבו וזורק את הקציצות לתוך האגרטל שעל השולחן, או אל השיחים הגבוהים שמחוץ לחלון. בקיצור, אוכל ואני אף פעם לא היינו זיווג גדול, והלחץ בבית - אתה חייב לאכול! - לגמרי לא תרם.

לכן, תוכלו לתאר לעצמכם שעל אף שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה כזה עם הילדים שלי, יצאתי בדיוק כזה. אולי לא בדיוק, אבל אני מוכן להודות שברגע שהבנתי שהבן הבכור שלי לא מוכן לאכול כלום, נכנסתי למעגל של לחץ, תסכול וכעס שרק הזין את עצמו ואמלל את הבן שלי, אבל לא פתר את הבעיה כהוא זה.

עד שהתחלתי למצוא דברים שהוא מוכן לאכול. צ׳יריוס, למשל. או גלידה. או מעדן שוקולד, או דניאלה, או במבה, או פתי בר. זה נכון שאז עדיין לא הבנתי עד כמה הדברים האלה מלאי סוכר, אבל ברור שידעתי שאלה לא בדיוק מזונות ובריאות.

ובכל זאת, בראש היהודי-רוסי-שואתי-גלותי שלי, זה נראה לי כאילו הילד מקבל מזון, סוג של מזון, ולכן קרוב לוודאי שהוא לא ימות, מה שהקל עליי בצורה משמעותית. לא משנה מה הילד הכניס לפה, העיקר שהוא הכניס אותו, לעס ובלע, ואני כאילו יכולתי לנשום לרווחה, עד המריבה סביב הארוחה הבאה.

שנאתי כל רגע מזה.

תובנות מתגבשות לאט

כל ההקדמה הזו היתה בשביל להמחיש איך אלון התמכר והתרגל לטעם המתוק מגיל מאוד צעיר. אם בפרקים הקודמים חש מישהו מהקוראים שאני מתנשא מעליו, אין לי דרך טובה יותר להבהיר שההפך הוא הנכון, אני פשוט מכה על חטא.

התובנה שהילדים שלי אוכלים יותר מדי סוכר לא התגבשה אצלי לפני חודש, כשהתחלתי עם יומן הסוכר הזה. זה התחיל הרבה קודם, ונבנה בהדרגה.

בהשוואה לילדים אחרים, הילדים שלי דווקא לא צורכים המון סוכר. מעולם לא קנינו באופן קבוע שום סוג של שתייה קלה, לא לילדים ולא לעצמנו (עד לפני חודש, הקפדתי לשתות את הקולה זירו שלי מחוץ לבית. לפני חודש הפסקתי כליל). זה לכשעצמו מפחית הרבה מאוד מצריכת הסוכר המוסף.

אין אצלנו ממתקים שמסתובבים בבית בנדיבות יתרה, והממתקים הכי מפותחים שבכל זאת יש הם פשוט עוגיות מסוגים פשוטים. אין סוכריות, אין חטיפי שוקולד, אין מילקי, אין נחשי גומי. מה שכן, בקיץ, הם טוחנים ארטיקים ושלוקים בלי הכרה.

כבר בקיץ הקודם זה חירפן אותי, אבל לא רציתי להיות האבא המניאק. גם ככה אני מגביל אותם, אז להגביל עוד? ואפילו בבריכה, כשכל החברים שלו זוללים ארטיקים? לא הצלחתי להתמודד עם זה. שיחררתי, ובזמן שהוא ליקק וליקק, אכלתי את עצמי מבפנים (תוך כדי שאני אוכל מגנום).

לפני חודש, כשהחלטתי להיגמל מסוכר ויהיה מה, הפסקתי כמעט לחלוטין לצרוך סוכר מוסף. היום, חודש אחרי, אני לא שותה שום סוג של שתייה קלה, גם לא מיצים, לא אוכל דגני בוקר, לא משתמש בדבש או בסילאן לשום מטרה, לא חוטף משהו מתוק בבוקר, וגם לא בערב.

