שורות של מעלה
שורות של מעלה
זה מסע של 100 תחנות.
ביקשנו מאנשים לבחור את שורת השיר האהובה עליהם ביותר, או המשמעותית ביותר בחייהם. קיבלנו 100 שורות, מנתן אלתרמן עד רדיוהד, מתהלים עד לאונרד כהן, מאבו אל־עלאא אל־מערי עד אריס סאן. כשביקשנו מהמשיבים שיסבירו למה דווקא המשפטים האלה מפעימים אותם כל כך, שמענו הסברים נפשיים ופוליטיים, אישיים וחברתיים. אין כאן ניסיון יומרני לבנות קאנון, ואין מדגם מייצג של בוחרים. יש אנשים מעניינים, דעתנים, שסיפקו לנו לא מעט הפתעות בבחירות שלהם, והרבה שורות שלא הכרנו. מנגד, יש שורות וכותבים שציפינו לראות בפנים ולא הגיעו.
אבל התוצאה, אם יורשה לנו, מסחררת. כל משפט כאן מדגים איך מילים יכולות לגעת בבני אדם, לעתים באופן לגמרי לא צפוי. יונה וולך כתבה: "תֵּן לַמִּלִים לַעֲשׂוֹת בְּךָ / אֵלוּ תַּעֲשֶׂינָה בְּךָ כִּרְצוֹנָן / עוֹשֶׂה צוּרוֹת מֵחָדָשׁ בַּדָּבָר / תַעֲשֶֹינָה בַּדָּבָר שֶׁלְּךָ". והיא דייקה להפליא, כי שורות טובות עושות את זה, כל אחת בדרכה. מרחיבות איזה נים נסתר או את הנפש כולה. מעוררות חשק ליצור בעצמך. מספקות עוד קצת מרווח נשימה. שורות טובות באמת עושות צורות מחדש בדבר שלך.
וכשעוברים כך בין השורות שבגיליון, שורה אחרי שורה, התחושה היא שהן מחזירות את האמונה בבני האדם, בזכות היכולת של משוררים לכתוב משפט מדויק כל כך עד שהוא מתנחל בלבבות של זרים ומאיר אותם, ברגעים טובים או ברגעים קשים. זו אמנות בגדולתה ואנושיות בשיאה. עגלה מלאה.
אדוה קיזלשטיין
רבקה מיכאלי, שחקנית, זמרת ומגישה
בָּאָרֶץ הַלּוֹהֶטֶת
הַזֹּאת, / מִלִּים
צְרִיכוֹת לִהְיוֹת צֵל
שיר שיכול לתאר גם אותי, בגילי...
חיים סבן, איש עסקים
הַתְּמוּנוֹת שֶׁבָּאַלְבּוֹם, יַלְדוּת שֶׁלֹּא נִגְמֶרֶת / אַתָּה הַבֵּן אֲנִי הָאָב, וְאִמָּא שׁוּב דּוֹאֶגֶת
אני אוהב את חיים משה, ומאוד מחובר לשיר הזה. הוא מספר את סיפורם הכואב של כל אב ואם בישראל שצריכים לשלוח בן אל הצבא — ומציג את הדאגה והתפילה לשלומו. בפעם הראשונה שבה שמעתי את השיר בכיתי.
גדי לסין, מנהל
הִנְנִי כָּאן, כְּמוֹ אֶבֶן בַּגָּדֵר, / כְּמוֹ סֶלַע, כְּמוֹ בְּאֵר / אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר תָּמִיד חוֹזֵר, חוֹזֵר
השיר מבטא עבורי מערכות יחסים, קשר עמוק, רציפות ואהבה טהורה בכלל, ובאופן ספציפי חיבור למולדת שלנו — מדינת ישראל וירושלים בירתה.
ראובן ריבלין, נשיא המדינה
עַד סוֹף הַקַּיִץ / אֵדַע אֶת הַתְּשׁוּבָה, / אֶת פֵּשֶׁר הַקּוֹלוֹת אֶלְמַד, / אֶת כָּל הַחֲלוֹמוֹת, / אֶפְתֹּר אֶת הַפְּחָדִים, / בְּסוֹף הַקַּיִץ
שׁוּב אֵשֵׁב בֵּין יְדִידִים
זה שיר שאני אוהב במיוחד. בכל רגע של שקט, לרוב בנסיעות ארוכות, הוא הראשון שצף ועולה. ואני גם מיטיב לשרוק אותו.
שמעון פרנס, איש רדיו
בְּסוֹף כָּל מִשְׁפָּט שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים בְּעִבְרִית / יוֹשֵׁב עֲרָבִי עִם נַרְגִּילָה / אֲפִלּוּ אִם זֶה מַתְחִיל בְּסִיבִּיר / אוֹ בְּהוֹלִיווּד עִם הָבָה נָגִילָה
המשפט הזה הוא תזכורת יומיומית, ובכל רגע נתון, לכולנו, משמאל ומימין, ללב הבעיה הקיומית של מדינת ישראל החיה על חרבה: שום נורמליות לא אפשרית כאן עד לפתרון הסכסוך. הוא מתחבר לי למשפט נוסף של מאיר אריאל, מתוך "בצהרי היום", שאומר "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב", ומזכיר לדיירי הווילה המבודדת במזרח התיכון את האזור שבו הם חיים ואת העובדה שלא יהיה לנו שום סיכוי לשרוד כאן אם לא נשכיל להשתלב באזור הזה, קודם כל מבחינה תרבותית.
שי צברי, מוזיקאי
אִמִּי, אִמִּי, פִּתְחִי הַדֶּלֶת, /
כָּל גּוּפִי רוֹעֵד מִקּוֹר, /
אִמִּי, אִמִּי, פִּתְחִי הַדֶּלֶת, /
עַל כְּתֵפִי מַשָּׂא כָּבֵד
קודם אתה שומע את הלחן שמתחיל נמוך — כמעט נוהם — ועולה רק בחלק השני של השיר, אחר כך את הזעקה הכבושה שיש בקול של אהובה, שנועצת את השירה הזאת ישר בלב, ואז, כשהשורות האלה חוזרות, מצטיירת מול עיניך התמונה של האדם שעומד בודד וחסר אונים במפגש שלו עם החיים והעולם.
התחינה ממשיכה בדרכה המיוחדת של אהובה לסיפור שנשמע כמו אגדת עם מארץ רחוקה (ומזכירה לי שירים עבריים־רוסיים כמו "חסידה צחורה" או "סורו מני"), ויותר מכל היא מציירת במשפטים מעטים תסריט כמעט־קולנועי.
ענת לוין, מנהלת בתחום הפיננסי
לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל / וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת
זו שורת הגעגוע והכאב שלנו, של אחיי ואנוכי. אבא שלנו היה אהובנו ומבצרנו, הוא גידל אותנו כהורה יחיד מגיל צעיר מאוד, וכשהוא נפטר, מוקדם מדי ובאופן שארבעתנו היינו חסרי אונים למולו, לא ידענו את נפשנו מכאב. ההכרה שהגעגוע לעולם יהיה שם, יחד עם האהבה העצומה והידיעה שהוא מלווה אותנו בדפוס חיינו, קופלו לשורת השיר הזו, החקוקה על מצבתו.
דנה אינטרנשיונל, מוזיקאית
כִּי הַשִּׂמְחָה שֶׁלִּי
הִיא הַמְּחָאָה שֶׁלִּי
השירים הם התפילה שלי, ויש הרבה שורות... אבל זאת הולכת איתי שנים. לא כתבתי אותה, אבל אני מרגישה שהיא שלי, שהיא אני. ומי שהצליחה לכתוב את רחשי לבי היא דווקא נעמי שמר, הפזמונאית הלאומית שידעה לפרוט על הרגשות הכי חזקים של הביחד הישראלי. על האישי היא כתבה פחות, אבל כשעשתה זאת, זה היה מדויק ונהדר.
זו שורה כל כך חכמה ונכונה. יש כל מיני סוגים של מחאה, אבל המחאה הכי אותנטית בעיניי היא השמחה. מי שבאמת בא ממקום נמוך, ממקום שבו הוא חייב לנצח את החיים, ממקום שבו אי אפשר להתבכיין ולקטר ולצעוק כי אז זה באמת יביא לאבדון — אין לו ברירה אלא למחות בשמחה. זו היתה התחושה שלי תמיד: שאם אביט על הצדדים הבעייתיים איסחף למקום לא נכון, עוד יותר למטה, ולכן אני חייבת לברוח לשמחה. זו התשובה האמיתית שלי לעולם. על אף, ולמרות, אני אשמח. ועם השמחה אפשר לנצח כל דבר. גם אם המחאה הזאת, השמחה, נהיית קשה משנה לשנה.
