זו רשימה חלקית ביותר שכוללת בעיקר סוכר שאינו ממקור טבעי. סביר להניח שאתם צורכים מדי יום עוד הרבה סוכר ממקורות נוספים. למעשה, רוב האנשים עוברים בקלות את מגבלת כפיות הסוכר, בלי לשים לב.

לכן, לכל אלה שאומרים לי: די נו, זה עניין של מינונים, אל תהיה פנאטי – אתם צודקים, זה באמת עניין של מינונים. אבל בדיוק בגלל שאנחנו צורכים מינון פסיכי של סוכר, אין מנוס מלהיות פנאטים.

 

מגיפה

בזמן האחרון קרו כמה דברים שהפכו אותי לאובססיבי לחלוטין לסוכר, עד כדי כך שהחברים שלי צוחקים עליי, ובת זוגי מאיימת לזרוק עליי חפצים כבדים אם לא אסתום את הפה כבר בעניין הזה.

כבר המון זמן שרציתי לעשות משהו בקשר להרגלי האכילה של המשפחה שלי, ובעיקר בנוגע לכמויות הסוכר שהילדים שלי צורכים. הם צורכים סוכר בבוקר, הם צורכים סוכר בגן בכמויות מטורפות (ואין לי שמץ של מושג למה הגננות דוחפות להם את החרא הזה), הם צורכים סוכר אחר הצהריים, ובערב.

וכשאין להם סוכר, או כשאני מונע מהם לקבל עוד משהו מתוק, הם מתחרפנים. ממש ממש מתחרפנים, כאילו הם בקריז.

כשאני מסתכל סביב, למשל בגן השעשועים או סתם באיזה טיול, נדמה לי שאני רואה כמות גדולה מאוד של ילדים שמנים, ילדים ממש צעירים ושמנים, כמו שלא ראיתי אף פעם. אז נכון, מראה עיניים זה לא עניין מדעי, אבל האמת שהנתונים המדעיים כבר מראים את זה לבד. כיום, כל ילד חמישי בכיתות א׳ בישראל הוא בעודף משקל או בהשמנת יתר חולנית. עד שהם מגיעים לכיתות ז׳, הנתונים נעשים מבהילים עוד יותר: כל ילד שלישי כבר נמצא במשקל עודף או בהשמנת יתר חולנית.

זה מאוד מפחיד אותי.

גם את מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב זה מפחיד. לכן הוא מונה על ידי שר הבריאות יעקב ליצמן לעמוד בראש ועדה בעלת השם המאוד לא אפקטיבי - הוועדה לרגולציה על המזון לקידום מזון בריא.

ההודעה שנחתה לי יום אחד בתיבת המייל על הקמת הוועדה הזו גרמה לי להתחיל לקרוא עוד ועוד חומרים על הנושא. מה שהספקתי לראות בינתיים טלטל את עולמי. גם בגלל שאני מבין הרבה יותר את התהליכים הביו-כימיים שקורים בגוף שלי ושל הילדים שלי כשאנחנו צורכים סוכר מסוגים שונים – וזה מפחיד הרבה יותר ממה שאתם חושבים. וגם בגלל שהבנתי עוד משהו: שהתשובה לשאלה התמימה - מה אנחנו מכניסים לפה - היא הרבה יותר פוליטית, ופוליטית/כלכלית, ממה שהייתי מסוגל לדמיין.

הנה שתי סיבות מדוע, רק בשביל לגרות לכם את בלוטות הטעם.

 

הפוליטיקה של המזון

ב-1971 הנשיא האמריקאי השנוא ביותר בכל הזמנים ריצ׳ארד ניקסון התמודד על קדנציה שנייה בבית הלבן. הוא היה מסובך עד צוואר במלחמה בוייטנאם, וכאילו זה לא הספיק, מחירי המזון התחילו לעלות. יחד עם התייקרות מחירי המזון, החלו ההפגנות, וניקסון חשש להפסיד את הבחירות.

אז הוא מינה לתפקיד שר החקלאות את ארל בץ (Earl Butz), שהמהפכה שהוא ביצע

בתחום החקלאות בארה״ב – החלטה פוליטית/כלכלית אחת – משפיעה עד היום על מה שאנחנו מכניסים לפה שלנו.

האג׳נדה של בץ היתה פשוטה: Get Big or Get Out. הוא דחף את החקלאים לתהליך של קונסולידציה, לתיעוש החקלאות, להקמת חוות ענק בשביל לנצל יתרונות לגודל. התוצאה היתה עליה חדה בגידול התירס בארה״ב. ולמרות שהם גידלו יותר ומכרו יותר, עדיין היה עודף היצע של תירס. וכאן נכנסים לתמונה היפנים.

באמצע שנות ה-60, חוקר יפני בשם ד״ר יושייוקי טאקאסאקי (Yoshiyuki Takasaki) המציא את ה-High Fructose Corn Syrup, ממתיק שמופק מתירס, שהוא מתוק יותר מסוכר, וזול יותר להפקה מסוכר. פתאום היה לחקלאים האמריקאים מה לעשות עם עודפי התירס שלהם.