איזה סוכר אני בכל זאת צורך? תפוח אחד ביום, את כל סוכר החלב שנמצא באופן טבעי בגבינות (הנוכחות שלו שם די נמוכה), ואת העמילנים שנמצאים באופן טבעי באורז, תפוח אדמה וכו׳, אם כי גם את אלה הפחתתי בכמות ניכרת.

לאט לאט שמתי לב שנוצר פער ביני ובין יתר חברי המשפחה שלי, בין מה שאני אוכל לבין מה שהם. ברגע ששמתי לב לזה, זה התחיל להפריע לי. מבחינתי, ארוחת הערב המשפחתית שלנו היא מוסד חשוב, ולא רציתי ליצור בו מחנות ולקלקל אותו. זה לא שכל אחד חייב לאכול בדיוק מה שהאחרים אוכלים, ובכל זאת באיזו שבת אחת כשטיגנתי צ׳יפס (בטיגון כפול, טעים לאללה) ונתתי לכולם לאכול ורק אני נמנעתי ממנו, זה הרגיש לי כאילו הגענו לאיזו נקודה לא טובה.

איך סוגרים את הפער הזה ביני לבין יתר בני המשפחה? שאלה טובה. אין לי עדיין תשובה. בינתיים, אני עדיין אוכל מספיק דברים בשביל שהדיסוננס הזה ביני לבין כל היתר לא יהיה גדול מדי. מה אני כן אוכל? הרבה מאוד ירקות, בשר (יום כן יום לא, בערך), ביצים, וגבינות. להגיד לכם שזה נורא מעניין, מגוון וכיפי? זה לא. ולכן, לא התכוונתי להביא את הילדים שלי למצב הזה מלכתחילה. כל מה שרציתי הוא להבין איך אני יכול להפחית מהסוכר שהם צורכים, לא להעלים אותו לגמרי, ובטח לא בבת אחת.

אז מה בעצם אני אוכל?

לא שזה משנה משהו, אבל בגלל שכל כך הרבה אנשים שאלו אותי מתחילת הפרסום של היומן מה אני אוכל, הנה התפריט החדש שאימצתי מאז שהפסקתי עם הסוכר:

בבוקר: 2 פרוסות לחם מלא + גבינות כלשהן (קוטג׳, גבינה צהובה, גבינת שמנת, לבנה, מה שזה לא יהיה) + ירק (מלפפון, עגבניה)

בין בוקר לצהרים: תפוח

לארוחת צהרים: עוף או בקר, אבל לא בכל יום. בכל מקרה לא בשר מעובד, ומשתדל בלי רוטב. בנוסף, סלט גדול + טחינה, ומעט פחמימות.

בין הצהריים לערב: לא אוכל שום דבר.

לארוחת ערב אוכל ביצה, שוב גבינות, ירקות ופרוסת לחם מלא. אחרי ארוחת הערב - כלום.

הפסקתי לחלוטין עם שתייה שהיא לא מים/תה בלי סוכר, גם לא דיאט ולא זירו. גם לא מיצי פירות. הפסקתי לחלוטין עם מתוקים (ממתקים, מאפים, עוגות, עוגיות, חטיפים) הפסקתי כמעט לחלוטין לנשנש בין ארוחות, ואם כן אז רק ירקות או יוגורט ללא תוספת סוכר.

אני גבר בן 36, לא מעשן, ולא עושה פעילות גופנית קבועה. מאז שהתחלתי בגמילה מסוכר (לפני כחודש וחצי) ירדתי ב-8 קילו (בערך, לא שקלתי את עצמי בתחילת התהליך). המשקל הנוכחי שלי הוא קצת פחות מ-70 קילו, על 182 סנטימטר. אין לי בעיות רפואיות רלוונטיות, וככל שאני יודע אין לי בעיות כולסטרול וכו׳.