נעמי שמר הבינה את זה. אבל את האנשים הטובים באמצע הדרך שהיא כתבה עליהם עדיין
לא מצאתי.
אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר
יוֹם, יוֹם וָלֵיל, כָּל הַזְּמַן, /
בְּנָתִיב אֶחָד, / לֹא מְסֻמָּן
זה אולי שיר האהבה העדין והנוגע ללב ביותר בעברית. ההליכה בנתיב הלא מסומן, כמאמר השיר — "יחד ולבד, לך, לעצמי נאמן" — היתה לי תמיד גם מסימניה של אהבת אמת. זו גם מטפורה לחיים כמסע, וגם, במשך שנים רבות של חיי, תוכן הווייתי היומיומית.
אורלי נוי, מתרגמת
ופעילה פוליטית
יָמִים מְשֻׁנִּים הֵם אֵלֶּה, יָפָתִי
אחמד שאמלו (1925–2000), משורר, סופר, מחזאי ומתרגם מרקסיסט, היה ממתנגדי השאה לפני המהפכה. יצירותיו נאסרו לפרסום לפרקים הן תחת שלטון השאה והן בידי הרפובליקה האסלאמית.
השיר, שנכתב בתקופת השאה, נפתח במילים: "הם מריחים את הבל פיך לבדוק / שמא אמרת דברי אהבה / הם נוברים בלבך לבדוק / שמא מסתתרת שם שלהבת". זה תיאור מכמיר לב של מציאות שהתהפכה על פיה, מציאות שבה הטירוף חודר למרחבים הפנימיים, האינטימיים ביותר: הבל הפה, הלב. קיום שבו דברי אהבה ושלהבת לב הם הפרה חמורה ומסוכנת של סדר הדברים.
ב"ימים משונים הם אלה, יפתי" — חמש מילים פשוטות, נאיביות כמעט, החוזרות לאורך השיר — שאמלו מייצר מרחב אינטימי המתקיים בין מבטו למבט האהובה, מרחב המתריס נגד הסדר החיצוני, מתקומם נגדו. ויותר מזה: הפליאה המרומזת במילים הללו מציעה שהמציאות הזאת, שבה קצבים מנתחים את החיוכים מן השפתיים ואת השירים מן הפה, היא הלא־נורמלית, המשונה, ולכן גם הזמנית. גם אם "הימים המשונים" האלה נמשכים באיראן פחות או יותר מהמחצית השנייה של המאה ה־20 עד ימינו אלה, השיר הזה ממשיך להזכיר כי אחרי הכל, הטירוף והאלימות הם החריגה מטבע הדברים. הוא מבטא בעיניי לא רק עמדה הומנית עמוקה ביחס לטבע האדם, אלא גם לא מעט נחמה.
הילה גרסטל, משפטנית
נָדַרְתִּי הַנֶּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל / לִזְכֹּר - וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ
השורות האלה, בבית שמתחיל ב"על דעת עיניי שראו את השכול ועמסו זעקות על לבי השחוח", מלוות אותי כל חיי הבוגרים, כצל וכחובה. כבת לניצולי שואה אני נושאת עמי את צוואתם הרוחנית, שאף נאמרה לי באופן ישיר: להעביר לדורות הבאים את זיכרון השואה, שלא ייעלם בתהום הנשייה וייהפך לעוד דף בדפי ההיסטוריה. רק אם נעביר את זיכרון השואה נגשים את צוואת הנספים. ורק אם נעביר את זיכרון השואה נהיה, אולי, אנשים טובים יותר.
גלעד כהנא, יוצר רב־תחומי
אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב אֶחָד / לְבַד מֵעֵז
מדוע הוא מעז? כי הוא לבד ואין לו מה להפסיד. הדיסוננס בין הגיבור המעז לבין הבדידות, שיש בה מסכנות, הוא דבר שאני מתרגש ממנו בכל פעם מחדש. כאן מקור חולשה הוא גם מקור של כוח, העובדה שאין לך מה להפסיד מאפשרת לעשות משהו שמישהו שיש לו מה להפסיד לא יעז לעשות. ובגלל הטוטאליות, אלה שמקדמים את המחנה שילמו או ישלמו על זה מחיר.
לֹא בְּכָל הַדְּרָכִים
שֶׁרָצִיתִי לָלֶכֶת הָלַכְתִּי / בַּדְּרָכִים שֶׁהָלַכְתִּי טָעִיתִי וַדַּאי לֹא פַּעַם אַחַת
שמואל האוזר, יו"ר רשות ניירות ערך ופרופסור למימון
..."אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכי, גם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות", כנאמר בהמשך השיר.
השיר הזה, והשורות האלה במיוחד, מזכירים לי את הצורך הבלתי פוסק להתבונן במה שאנחנו עושים, לעשות חשבון נפש עם עצמנו ועם הזולת, להיות ישרים עם עצמנו, ובאותה עת להאמין לא רק בהשגת המטרה, אלא גם ליהנות בדרך אליה.
דב מורן, ממציא,
יזם ומשקיע טכנולוגיה
למה אני מתחבר לזה? סיפור חיי. זהו. פשוט.
קובי ריכטר, איש עסקים
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָּנֹם
זו השורה שממנה נגזר שם החיבה של אשתי, שהתחיל כ"זלזל", נהפך עם השנים ל"זולי" ומלווה אותנו עד היום.
דודו מצויינים, עיתונאי
There’s an ordinary world somehow I have to find
אחרי שסיימנו לדמם את השנה האיומה, היינו צריכים ללמוד מחדש איך מתרגלים שגרה רגילה: לקום בבוקר בלי להוציא את הראש מהחלון כדי לבדוק אם השמים שוב נפלו. ללכת לישון כשהטלפון על השתק.
ואחרי שהצלחנו להסדיר קצת את קצב הנשימה (ללב ייקח עוד זמן להפסיק להחסיר פעימות), אפילו הרהבנו עוז לדבר על חופשה. ולא סתם, אלא זאת הארוכה והיקרה שעליה אנחנו חולמים כבר שנים.
ואני הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לדבר ביולי על אוקטובר בלי להסס. איזה ביטחון! ואז הוא אמר אפריל, ונחנקתי. כי מי יכול להעז ככה לחשוב שבמשך תשעת החודשים עד אז הכל יהיה בסדר? מי יכול להתחייב ביולי שבאפריל של שנה הבאה נוכל להרשות לעצמנו להיות שמחים?
אבל יש עולם רגיל אי שם, אומר לי סיימון לה־בון קטנטן בראש. ואיכשהו אני צריך למצוא אותו. נתחזה לאנשים רגילים, אם כן. כאלה שמאמינים שיהיה בסדר. לקחנו נשימה עמוקה וקנינו כרטיסים.
ניר גורלי, עורך ומגיש רדיו
We are accidents
waiting to happen
הטקסטים של טום יורק תמיד היו קצת סתומים, אבל בתוכם יכולים פתאום להדהד משפטים שלופתים ולא מרפים. "רק מפני שאתה מרגיש את זה, זה לא אומר שזה שם", הוא שר ומערער את המציאות שלנו; "כולנו תאונות שמחכות לקרות", הוא ממהר להחזיר אותנו לקרקע. מחלום להיפר־מציאות בחמש דקות.
יזהר כהן, מאייר
אֱלֹהִים שׁוֹכֵב עַל גַּבּוֹ מִתַּחַת לַתֵּבֵל, / תָּמִיד עָסוּק בְּתִקּוּן, תָּמִיד מַשֶּׁהוּ מִתְקַלְקֵל
איציק אברכהן, מנהל
אֲנִי וְאַתָּה נְשַׁנֶּה אֶת
הָעוֹלָם / אֲנִי וְאַתָּה אָז
יָבוֹאוּ כְּבָר כֻּלָּם
השורה הזאת מדברת אליי כתפיסת עולם. כל אחד צריך לתת לעצמו את הקרדיט שאם יעשה יוכל להשפיע, להאמין שהמעשים שלו יכולים להתקבץ לשינוי הסביבה והעולם, החברה והאווירה.
בני מר, עורך ומתרגם
וְרַק הַיַּלְדוּת אֵינָהּ מִזְדַּקֶּנֶת
את השורה הזאת כתב סוצקבר ב־1975, כשהיה בן 62, והיא אחת השורות ב"שירי היומן" הרבים שלו, שנכתבו במשך שנים בעיקר בתל אביב. השיר הזה אינו מתייחס דווקא ליידיש, אבל אין ספק שהוא מבטא את המבט לאחור של משורר שמתקשה לראות עתיד לתרבות שבה גדל. אולי מאחר שאני כבר קרוב יותר לגיל הזה מאשר לילדות וקל יותר לראות דברים מרחוק, מתבררת לי השורה הזאת בכל צלילותה והיא מעין מנטרה מנחמת.