מאז, בתהליך מהיר למדי, ה-HFCS חדר לכל מזון אמריקאי שהוא. ללחם, לקטשופ, לכל רוטב שיש, למה שלא תרצו. הוא מאריך את חיי המדף של המוצרים, והוא זול יותר מסוכר רגיל. ההופעה של ה-HFCS וכניסתו לשוק המזון האמריקאי, לדעת מדענים כמו ד״ר רוברט לוסטיג, היא נקודת הזמן המדויקת שבה התחילה מגפת ההשמנה במדינות המערב (אגב, גם ביפן, שאחרי מלחמת העולם השניה ניסתה לאמץ כל דבר אמריקאי שהוא, כולל המזון), ואיתה גם מגפת הסוכרת. בעיקר כשפפסי התחילה להחליף את הסוכר קולה שלה ב-HFCS, ואחריה גם קוקה קולה. זה פשוט חסך להם המון כסף.

ולמה זה התחיל את מגפת ההשמנה והסוכרת? כי בעוד שגלוקוז הוא חיוני בשביל כל צורת חיים שהיא, פרוקטוז מתפרק בגוף אחרת לגמרי. ובאופן ספציפי, חלק גדול מהפרוקטוז הופך בגוף לשומן שמתיישב בכבד ובלבלב, מעלה את לחץ הדם, מגדיל את הסיכון למחלות לב, למחלות כבד, וגם לסוכרת. בעיקר אם הפרוקטוז הזה נכנס לגוף ללא סיבים תזונתיים (כמו בקוקה קולה. זו הסיבה אגב, שלאכול פירות זה בסדר, כי יש בהם הרבה סיבים שמקלים על הכבד בתהליך המטבולי של הפרוקטוז, אבל לשתות מיץ תפוזים זה גרוע באותה מידה כמו לשתות קולה, או אלכוהול. לפחות מנקודת מבט מטבולית).

אבל זה רק החלק הראשון של הסיפור הפוליטי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הפוליטיקה של מדע התזונה

בערך באותו הזמן התרחש תהליך פוליטי מרתק אחר שהשפיע גם הוא על מה שאנחנו אוכלים מאז.

מסתבר, שזה הכל קרב פוליטי בין שתי אסכולות בעולם התזונה. זה קרה בדיוק אז, בתחילת שנות ה-70. מדינות המערב התמודדו עם מגפה של מחלות לב, והמדענים תהו מה גורם לה. ובפרט, התהיה המדעית הזו הצטמצמה לשני גורמים אפשריים: סוכר ושומן (שומן רווי).

את מחנה השומן (כלומר, את המחנה המדעי שחשב ששומן הוא אם כל רע) הוביל האפדמיולוג האמריקאי אנסל קיז (Ancel Keys). קיז היה מקורב לממשל האמריקאי, והחזיק בתפקידים רשמיים. את התיאוריה שלו ששומן הוא הגורם למחלות הלב הוא ביסס על מחקר שהפך לקאנוני בעולם התזונה שנקרא מחקר שבע המדינות. התצפיות שלו הראו, לטענתו, קשר סיבתי בין צריכת שומן רווי לבין העליה במחלות הלב.

לעומתו, האנדוקרינולוג הבריטי ג׳ון יודקין (Yudkin) טען שקיז טועה לחלוטין, ושבעצם זהו הסוכר שגורם למחלות הלב, כמו גם למחלות אחרות כמו סוכרת, סוגים מסוימים של סרטן, לחץ דם, מחלות כלי דם ועוד. הוא פרסם את הטענות האלה בספר, ומיד זכה לקיתונות של בוז מצד קיז ופחות או יותר כל תזונאי שהסתובב על הפלנטה.

קיז, כך לפי הכתבה בגרדיאן, השתמש בכוח הפוליטי שלו בשביל לסחוף אחריו עוד ועוד תזונאים שהטילו ספק מתודולוגי מדעי בעבודה של יודקין (למרות שכיום יש עדויות על כך שהעבודה שלהם היא זו שסבלה מבעיות מתודולוגיות קשות). הוא לא היה מוכן שכל העבודה שהוא השקיע כדי להוכיח ששומן הוא הוא שגורם למחלות הלב תרד לטימיון. אז הוא התאבד על זה, ובסופו של דבר המאמצים שלו השתלמו. שמו המדעי של יודקין הוכתם, והתיאוריה שלו על הסוכר הפסידה במאבק הפוליטי הזה.

וכך, בבת אחת, הממשל האמריקאי אימץ את הגישה של קיז, והמליץ לאמריקאים על תפריט דל שומן. ההמלצה הזו שינתה לחלוטין את תעשיית המזון האמריקאי, ובסופו של דבר את תעשיית המזון העולמית. שכן ברגע שהתעשייה התחילה להוציא את השומן החוצה מהמוצרים, היא היתה חייבת לעשות משהו בשביל שהטעם של מוצרי המזון יישאר אטרקטיבי. אז יצרני המזון החליפו את השומן בסוכר, והשאר היסטוריה.

 

אז מה עושים מפה?