אני לא תזונאי, אין לי יומרות להבין בזה משהו, בטח לא להמליץ למישהו אחר מה לאכול. בשביל להבין אם התפריט שלי הגיוני או לא, פניתי לעמותת עתיד, העמותה של הדיאטנים והתזונאי בישראל, בשביל שיעברו על התפריט שלי. סמנכ״לית העמותה, סיון אבוט, קראה את התפריט שלי, וזה מה שהיה לה להגיד:

״המשקל שלך תקין לגובה. התפריט שלך בריא ונכון אם כי נראה מעט חסר, נכון לעכשיו. יש להוסיף לו מעט קלוריות ממקור של פחמימה בעיקר. הייתי מוסיפה ארוחת ביניים אחה"צ. דוגמאות: 2 יחידות פרי (רצוי עם קליפה – מאט את ספיגת הסוכר הטבעית שיש בפרי) + חופן קטן של אגוזים טבעיים או יוגורט טבעי + 4 כפות גרנולה בייתית/ללא תוספת סוכר או כריך מלחם מלא עם ממרח לבחירה (כמו: אבוקדו/קוטג'/טחינה). בנוסף, בארוחת הערב גם מומלצת תוספת קטנה של פחמימה. למשל, עוד פרוסת לחם מלא או קלח תירס. אל תוותר על הפחמימות בצהריים. פחמימות עדיפות לדוג': אורז מלא, פסטה מלאה, בטטה, קינואה. כמובן, שכמות הפחמימות הינה כתלות ברמת האקטיביות שלך. בנוסף, אם אתה אוהב דגים מאד מומלץ לגוון איתם את מנת העוף בצהריים או הגבינה והביצה בערב. כך גם לגבי הקטניות״.

שבוע אחד, 45 כפיות סוכר. לפחות

בשבוע שעבר אמרתי לאלון שאנחנו הולכים לרשום במשך שבוע שלם את כל מה שהוא אוכל. לא ידעתי איך הוא יגיב, אבל לשמחתי הוא זרם. אלון הוא ילד כזה, כשצריך להכניס משהו לתוך תבנית, הוא מתחבר לזה. הוא רואה את העולם כמו טבלאות אקסל, קצת כמו אבא שלו.

בשביל לעשות את זה קצת יותר נחמד, לא רק רשמנו כל מה שהוא כתב, אלא גם ציירנו. לשמחתי, ביום השני לא רק שהוא שיתף פעולה, אלא אפילו בא מיוזמתו ואמר לי ׳אבא, צריך לכתוב מה אכלתי היום. בוא אני אספר לך׳. בשביל ילד שבקושי מוכן לשתף מה הוא עשה בגן היום (׳אוף, לא זוכר, לא רוצה לספר, די כבר׳), זה היה חתיכת הישג.

שבת

סה"כ כפיות סוכר: 44.8 כפיות

ממוצע יומי:

 7.5 כפיות

מקסימום תצרוכת מומלצת יומית*

 3 כפיות

זה לא היה שבוע מי יודע מה מייצג, כי הוא התחיל בכלל ביום חופש מהגן (זוכרים? האסרו חג הזה של שבועות שאף אחד לא מבין למה זה חופש), ובימים שבהם הוא לא בגן אני יכול לשלוט יותר בכמות הסוכר שהוא אוכל.

כמות הסוכר המוסף היומית המקסימלית המומלצת לילדים בגילאי 6-8 היא 3 כפיות סוכר ביום לכל היותר, כך לפי איגוד הקרדיולוגים האמריקאי. והנה, אפילו למרות יום החופש הזה, ולמרות שאני מגביל אותו יחסית, אלון עדיין צורך הרבה יותר סוכר מהכמות היומית המומלצת.

ביום הכי דל סוכר שלו אלון צרך בערך 2.1 כפיות סוכר, אבל אפילו הכמות היחסית נמוכה הזו היא יותר מהמנה היומית המקסימלית המומלצת לילדים. וזה היה היום הכי דל סוכר שלו, והוא די חריג כלפי מטה ביחס לימים האחרים, וזה קרה רק בגלל שבאותו היום לא נתתי לו ויטמין בסוף היום (כן, תאמינו או לא, אבל אם אתם נותנים לילדים שלכם ויטמינים באופן קבוע, כמו שאני נותן לילד שלי שלא אוכל פירות ירקות, אתם בעצם מפטמים אותם בסוכר).