יהלי סובול, מוזיקאי וסופר
יֵשׁ לָנוּ אַהֲבָה,
הָיִית מַאֲמִינָה?
חמש מילים שנושאות על גבן 50 טונות של סאבטקסט. מה שיפה הוא שהן עושות זאת בחוסר מאמץ. מילים בשיר הן כמו מכוניות, יש להן פנסים אחוריים שמאירים על המילים שבאו לפניהן ופנסים קדמיים שמאירים על המילים שבאות אחריהן. השאלה הממזרית בשתי המילים האחרונות של השורה, "היית מאמינה?", מאירה אחורה על שלוש המילים הראשונות, "יש לנו אהבה", כך שחמש המילים הפשוטות האלה יוצרות יחד סיפור שלם, היסטוריה ודמויות, וכל זה כמעט כבדרך אגב. המשורר עזרא פאונד כתב פעם שבשיר המילים צריכות להיות טעונות משמעות עד קצה גבול היכולת שלהן לשאת אותה. השורה הזאת של ערן צור ממלאת את האידאל הזה בקלילות וביופי.
אבי גבאי, פוליטיקאי
Last night I dreamt /
That somebody loved me
זו שורה מרגשת. הדבר הכל כך בסיסי, שכל אדם חולם עליו בשלב כלשהו בחיים.
קוואמי,
איש רדיו ומוזיקאי
If you have ghosts then you have everything
כל אחד יכול לתפוס את ה"רוחות" האלה אחרת. זה יכול להיות משהו שרודף אותך, משהו מהעבר, משהו שנמצא אצלך בראש, משהו שאפשר להגדיר סוג של טירוף או שיגעון, וגם סתם משהו שאת אובססיבית אליו והוא הדרייב שלך, או מטריף את דעתך, לא בהכרח במובן שלילי. כל אלה יכולים להיות רוחות.
אמא שלי מתה מסרטן כשהייתי בן 6.5, כך שלמדתי לחיות עם הרוחות האלה. בהתחלה ההתמודדות עם המוות זעזעה את אמות הספים של חיי, אבל לימדתי את עצמי איך לחיות עם הרוחות בשלום ובהשלמה, לקבל במקום להתכחש. רוחות הן חלק ממני, לטוב ולרע, הן אחד הדברים שמגדירים אותי, ויותר קל לחיות איתן כשמאמצים אותן ולא בורחים מהן, ולכן בחרתי במשפט הזה.
אריאל רובינשטיין, פרופסור לכלכלה, חתן פרס ישראל
אוֹיפְן פְּרִיפֶּעטְשִׁיק בְּרֶענְט אַ פַיֵיערְל / אוּן אִין שְׁטוּבּ אִיז הֵייס, / אוּן דֶער רֶבִּי לֶערְנְט קְלֵיינֶע קִינְדֶערְלֶעךְ / דֵעם אַלֶף־בֵּית
המשפטים האלה — "על הכירה בוערת אש קטנה ובבית חם, והרבי מלמד ילדים קטנטנים את האלף־בית" — הם השורות הראשונות של שיר הערש שאמא שלי שרה לי. צריך להסביר יותר?
דיאנה בחור־ניר, עיתונאית
Dear mom, how does it end?
כשהייתי בת 20 הקלטתי את השיר הזה על קסטה, מהרדיו, בגלל הצליל הקברטי האלטרנטיבי. רק אחר כך, כשהקסטה בווקמן, בטיול לספרד, ברכבל מעל עמק מיוער, הקשבתי למילים, והלב נצבט. אמא היקרה, שרה אנדרסון, אני שוכבת כאן ונזכרת בכל הסיפורים שהקראת לי על החיות הקטנות ששטו בסירה, אבל אני לא מצליחה להיזכר מה קרה אחר כך. איך זה נגמר, אמא?
משפט אחד שמזכיר איך יש דברים שלנצח יישארו פתוחים, שלא ניתן לברר, ושלפעמים אנחנו מתגעגעים לרגעים שספק אם התרחשו. מטעמים לניצולי החוג לספרות וביוגרפיות מורכבות באשר הן.
משה גורלי, עיתונאי
רוּץ לִקְרַאת סוֹפְךָ, בָּרִיא וְרַעֲנָן
במשך 25 שנה, בין 1945 ל־1970, שודרה ברדיו, בקול ישראל, התוכנית "התעמלות בוקר". בכל בוקר, בשעה 6, התעורר עם ישראל לקולו הנמרץ של מיכאל בן חנן, שהאיץ בו למתוח את איבריו כדי להרבות אנרגיה ובריאות. חנוך לוין, בשיר ששמו כשם התוכנית, הלביש עליו את הפסימיות הלווינית הקודרת, שלוותה בלחן ובביצוע הקצביים של זוהר לוי ואחרית הימים. "כפוף ראשך ואל תרים אותו יותר, תן לזרועותיך הכבדות ליפול, שים ידיך על לבך שכבר עומד להישבר", וכמובן הפזמון: "אז רוץ לקראת סופך בריא ורענן, ידיים שלב — שלוש ארבע, עיניים עצום — שלוש ארבע, והופ, הופ, הופ, הופ, הופ, הופ, הופ ודי!".
השיר הזה מתכתב בכל כך הרבה צורות וצרות עם גילי המתקדם. התעמלות כבר אין ברדיו, רק אצל גלעד ינקלוביץ' ובתוכניות הפילאטיס הטלוויזיוניות. גם קול ישראל הלך לעולמו. וגם חנוך לוין. טקסטים כאלה כבר לא נכתבים יותר, ואין סיכוי שיולחנו כיום לשירי סטטיק ובן אל.
וזה בעיקר התוכן שנשמע לי אחרת עכשיו, ההמלצה הנפלאה "רוץ לקראת סופך בריא ורענן". אני מקנא בחבריי שמקפידים לרוץ ולשחות, לאכול סלט, ליטול את הוויטמינים הנכונים, להיפטר מכל גרם שומן מיותר. בקיצור, לרוץ לקראת סופם בריאים ורעננים. אני לא מצליח אלא להתנהל אליו, לא בריא ולא רענן.
נתן סלור, מוזיקאי
The greatest thing you'll ever learn / Is just to love and be loved in return
"Nature Boy" הוא השיר הכי יפה בעולם לדעתי. אני מכיר אותו המון שנים, מהביצוע הראשון של נט קינג קול, דרך הביצועים של אלה פיצג'רלד, פרנק סינטרה ודיוויד בואי. אך האהוב עליי בשנים האחרונות הוא הביצוע היפהפה והמיוחד של ג'ייסון גולד, בנה של ברברה סטרייסנד, שהקליט את השיר לכבוד יום הולדתה של אמו ואחר כך יצא באלבום שלו.
כל שורה בשיר הזה מלאה במשמעויות, והוא כתוב כמו אגדה. גם הלחן מהלך עליך קסם מהתו הראשון. לשמחתי, יצא לי לבצע את השיר כמה פעמים בעת האחרונה, והתרגשתי מאוד. בכל אחד מאיתנו נמצא הנער הזה, וכל אחד מאיתנו פגש לפחות פעם בחייו את הנער הזה.
השורה שבחרתי היא השורה שמסיימת את השיר, מעין מוסר השכל, ומבחינתי מוטו לחיים: הדבר הכי חשוב שתלמד אי פעם הוא פשוט לאהוב ולהיות נאהב בחזרה.
תמר אייזנמן, מוזיקאית
We don't need no piece of paper / From the city hall / Keeping us tied and true / My old man / Keeping away my blues
שני דברים מוצאים חן בעיניי כאן, עם הניגוד הקל שביניהם והעדינות הגדולה בטקסט הזה. ראשית, המשפט מצטייר אצלי כמשפט אהבה אולטימטיבי. יש כאן וידוי אישי וכן, הם מצהירים שהאהבה שלהם שייכת להם, היא אמיתית ואינה צריכה דבר ואינה תלויה בדבר כדי להיות מה שהיא. אני אוהבת את המחאה הקטנה ובעיקר את הפרטיות. פיסת הנייר הזאת, במילים היומיומיות כל כך "piece of paper", נתפסת בתרבות שלנו כדבר משמעותי הרבה יותר מפיסת נייר שיכולה להתעופף ברוח. האומנם? בימינו? למי מותר ולמי אסור להנפיק פיסת נייר כזאת, ומאיפה הגיעו החוקים האלו? חוקים ואהבה לא הולכים יד ביד.