ההיסטוריה של השנים האחרונות מעידה שבכל פעם שמישהו מנסה להרים את הדגל הזה של הסוכר, תעשיית הסוכר האמריקאית והלובי המסיבי שהיא מביאה איתה לוושינגטון נעמדת על הרגליים האחוריות ומטרפדת כל שינוי במדיניות.

בארה״ב נסיונות כאלה גוררים ישר מאבק בין ימין ושמאל פוליטי, כשהימין מאשים את השמאל בניסיונות להגביל את החירות של הפרט ולהסיר ממנו את האחריות לחייו ולבחירותיו. בכל ניסיון כזה התעשייה מזדעקת וטוענת שעדיף שהיא תטיל על עצמה רגולציה, שתהיה הרבה יותר תואמת להעדפות של הצרכנים, מאשר שהממשלה תקבע בעצמה מה טוב ומה רע.

ובכל זאת, את העלייה במודעות לא ניתן לעצור, ולראייה: המכירות של הקולה בארה״ב נמצאות בירידה מתמדת זה כמה שנים טובות.

אלא שהירידה במכירת הקולה מתרחשת במקביל לעלייה במכירת משקאות הדיאט (שלא טובים לנו באותה מידה, אבל עוד נגיע לזה בפרקים הבאים), אבל גם של משקאות ממותקים אחרים שרק מתחפשים למשקאות בריאים, כמו מיצים ומשקאות אנרגיה.

ובכל זאת, תעשיית המזון רגישה מאוד לשינויים בהעדפות הצרכנים. אם הצרכנים, בגלל סיבה חיצונית כלשהו, יתחילו להצביע ברגליים, לדחות בבת אחת מוצרים עתירי סוכר, או לצמצם מאוד את הצריכה שלהם, תעשיית המזון תהיה הראשונה לחולל שינויים במוצרים שלה. התעשייה הזו מגיבה הרבה יותר מהר לשינוי בהעדפות הצרכנים מאשר לשינויים רגולטוריים ולנסיונות של הממשל לשנות את הכללים.

וזו בדיוק האסטרטגיה שמשרד הבריאות כאן בישראל בחר לנקוט בה: לרכוב על השינויים בדעת הקהל בשביל להעצים אותם עוד יותר (על ידי העלאת המודעות), וכדי לגרום לתעשייה להשתנות במהירות.

זו הסיבה שבגללה שר הבריאות יעקב ליצמן נקב לאחרונה במפורש בשמה של מקדנולד׳ס ולא הסתפק באמירות עמומות, וזו הסיבה שבגללה מנכ״ל משרד הבריאות סימן את קוקה קולה ומוצרים נוספים. בישיבה הראשונה של הוועדה לרגולציה על המזון (חייבים למצוא לה שם מוצלח יותר), מנכ״ל משרד הבריאות אף התעמת עם נציגת איגוד יצרני המזון בוועדה – עדי אבן חן – סביב העניין.

אבן חן טענה בדיון שהתעשייה מחבקת את משרד הבריאות, מברכת על הקמת הוועדה ומתה להמשיך לשתף פעולה עם המשרד על העניין. אבל בד בבד אבן חן שאלה את אנשי המשרד האם יש בכלל מחקרים ועדויות מדעיות שמבססים את הקשר בין צריכת סוכר להתגברות מגפות ההשמנה והסוכרת (יש, ועוד איך), וטענה כי התעשייה מתקוממת נגד השימוש במלים ׳מזון מזיק׳. ״זה לא המזון שמזיק״, היא אמרה, ״זו הצריכה שמזיקה״.

אם הטיעון הזה מזכיר לכם את הטיעונים של תומכי נשיאת הנשק בארה״ב, על כך שאלה לא כלי הנשק שהורגים אנשים אלא האנשים שמחזיקים בכלי הנשק האלה, זה לא במקרה.

מנכ״ל משרד הבריאות בר סימן טוב מיהר להעמיד את אבן חן במקומה. ״זה מזון מזיק ואנחנו נקרא לזה מזון מזיק״, הוא ענה לה. אפשר רק לקוות שמשרד הבריאות ימשיך לגלות את אותה הנחישות כשהכוחות החזקים והעוצמתיים של תעשיית המזון הישראלית ירימו את ראשם במלוא העוצמה שעומדת לרשותם.

בשבועות או החודשים הקרובים שהוועדה הזו תמשיך להתכנס (אין לי עדיין מושג באיזו תדירות זו יקרה. בוועדה דיברו על אחת לשבוע או אחת לשבועיים), אני מתכוון להמשיך ולעקוב אחריה ולדווח מה קורה שם ומאחורי הקלעים של פעילותה.

תעשיית המזון (שתקבל הזדמנות לשימועים על גבי שימועים בפני הוועדה) תצטרך לבחור אם היא מחבקת את הוועדה חיבוק דב, או הולכת על שינוי אמיתי ומתחילה להוציא את הסוכר החוצה מהאוכל שאנחנו אוכלים. בינתיים, אני אמשיך להתאבסס על כמות כפיות הסוכר שהילדים שלי אוכלים בכל יום.

הסיפור הזה מסופר בחלק א׳ של הסדרה של
ה-BBC מלפני כמה שנים: The Men Who
Made Us Fat