ביום השיא - יום שישי משולב עם יום הולדת בגן - אלון צרך לפחות 17 כפיות סוכר, כלומר פי שישה מהכמות המקסימלית המומלצת לילדים. זה כולל עוגה (בערך 6 כפיות), כוס מיץ תפוחים (5 כפיות), סוכריה על מקל שהוא קיבל בסוף החגיגה (כי היה צורך במשהו מתוק להוריד את העוגה), עוגייה בבוקר עם כוס שוקו, ועוד עוגייה בערב שהוא קיבל מן ההפקר. זו היתה חגיגת סוכר אחת גדולה.

בממוצע, אלון אכל השבוע כל יום בערך 7.5 כפיות סוכר מוסף. כלומר בכל יום מימות השבוע הזה הוא צרך בממוצע יותר מפי שניים סוכר מהכמות המקסימלית המומלצת לו. אני לא יודע מה אתכם, אבל המספר הזה עושה לי רע ברמה הפיזית. צריכת סוכר בכמות הזו באופן קבוע מגדילה מאוד את הסיכון לחלות בסוכרת ובשורה של מחלות מטבוליות אחרות, בשנות ה-40 לחייו. כך לפחות אומרים כל החוקרים והמדענים שדיברתי איתם או קראתי את החומרים שלהם.

​

התיעוד המקורי שהכנתי עם אלון

​

והאמת היא שאפילו המספר הוא רמאות כלפי מטה, כי הוא לא כולל את הסוכר שנמצא בלחמניה הכמעט מלאה שאני מכין לו כל יום לגן (הם פשוט לא מציינים על האריזה כמה סוכר הם מוסיפים לבצק, אבל הם בוודאות מוסיפים) וגם לא את הסוכר שנמצא באורז, בתפוחי אדמה ובפסטה (תוצרת בית) שהוא אכל השבע. אם הייתי מוסיף גם את הסוכר הזה כבר לא הייתי יוצא מזה. המצב גרוע מספיק גם בלי זה.

שובה של אודטה

אני לא יודע איפה הילדים שלכם ביחס לבן שלי, אבל יהיה קל לכם לחשב. אם הילדים שלכם שותים שתיה קלה, מצבכם גרוע יותר. אם הילדים שלכם לא אוכלים מתוקים בכלל - לא ארטיקים, לא עוגיות, לא שותים שוקו וכו׳ - מצבכם טוב יותר.

דבר אחד אני יודע בוודאות, המספרים האלה לא יכולים להישאר על כנם. ועם כל הכבוד למאמצים של יצרניות המזון להפחית את הסוכר במוצרים שלהן, הן עושות את זה לאט מאוד, ובכמות לא מספיקה. גם אחרי הפחתה, יש שם המון המון סוכר. ובכל מקרה, ילד לא אוכל רק ארטיק או רק עוגייה או שותה רק כוס מיץ. הוא אוכל את הכל.

בשלב הזה, אפילו זוגתי נדבקה ממני קצת. ביום רביעי, לפני החוג, אלון ביקש מאמא שלו שתקנה לו טרופית מהמכונה. אמא שלו סירבה. אלון התאכזב ושאל למה, והיא הסבירה לו שזה לא בריא, כי יש בזה המון סוכר (בערך 4-5 כפיות). אלון שאל, ׳אבל אמא, פעם היינו קונים כזה׳, ואמא שלו ענתה שהוא צודק, אבל לא ידענו עד כמה זה לא בריא, ועכשיו אנחנו יודעים. וראו איזה פלא, הוא קיבל זאת בהבנה.

מלבד זה, העוגיות שאכל השבוע הן עוגיות ביתיות שהכנו יחד עם הילדים. בניגוד לפעמים קודמות, חצי מכמות הקמח שהשתמשנו בה היה קמח מלא, והפחתנו את כמות הסוכר במתכון בערך בשליש. הילדים עדיין חשבו שזה היה מתוק וטעים. בפעם הבאה ננסה להפחית עוד, וכך עד שנגיע לקו שמתחת לו הילדים טוענים שזה פשוט לא טעים, ושם נעצור, בתקווה שהשינוי הזה יהיה רק הראשון מבין שורה ארוכה של שינויים. אל תבינו את הפסקה הזו לא נכון, אני לא מנסה להיות אודטה, סתם רוצה לסיים בנימה אופטימית.