ושנית, בהמשך המשפט היא פתאום מספרת שהיא גם תלויה באיש שלה. היא כן צריכה משהו. אבל היא בוחרת במה להיות תלויה, במה להיאחז, ולמי להודות. אולי העצב, הבלוז שהוא יכול להרחיק ממנה, הוא בגלל הממסד ופיסות הנייר שלו?
המנגינה נפלאה, ויש כאן קריצה כזאת של "מי צריך אותך, תרבות ממוסדת ורשות נותנת? יש כאן שני אנשים שמבינים זה את זה, נשענים, משתנים ומחייכים כל הדרך לחופה". זה רוקנרול.
איימן סיכסק, סופר
שְׁתֵה, לִבִּי, מִלֵּב הַיַּיִן, כּוֹס הָרֵק מִיֵּשׁ לְאַיִן / בּוֹא, לִבִּי, אֱמֹר מִנַּיִן חֵץ שֻׁלַּח בְּךָ לִדְוַי;
אמיר אור כותב שירה חושנית ושופעת סנטימנטים, מהסוג שהציניות האופנתית העלימה מהשירה העברית המודרנית. "שתה, לבי" מפעיל ומנחם אותי בכל קריאה מחדש, בשורה הפותחת המצוטטת כאן ובשתי שורות הסיום הנפלאות. בגלל המוזיקליות של הכתיבה של אור השיר זכה גם לביצועים של זמרים, וגם הם נפלאים ומומלצים.
סופי שולמן, עיתונאית
הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מֶלֶךְ שֶׁלָּךְ / שֶׁלֹּא מְבַקֵּשׁ לְרַצּוֹת אֶת הַחֹפֶשׁ שֶׁלָּךְ
את יזהר אשדות שמעתי כשכבר כמעט התייאשתי ממוזיקה ישראלית. הרושם הראשון ממנה — אחרי הנחיתה בישראל של קיץ 1990 החם והמיוזע, שלווה ללא הפסקה ב"לילה אצלי במיטה" של נוער שוליים — היה זעזוע עמוק. רק כמה שנים אחר כך, בערוץ הראשון, ראיתי את האור עם אשדות. הוא דווקא היה קודר, אפילו קצת אפל, בדיוק כמו הרוק הסמי־מחתרתי שאהבתי לשמוע כנערה ברוסיה. כשהבנתי עד הסוף את המילים, ידעתי שהגעתי הביתה.
אנחנו נולדים לבד ומתים לבד, אבל את רוב הזמן באמצע אנחנו מקדישים לחיפוש אחר מישהו או משהו. הדבר החמקמק וכמעט בלתי אפשרי הזה שיגרום לנו להרגיש נכון. הכמיהה למישהו שייהפך למרכז הקיום שלנו ברורה, אבל נדירים הם המקרים שבהם גם לנו עצמנו וגם למי שלידנו ברור שאפשר למלוך בלי לשלוט.
הראל ויזל, איש עסקים
אִמָּא, הָיָה לָנוּ בַּיִת יָרֹק, /
עִם אַבָּא וּבֻבָּה וְשֶׁסֶק /
הַבַּיִת אֵינְנוּ, וְאַבָּא רָחוֹק, /
אִמִּי אַתְּ בּוֹכָה אוֹ צוֹחֶקֶת?
אבי מרדכי עלה לארץ ב־1947, כנער בן 17 ששרד את אושוויץ, והגיע לקיבוץ עין גב. במלחמת השחרור פצצת מרגמה סורית קרעה לו את הכבד. אחרי חודש בלי הכרה הוא התאושש, הבריא, הקים משפחה, היה 28 שנה קצין בצה"ל
והשתתף בכל המלחמות. אמא גידלה אותי ואת שני אחיי לבד, כי הוא בקושי היה בבית.
השיר הזה נכתב אחרי מלחמת ששת הימים. השורה הזאת עצובה, אבל בהמשך השיר המציאות מתהפכת: "הביטי למעלה, בתי, אל ההר, ההר שהיה כמפלצת / עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר, אך הם מאיימים על דמשק". והשורה הזאת היא הסיפור של הדור של אבא שלי, ובעצם של כל המדינה שלנו.
אבי מלר, שדרן ופרשן ספורט
Now the whole damned bus is cheering / And I can't believe I see / A hundred yellow ribbons / Round the ole oak tree
כרומנטיקן חסר תקנה תמיד הרגשתי שהשיר הזה הוא שיר האהבה האולטימטיבי. הוא מקורי, מיוחד, והסיפור שלו, על אסיר שריצה את עונשו ולא יודע אם אהובתו תקבל אותו בחזרה, מקפל בתוכו גם הרבה חרדה וצניעות. בכל פעם שאני מאזין לו ומגיעה השורה "כל האוטובוס צוהל ואני לא יכול להאמין, מאה סרטים צהובים סביב עץ האלון הקשיש", אני עוצם את העיניים, רואה בדמיוני את התמונה הנפלאה והמופלאה הזאת, ובשרי נעשה חידודין חידודין.
גולן פרידנפלד, עיתונאי
מַחְלִיפִים בֵּינֵינוּ סִימָנִים, מְגַשְּׁרִים עַל פְּנֵי עוֹלָמוֹת שׁוֹנִים / כִּי נוֹתַרְנוּ שְׁנֵינוּ רַק אַתְּ וַאֲנִי / שְׁנֵינוּ, הִמְלַכְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, שַׁאֲנַנִּים
ברפרטואר הבלתי נגמר של שלום חנוך מסתתרת לה פנינה שמשום מה לא זכתה לכבוד הראוי לה. השיר "שנינו", המולחן בקפידה בהמשך לרוח האלבום הרוקיסטית של "רק בן אדם", מצליח לזקק זוגיות בשלה וחופשית, ללא עקבות ועם פס כסף בשיער. כזאת שמכירה בחסרונות הנפתרים בהנד ראש,
כמעט ללא מילים. "שנינו", עם המילים הפשוטות שחודרות לנשמה, הוא איך שאני אוהב
שהרומנטיקה שלי מוגשת.
ארי ליבסקר, עיתונאי
מֵאָז רָאִיתִי אוֹתָךְ בְּבֶגֶד הַיָּם הַלָּבָן / (זֶה הָיָה בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּר 87) / נֶהֱפַכְתִּי כֻּלִּי בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ / לְזַיִן אֶחָד גָּדוֹל שֶׁגָּבְהוֹ מֶטֶר וּשְׁמוֹנִים
נתקלתי בשיר הזה לראשונה כשהייתי בן 18, בחדר הנעורים של מי שהיה אז ונותר גם היום אחד מחבריי הטובים. עד אז הורגלתי בשירי אהבה מתרפסים, מוחלשים ונוטפי רומנטיקה דביקה העוסקת בחיבוטי נפש, רחמים עצמיים וחמלה. והנה שבתאי הצליח לכתוב על אהבה מנקודת מבט זכרית־גברית ישירה ולא מתנצלת, לחבר בין הלב, הנפש והגוף בעוצמה, בחדות, בעליצות, וכן, גם עם הרבה מיניות מתפרצת. חברי, שהוא גיטריסט מחונן, הלחין את השיר בו־ברגע, פרט על גיטרה חשמלית עם אפקט דיסטורשן צורם. שרנו את השורה "מאז ראיתי אותך בבגד הים הלבן נהפכתי כולי, בגוף ובנפש, לזין, זין אחד גדול", פעם אחר פעם, ללא הפסקה, בצרחות, עד שאביו הגיע לחדר ודרש ממני לעזוב מיד. הוא גם נתן לי שקית אשפה, וביקש שאזרוק אותה בצאתי.
בשנים האחרונות יצא לי לזמזם את השיר די הרבה, בתוך הראש, כשנאלצתי להיות נוכח בכל מיני אירועי התרמה וגאלה של האלפיון ולהקשיב לכל מיני זמרי מיינסטרים שרים שירי אהבה בנאליים וסכריניים ששעממו אותי עד מוות, ולא הצליחו לרגש אותי כמו מאז ראיתי אותך בבגד הים הלבן.
עידו רוזנבלום, איש טלוויזיה
Here we are now, entertain us
בהתחלה שרנו נירוונה בלי להבין את המילים. רק התחברנו לגיטרות ולצרחות. כשהתבגרתי, המילים האלה פשוט חרטו את עצמן על הנפש שלי.
אמיר זיו, עיתונאי וסופר
כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר־עַרְשֹוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו, /
עֵת הָאֵם הַלֵּאָה פָּסְקָה מִזַּמֵּר, נִרְדְּמָה
ללאה גולדברג נדרשו 14 מילים בלבד, בעברית עילאית, כדי לצייר בדייקנות סצנה מורכבת ואנושית כל כך: תינוק שנותר ער אחרי שאמו המותשת נרדמה, והוא ממשיך למלמל את שיר הערש שרגע קודם היא עצמה שרה בעבורו. משוררת ערירית כותבת שורה אלמותית, שכל כולה רגע מזוקק של אינטימיות אמהית.
אבל את השורה הזאת אני אוהב במיוחד דווקא בגלל טעות גדולה שלי. במשך שנים ארוכות כלל לא קראתי את השיר המקורי, והתוודעתי אליו רק דרך שמיעת הגרסה המולחנת של שלמה יידוב. וכך שמעתי: "כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, אטעמה לאט, פסקה מזמר נרדמה". שלוש המילים, "עֵת הָאֵם הַלֵּאָה", התחברו באוזניי בטעות לשתיים אחרות לגמרי: "אטעמה לאט". ומכיוון שכך, דמיוני השלים את מה ששמעתי וראיתי בעיני רוחי תינוק הטועם מאמו באטיות אחרי שזו נרדמה. יונק משדיה בשלווה כשהיא קורסת מעייפות, משאירה לו את גופה שיעשה בו כרצונו. והפעולה האינטימית הזאת, קירבה מקסימלית בין אם לבנה, היא שמרדימה אותה בסופו של דבר — והלֵּאָה מאושרת.
גם היום, כשהמילים נהירות לי, כך אני מלווה את שלמה יידוב.
מרים כבסה, אמנית
הִתְחַשֵּׁק לוֹ אֹשֶׁר, /
הִתְחַשְּׁקָה לוֹ אֱמֶת, /
הִתְחַשֵּׁק לוֹ נֶצַח, /
תִּרְאוּ אוֹתוֹ!
"התחשק לו" לא נשמע מאוד "רציני", ובטח לא במה שקשור לאמת, לאושר ולנצח... תראו אותו, את האדם מלא היהירות! ובכל זאת, יש בו גם מהאלוהות, בזה שחושק באושר, באמת ובחיי נצח. אני אוהבת את "הכלום הכל הזה".
ציפה קמפינסקי, עיתונאית ואמנית
וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה? / זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!
ב־11 המילים הראשונות של השיר מצליחה ויסלבה שימבורסקה לטלטל את התודעה. אחרי קריאתן, גם התמימות הילדותית וגם שורשי הרוע האנושי כבר לא נראים אותו דבר.
תהילה חכימי, משוררת ומהנדסת מכונות
הָיָה לָהּ לֵב כָּבֵד מִן הָאוֹקְיָנוֹס / לְאִמִּי / וְהוּא שָׁקַע
בגלל המוזיקה, והלב השוקע גם. כל השיר הזה מופלא, וגם הספר "אביבה לא" כולו.
נסרין קדרי, זמרת
הָרִקּוּד שָׂמֵחַ וְהַלֵּב כָּבֵד
בשורה הזאת יש אולי את כל התורה של המוזיקה המזרחית על רגל אחת: עד כמה אפשר לערבב בין עצב לשמחה, עד כמה זה הגיוני שריקוד יכול להיות עצוב ובמקביל יכול לשחרר את העצב. ריקוד הוא תרופה, מוזיקה היא תרופה.
יעל גובר, עורכת ספרות ילדים
וְהָיְתָה לִי שְׁהוּת רַבָּה לְהַרְהֵר בַּצַּעַר / מֵרֵאשִׁית הַסְּתָו עַד סוֹף הַקַּיִץ הַצָּהֹב
בכל פעם שאני מגיעה לשורה הזאת, שמסיימת את השיר, נדרשת לי שהות. שהות להרהר בתמונה שמצטיירת בסופו. אני מתחילה לשרטט בראשי קו דמיוני, שובל לבן של אווירון בשמים כחולים זרועי עננים, שאפשר להגות בהם סיפורים. והקו הזה מתחיל בראשית הסתיו האפור, ממשיך בחורף קשה, עובר דרך אביב תכול ומגיע לקיץ שסופו צהוב. וזה הרגע שבו אני מבינה שלקו הזה אין סוף. הוא מתחבר מיד אל תחילתו, ונוצר לי מעגל שלם, שצובע בכל פעם מחדש את השיר ואת תמונות הילדוּת שבו. זו אינה הילדוּת היפה הנשכחת, שהיתה בה גם עצבות קלה מדי פעם; העצבות היתה שם כל רגע, כל דקה. ועדיין, בכל פעם השיר מצליח לתעתע בי ולטעת בי את התקווה שזמן הצער, בחיים בכלל ובילדות בפרט, הוא זמני. אולי זה משום ש"להרהר" בצער העולם כל הזמן לא אומר "לשקוע" בו 365 יום בשנה.
רחלי בינדמן, עיתונאית
וְהֶעָבָר הַיּוֹם - עָבָר מְאֹד. / קְצָת עָתִיד. וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר
הקושי היומיומי־כמעט עבורי לאחוז ברגע, להיות בו ולנשום אותו במלוא חיותו, מתבטא היטב במשפט העצוב הזה של לאה גולדברג. וכעת, כאמא, אני מייחלת שאוכל להיות יותר בהווה הקסום של ילדיי במקום לנדוד בין הזמנים.
ירון גלאי, יזם טכנולוגיה
These are some good times /
So take a good look around
לפני שנים, כשרק עברתי לארצות הברית, שודרה ברשת NBC תוכנית טלוויזיה שנקראה "המתמחה" ("The Apprentice"). המנחה, אז סלבריטי יפה בלורית מטעם עצמו, נהג לפטר בהנאה את משתתפי התוכנית בקצב שבדיעבד ניבא את הקצב שבו הוא נפטר מעוזריו בבית הלבן כיום.
בתוכנית שהוקדשה למתמחים VIP השתתף זמר קאנטרי שלא היה מוכר לי, עם קול בס עמוק שמשך את תשומת לבי. בסוף הפרק הוא חשף שיר שמלווה אותי מאז. הייתי אב צעיר לשני זאטוטים, מהגר בסביבה חדשה עם חלומות גדולים ונתיב אל הלא נודע. היו רגעים קשים, היו ימים שכמעט הרמנו ידיים. המסר הפשוט בשיר זה הזכיר לי בכל פעם להרים את הראש, לעשות "זום אאוט", ולזכור שבכל תקופה שחופנת קושי נמצא גם משהו שתמיד נתגעגע אליו.
מירי רוזמרין, דוקטור למגדר
זוֹ שֶׁסִּיְּמָה בֵּית סֵפֶר יָתֵר עַל הַמִּדָּה, / שֶׁהוֹצִיאָה
אֶת כָּל הַשָּׂפָה עַל נִסְיוֹנוֹת. / תַּחַת חַלּוֹן עַל הַשֻּׁלְחָן מֻנַּחַת תְּעוּדָה / "עָבְרָה אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתֶיהָ"
זו שורה שיש בה ילדה ומבוגרת, אשה לא אידאלית אבל חכמה וחיה. יש בה המבט החיצוני השופט, שמייסר רבים מאיתנו כשאנחנו חושבים על חיינו, אבל גם השלמה ואפילו חיוך אוהב. לנורית זרחי יש כישרון מופלא לכתוב את מה שהוא בין המילים: האוויר, הנשימה, השקט. ככל שאני מתבגרת אני מבינה ששם, ברווחים בין הדיבורים למעשים, נמצא מה שאנחנו קוראים לו אושר. באופן משונה, זה שיר על האושר שבאפשרות לתת לעצמנו לחיות עם ההגזמות, הניסיונות והכישלונות.
רועי קורן, מעצב ואמן
כְּשֶׁחוֹזְרִים הַבַּיְתָה / הַתִּקְרָה מֻנַּחַת בּוּל עַל הָרִצְפָּה
בגלל האקסיומטיות הפשוטה עד גאונית; כולם יודעים את זה, אבל רק סנדרסון כתב את זה, הפנה את מבטנו למקומות שאיננו טורחים להביט בהם כי הם תמיד שם. ומשום שאם יש משהו שאפשר לסמוך עליו אחרי התמודדות עם העולם שבחוץ, זה הידיעה שכשנפתח את דלת הבית, כל בית, התקרה והרצפה יהיו שם לחבק אותנו. תמיד. זה אולי לא הרבה, אבל לפעמים זה כל מה שאנחנו זקוקים לו.
אורי תובל, עיתונאי
וְאוּלַי מֵרָחוֹק יֵשׁ סִכּוּי אֶחָד לְמִילְיוֹן / וְאוּלַי מֵרָחוֹק אֵיזֶה
אֹשֶׁר מִתְגַּנֵּב אֶל הַחַלּוֹן
השיר הזה לופת אותי לאחרונה, שוב.
אדם מול גורלו, אהבתו, תקוותו, קיומו, אנושיותו, ילדותו, תמימותו, פשטותו, זוועתו, בגרותו, הים, הים, גבריותו, עמו, משמעותו.
בשביל כפית אחת של אושר. מתי חשת אושר?
צבי סטפק,
יזם פיננסי
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, / גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עַז
יש פה חזון: להאמין, לחלום, לקוות, לשאוף, לעשות טוב, לעוף על הרוח. אנחנו, בני האנוש, טרודים בענייני היומיום ושוכחים שאנחנו רק דיירים זמניים כאן, ואת תכלית קיומנו — התעלות הרוח.
זה מתקשר אצלי להתמקדות היתר בטכנולוגיה, להזנחת מדעי הרוח, ולהכרח לעשות מהפכה במערכת החינוך שלנו. המחשבה הזאת מתמזגת עם דמותו של המחנך האגדי יאנוש קורצ'אק, שהבין שהדרך להפיכת העולם למקום טוב יותר עוברת בחינוך הילדים. זה מאוד מתחבר אצלי גם ל"קפיטליזם קשוב בישראל", מיזם שאותו אני מוביל עם שורה של אנשי עסקים בראשות ד"ר יעל אלמוג־זכאי, ושמבקש לשנות את האופן שבו העולם העסקי מתנהל מול העובדים, הלקוחות, הספקים והקהילה בכללותה.
סטף ורטהיימר,
תעשיין, חתן פרס ישראל
וְלֹא צָרִיךְ שֶׁמִּין מָשִׁיחַ יָבוֹא לְכָאן / הֲרֵי גַּם הַהִיסְטוֹרְיָה הוֹכִיחָה כְּבָר מִזְּמַן / שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד כָּאן / וְכָל מִי שֶׁיּוֹצֵר כָּאן / הוּא הַמָּשִׁיחַ
אלה השורות החותמות את השיר, שמתחיל במילים: "מדי שנה האלוהים מבטיח / שאוטוטו יגיע המשיח, ובקלי קלות / נצא מן הגלות / אל ארץ גפן, תאנה ואבטיח" אבל "כל איש זאת הלא יודע בלבבו / שהמשיח, המשיח, לא יבוא". חיים חפר היה חבר קרוב שלי, עוד מהפלמ"ח, ונהגנו להיפגש מדי יום שישי. השיר נולד במידת מה מתוך השיחות בינינו, והוא מדבר על כך שאל לנו לחכות למשיח שיבוא ויגאל אותנו — בכל אחד מאיתנו מצוי המשיח, אם רק ניצור ונעבוד למען חברה טובה יותר ולמען עצמנו.
לילי אלשטיין,
יזמית ופילנתרופית
לֹא שִׁיר תְּלוּנָה אֲנִי לָךְ שָׁר, / לֹא שִׁיר צַלְיָן קָדוֹשׁ מוּאָר, / רַק שִׁיר שָׁבוּר וְקַר שֶׁל הַלְלוּיָהּ
אני מזדהה עם המילה הללויה השזורה בשיר הנהדר של לאונרד כהן, המבטאת את הקשר ההיסטורי והאישי של האדם עם האל. המנגינה ומילים מתוך השיר תמיד על שפתיי, מלוות אותי בחוויותיי, היפות וגם העצובות. שיר שבור וקר של הללויה.
ערן צור, מוזיקאי
הַמּוֹחַ צָף בִּי
כְּמוֹ עַל מַיִם, שׁוֹשַׁנָּה לְבָנָה
אני לא חש צורך להסביר את אהבתי לשורה הזאת, מתוך שיר שכולו רצף של מילים, שורות, צירופים וצלילים שחונקים לי את הגרון מהתרגשות.
שייקה לוי, שחקן וזמר, חתן פרס ישראל
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ
לוּ יְהִי
את השיר הקלטנו, הגשש החיוור, על פי בקשתה של נעמי שמר עם פתיחת מלחמת יום כיפור. אלה היו ימים קשים ועצובים מאוד. היה תוהו ובוהו. ביקשנו משמר לבוא לשיר איתנו, והיא שרה את הבית הראשון. זה היה עבורנו ריגוש גדול. עד היום, בכל פעם שאני שר אותו, יש לי דמעות בעיניים.
תמיר קליסקי, מוזיקאי
אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים / הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא
רַק בּוֹ
יהודה עמיחי מאמין באלוהים ובא איתו חשבון במשפט גאוני אחד.
אביהו מדינה, מוזיקאי
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה
לא במקרה הלחנתי את הפסוקים האלה, אין אדם בעולם שהם אינם נוגעים לו. דוד פנה לאלוהים ואמר שהוא יהלל אותו כל היום ואז ביקש "אל תשליכני לעת זקנה" — ואם זה טוב לאנשים שיש להם הרבה אויבים כמו לדוד המלך, על אחת כמה וכמה זה טוב לאדם הפשוט. טבע הדברים הוא שכשאנחנו מזדקנים אנחנו זקוקים לעזרה, ומי שהכי זמין לנו לפנות אליו, אפילו רק בתיאוריה, הוא אלוהים. מבני אדם קשה לבקש עזרה, אבל ממנו קל. זה עושה טוב לפנות אליו, מרגישים טוב יותר מעצם המחשבה שהוא שומע אותנו.
דן שכטמן, פרופסור,
חתן פרס נובל לכימיה
"אֱמוּנָה" - הַמְצָאָה נָאָה / אוֹמְרִים
לִי אֲנָשִׁים - /
אַך מִיקְרוֹסְקוֹפִּים עֲדִיפִים /
בְּמִקְרִים קָשִׁים
זהו שיר של ארבע שורות בלבד, שתלוי בכניסה למשרדי בטכניון. אני איש מיקרוסקופיה, ולכן אני אוהב את השיר שמתאר כל כך בפשטות נושא מסובך וסוער. כי בסופו של דבר, כשאתה צריך לברר בעיה מדעית, הנח את האמונה והתיישב ליד המיקרוסקופ.
איימן עודה, חבר כנסת
أمّا اليقين فلا يقين وإنما
أقصى اجتهادي أن أظن وأحدسا
"הוודאות אף פעם אינה ודאית, אלא מחשבתי הנעלה היא הספק והביקורתיות".
בבית הזה המשורר, בן המאה העשירית, מסרב לקבל את האידאולוגיה הקיצונית ואת האדם שחושב שהוא הצודק האבסולוטי ושכל דעה אחרת היא בהכרח לא נכונה. ובשורה הזאת מעודד המשורר את הקורא לא לקבל דבר כמובן מאליו, לשאול ולהטיל ספק — ובכך בעצם מגדיר את הבסיס למחשבה הביקורתית, שהביאה להתקדמות האנושות ושבאמצעותה הצליח האדם לחשוב מחדש על עצמו ועל עולמו.
עופר שור, מורה ומתרגם
...בְּנֵי אָדָם / אֵינָם יְכוֹלִים לָשֵׂאת מְצִיאוּת רַבָּה מִדַּי
אחת התכונות הנפלאות של ט"ס אליוט, אולי גדול המשוררים בשפה האנגלית במאה ה־20 והמשורר האהוב עליי, היתה יכולתו לכתוב שורות שנחרתות בזיכרון, שנהפכו לחלק מהמודע הקולקטיבי, כך שגם מי שלא קרא שורה שלו מימיו יכול לזהות אותן. למשל: "כך העולם מסתיים, לא בפיצוץ אלא ביבבה" ("האנשים החלולים") או "אפריל הוא האכזר שבירחים" ("ארץ הישימון").
לאליוט היתה היכולת לכתוב באופן תמציתי וברור לחלוטין את השורות המורכבות ומעוררות המחשבה ביותר. אני חושב שזה מה שמשך אותי אליו מההתחלה — הבהירות, הצלילות של כתיבתו. השורה שבחרתי מלווה אותי כבר שנים רבות, והיא דוגמה למורכבות הפשוטה הזאת. לכאורה, הכל ברור, מוצג כפשוטו: המציאות "גדולה" על המין האנושי. אבל במחשבה נוספת, מה זה בעצם אומר? הרי אנחנו חיים במציאות, אין לנו קיום מחוץ לה. אז מדוע איננו יכולים לשאת אותה? מה יש בה שהוא בלתי נסבל? ומהי האלטרנטיבה? מה המזור שמחלץ אותנו מהמציאות? לדעתי זאת אמנות. אולי אליוט התכוון לדת, או לרוחניות (בשלב הזה של חייו הוא היה קתולי אדוק, ושירתו היא שירה דתית מאוד), אין לדעת. אבל אין ספק שהשורה נחרתת בזיכרון ועומדת בפני עצמה, ומהווה פתיח לכל מיני מחשבות יפות שיכולות לבוא.
אדם סינגולדה, יזם טכנולוגיה
Here comes the sun
אני אופטימיסט מיסודי, ותמיד רואה את הדברים הטובים באנשים ובסיטואציות. ליאור גולן, הטכנולוג הראשי שעובד איתי בטאבולה, כל הזמן מזכיר לי שחלק מהתפקיד שלו זה להשאיר אותי קרוב לאדמה. וחוץ מזה, כשהייתי בן 18 סר ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס, הופיע בארץ, ואבא שלי, אבי סינגולדה, הופיע איתו וניגן את השיר הזה עם הגיטרה באופן מופתי. מאז אני אפילו אוהב את השיר הזה יותר.
אייל גרוס, משפטן
אֵיךְ הָאוֹר נִכְנָס לִי דֶּרֶךְ הַבְּגָדִים / וְהָרְחוֹב מוּצָף סְרָטִים מְצֻיָּרִים / צְבָעִים טוֹבִים, שֶׁלֹֹּא הָיוּ לִי
בתחילת השיר עברי לידר שר: "איש יקר, אתה יודע כמה זמן אני רוצה / לדבר אבל העצב לא יוצא, / 20 שנה אני גם ככה מתוכנת / לא לשחרר את האמת בבת אחת". אבל הוא כבר מוכן לנסות לראות איך האור נכנס דרך הבגדים ואיך הרחוב מוצף סרטים מצוירים בצבעים טובים, שלא היו לו.
מתחילת הדרך של לידר נגעו השירים שלו בהרבה אנשים, כי, בפרפרזה על שורה ידועה של הסמיתס, לראשונה מישהו שר בעברית שירים שכן אמרו להם משהו על החיים שלהם. ב"איש יקר" חוזר לידר לתמה שמופיעה כבר באלבום הראשון שלו - הרצון לדבר, המלנכוליה של הרווח בין הארון לבין המקום שמחוץ לו. חוסר היכולת לשחרר את האמת בבת אחת — אך גם הרגע שבו כבר אפשר לדמיין את הצבעים הטובים (צבעי הקשת?), ואת האור שייכנס דרך הבגדים.
אגם בוחבוט, זמרת
דְּבָרִים קוֹרִים תָּמִיד בִּזְמַן נָכוֹן
השיר הזה מאוד משמעותי בחיי, ואני מתרגשת ממנו בכל פעם מחדש. זה שיר מושלם. הוא מזכיר לי את תקופת "בית ספר למוסיקה" — הייתי שומעת אותו ומזדהה עם המילים, ולפני שכולם ידעו שהתקבלתי העליתי את השורה הזאת לפייסבוק שלי. ובכלל, אני חושבת שדברים קורים תמיד בזמן נכון, כמו שקרה לי.
אורנה בנאי, שחקנית
כְּשֶׁהַלֵּב נִשְׁבָּר / זוֹרֵחַ אוֹר גָּדוֹל
השורה הזאת נכונה, מרגשת ואפילו מעלה בי חיוך. אני מכירה, מבינה וזוכרת היטב את התחושה של לב שבור. אני גם זוכרת שמתוך הכאב והסבל, מתוך הסדקים, קורה לפתע נס — אור שמגיע, אור שמרפא כמעט הכל.
אדוה קיזלשטיין, עיתונאית
עַד שֶׁתָּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ
זה קורה לקראת סוף הפזמון: "עד שיאיר, אמרת, עד מחר, את איתי נשארת, את איתי עוברת את הלילה הנותר, עד שתבוא השמש, בין הרכסים של ההר, מחר". "עד שתבוא השמש". שלוש מילים שהן רגע קצרצר ונדיר, עוצמתי ובו־זמנית שברירי, שפורץ ממעמקים. קרוב לוודאי שהקשבתי לשיר יותר מאלף פעמים בחיי, ובכל פעם מחדש אני המומה מהמשפט הזה, על אינספור המשמעויות שאני שומעת בו. שלוש מילים שמייחלות אל הבוקר שיבוא וחוששות
שהלילה ייגמר, או להפך. שהן מהות הכפילות, וגם חמקמקות הזמן, הרגעיות שבכל. אשליית הביחד, והבדידות שמתחת. שלוש מילים שהן כל הפחדים כולם, מהידוע והלא ידוע, מהנשאר והחולף, וכל התקוות כולן, לעבור חושך, ה־חושך, עוד חושך,
בלי להישמט.
הביצוע של חוה אלברשטיין לשיר הזה כה נידח עד שאם תחפשו אותו ביוטיוב לא תמצאו. אבל בעיניי הוא השיר הכי יפה שיש. המילים והלחן של שלום חנוך, העיבוד המכשף של אלברט פיאמנטה, ובעיקר ההגשה של אלברשטיין, שאין דומה לה, באופן כללי ובעיקר כאן. בשורות הראשונות, למשל, כשהיא שרה "לפעמים פגישה יפה כפליים ממרחק הזמן כמו הד שאין לו סוף", האופן שבו היא הוגה את הה' של "הד" כמו לוכד בתוכו את כל ההדים שבעולם. ואז "עד שתבוא השמש". פלא שנולד שוב ושוב, זיז לאחיזה בעולם, בטיפוס האינסופי.
אבי סינגולדה, מוזיקאי
You just call out my name / And you know wherever I am / I'll come running to see you again
השיר הזה מחבר אותי לילדיי, שגם כשהם לא בארץ — שיידעו שהם רק צריכים לצלצל ואני אגיע מיד. אני פותח איתו את ההופעות שלי, כי הוא מיד מחבר את כל הקהל לגוף אחד.
איילת שקד, שרת המשפטים
השיר "נגד הרוח" מבטא את ההליכה הלא מובנת מאליה נגד הזרם. בעשור הקודם עשיתי בחירה שהיתה "נגד הרוח", כשעזבתי עבודה בהייטק והתחלתי לעבוד עם בנימין נתניהו, שהיה אז יו"ר האופוזיציה. משהו בי דחף חזק לכיוון של פוליטיקה, אף שהיו לי ג'וב נהדר ומשכורת מעולה. אחרי כמה שנים שוב התנגדתי ל"רוח", כשהצטרפתי למפלגה דתית־לאומית וכולם חשבו שיצאתי מדעתי. כשאני מרגישה שיש בכוחי לשנות, אני מקבלת החלטות גם נגד כל הקולות שבחוץ. ופעם אחר פעם, אני סבורה, זה מצליח, כי כשמשהו נטוע כל כך עמוק בפנים אי אפשר להתנגד לו.
ומתוך השיר הזה בחרתי במשפט "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" כדי להזכיר לעצמי, ולכולנו, שכשהמצב קשה ההתרוממות והעלייה קרובות.
רקפת רוסק עמינח, מנהלת בתחום הפיננסי
שלום חנוך הוא אחד הזמרים האהובים עליי, ושיריו מלווים אותי מצעירותי. זהו פזמון שמילותיו משקפות את האני מאמין שלי — להמשיך למרות הקשיים שיש בדרך, ותמיד יש, לאפשר לדברים לקרות בידיעה שאין לנו שליטה בהם, ולשמור על אופטימיות גם, ובמיוחד, ברגעים היותר מורכבים.
קרן צוריאל הררי, עיתונאית
נדמה שהשורה הזאת מלווה אותי מאז ומעולם. מתישהו, באיזה רגע של שפל סוער, היא לקחה פיקוד, ולימדה אותי שמה שנראה נורא ואיום היום ייהפך לחוויה של מחר. שבחיים יש מחזורים של חושך ואור. ולפעמים אני מחבקת ומברכת את החושך כשהוא מגיע, מעודדת אותו להיות הכי אפל שאפשר — כדי שיגיע כבר השחר שאחריו. הוא אף פעם לא אכזב.
תמר קפלנסקי, עיתונאית (ולפעמים זמרת)
כִּי אַתָּה, הוֹ, אַלּוּפִי, / הוֹ, אֲהוּבִי שֶׁלִּי, / אֶת לִבִּי מִלֵּאתָ צָהֳרַיִם, / שֶׁמֶשׁ עַד גְּדוֹתַי, / כָּל גּוּפִי שָׁמַיִם
Forget your perfect offering / There is a crack, a crack in everything / That's how the light gets in
עילית זקצר, קולנוענית
בימים אלה אני יושבת וכותבת תסריט לסרט. יש כאלה שמרפרפים על המקלדת כאילו היתה פסנתר, אבל רוב הכותבים, ובהם אני, עוברים תקופה קשה וממושכת של בחינה ובדיקה עצמית, לפני שהם מוצאים תשובות. המילים הללו של לאונרד כהן מלוות אותי מרבית חיי, אבל דווקא ברגעים האלה אני מרגישה שהן נכונות לי מתמיד.
יש בי איזה צורך מולד שהכל יהיה מושלם. אולם בחרתי לעבוד במקצוע שבו אין דבר כזה מושלם. באמנות אין נכון או לא נכון, אין אמת או שקר. יש רק ניסיונות להוציא החוצה את האמת שלך. ככל שהשקעתי את עצמי יותר ויותר בעשייה, כך גברה בי התחושה שהצורך שהכל יהיה "הכי טוב" הוא מעקר, והוא הרס כל דבר שניסיתי לבנות.
אותה בדיקה עצמית שמתרחשת בזמן היצירה כוללת חיפוש פנימי וחיטוט בכל הפצעים, ורק מתוכם יכול להיוולד משהו מעניין, משהו שהקסם שלו נובע דווקא מהפגמים. אם יוצר עוסק רק בלהתכחש לכל הסדקים והשברים שלו, מי יודע אם אי פעם יצליח ליצור משהו בעל ערך.
שילה פרבר, מוזיקאית
הדימוי החכם הזה של לאונרד כהן — בכל דבר יש סדק, רק כך האור יכול להיכנס — מהלך עליי קסם כבר שנים. אני לא מפסיקה להתפעל מהווירטואוזיות שלו. נדמה שרק הושיט את היד ותפס פרפר במעופו. ומה שמדהים זה שהוא גם משכנע. הוא באמת מנחם. ברגעים הכי חשוכים, הכבר לא־רציונליים, הוא מופיע בלבי כמו רבי חכם ומפולפל, להזכיר לי שרק מתוך הכאב והחוסר יכול להתגנב פנימה הסיכוי למשהו נפלא.
בית ספר רימון, שיעור "סשה ארגוב (לזמרים ולפסנתרנים)" עם רפי קדישזון. שיעורי בית: לבחור שיר ולעבוד עליו. ברשימה שקיבלנו הופיע שיר לא מוכר, "לא ידעתי מה", שנותר מיותם כמעט עד הרגע האחרון. מי רוצה שיר שאף אחד לא מכיר? אף אחד וגם אני לא, אף שקדישזון רמז בחיוך ממזרי שמי שיבחר בו ירוויח.
הוא צדק. עד היום אני זוכרת מי בחרה בשיר, ואיפה בדיוק שמעתי אותה שרה אותו, ואת השתאותי. בראשית היתה המנגינה, מורכבת נורא ובכל זאת פשוטה כמו מים ויפה להבכיא. אבל לא רק מנגינה היתה. יצאתי מהשיעור ההוא עם המשפט הזה. אף פעם קודם, בשום שיר ובאף מקום לא שמעתי מישהו משתמש ב"אלופי" — חוץ מאשר בנרניה. נרניה שהיתה המקום שאליו התנקזו כל החלומות וההרפתקאות והקסמים של ילדותי. נרניה שבה החיות מדברות והענבים מתפצפצים בפה והגמדים הם צורפים מופלאים ואריה גדול מביא את האביב, ושבה פונים למלכים ונסיכים בתואר "אבירי ואלופי". ופתאום, בגיל 20 וטיפה, צץ האלופי הזה משומקום ונצבע בצבעים של שיר האהבה הכי יפה שהכרתי עד אז, ומאז.
שנים הסתובבתי עם המילים של ע' הלל (גם זו היתה הפתעה) וסיפרתי עליהן לכולם. "שיר האהבה הכי יפה בעולם שאתם לא מכירים". וגם שרתי, לאהבות חולפות ולסתם אנשים. וקינאתי — הצטערתי שלא בחרתי בו אז. יותר מ־15 שנה עברו לפני שבאה ההזדמנות והקלטתי את "לא ידעתי מה" בעצמי. יש החמצות שאי אפשר לחיות איתן.
סמי שלום שטרית, פרופסור, משורר, סופר וקולנוען
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהֹוָה מִבְּטֹחַ בָּאָדָם / טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהׂוָה מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים
הרבה שורות משמעותיות בחיי, הרבה שירים, מולחנים ושירה. אבל השורות החזקות ביותר, שמתנגנות אצלי עמוק בקולו של אבי שיחיה מאז שאני זוכר את עצמי, הן הפסוקים האלה מתהלים קי"ח. השורות האלה, שמעבירות בי צמרמורת של התעלות הרוח, עיצבו אצלי את התפיסה האמונית שלי. איך אפשר להאמין ולבטוח ביצורים מלאי תשוקות ויצרים עזים, שלעתים קרובות מעבירים אותם על דעתם ועל חוקי המוסר. קשה, קשה מאוד. ובכל זאת אני משתדל לחפש סימנים כדי למצוא משהו אלוהי פה ושם גם באדם. כי האלטרנטיבה היא בדידות איומה.
השורות האלה עיצבו אצלי את תחושת העצמאות, מכל הבחינות. כשאני לעצמי ואני לא חייב לאיש דבר, אני יכול לחוש כוחות גדולים המכוונים אותי. זה לא אומר שאני לא צריך חברים או לא אוהב את אוהביי, אבל תמיד תמיד אני יודע שיש לי מקור כוח גדול יותר. אני לא מקיים מצוות ולא הולך אחרי רבנים, אבל מצאתי דרך אל המקור ללא מתווכים.
יורם טהרלב, משורר, פזמונאי וסופר
אֲנִי גִּיטָרָה / הָיִיתִי פַּעַם עֵץ אוּלַי / וּבְתֵבַת הַתְּהוּדָה / אֲנִי זוֹכֵר אֶת / כָּל מִי שֶׁנִּגֵּן עָלַי / וַאֲנִי אוֹמֵר / תּוֹדָה
השורה הזאת היא אמירה מרגשת על אסירות התודה של היוצר לכל מי שמנגן את יצירתו. אין כאן תודה לאלוהים שהעניק לי את הכישרון לכתיבת שירים, אלא תודה לבני האדם ששומרים עליהם. בעניין זה אמר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: "הפיוטים והפזמונים הם מעשה ידיהם של בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך הורטבו יפה יפה בדמעותיהם של ישראל ונעשו סליחות". מעט שירים זוכים לכך.
מיכאל זנדברג, כדורגלן
I'm just sitting here watching the wheels go round and round, / I really love to watch them roll, / No longer riding on the merry-go-round, / I just had to let it go
ג'ון לנון מדבר כאן על התקופה של אחרי הביטלס, איך הוא נהנה רק להסתכל על העניינים מהצד, וכולם אומרים לו שהוא משוגע ושבטח הוא מתגעגע לימים היפים שלו. אני אוהב מאוד את השיר הזה, וחושב על השורה הזאת הרבה, בהקשר של הפרישה שלי מכדורגל, שעדיין ממאנת להגיע...
טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת
כָּל כָּךְ רָחוֹק לְבַקֵּשׁ,
כָּל כָּךְ קָרוֹב לָדַעַת שֶׁאֵין
השורה הזאת היא תהום קטנה, אי אפשר לקרוא אותה בלי ליפול לתוכה.
אהרן שבתאי, משורר
טָהוֹר וְקָשֶׁה וְלָבָן הָעוֹלָם
זה שיר שטוביה ריבנר, מורי בתיכון בקיבוץ מרחביה, הראה לי כשהייתי בן 14, והוא פותח בשורה שציטטתי. מאז ועד היום בשבילי זו הדוגמה לשורה נפלאה של שירה: יש בה דיוק, צמצום ביחס למה שממשי, קשיחות ששייכת לאובייקט, והדהוד מושגי. זו פתיחה שמתייחסת למה שקרוב, אבל עם טווח רחב של פתיחות אל המרחב והעולם. אפשר לבסס על השורה הזאת פואטיקה שלמה של שירה.
תיקי דיין, שחקנית
This world was never meant for one / As beautiful as you
אני אוהבת את השיר הזה מאוד מאוד, והוא מלווה אותי כמעט מאז יצא. לשורה הזאת אני מתחברת במיוחד, כי זה משפט שנורא מדויק לומר על וינסנט ואן גוך. העולם הזה באמת לא נברא עבור מישהו כל כך יפה כמותו.
ליליאן ברטו, שחקנית
אֶתְמוֹל בַּיְּקוּם הִתְנַהַגְתִּי לֹא יָפֶה. / חָיִיתִי יְמָמָה שְׁלֵמָה בְּלִי לִשְׁאֹל דָּבָר, / בְּלִי לְהִתְפַּעֵל מִמַּשֶּׁהוּ
זה שיר שמזכיר לי לזכור לעצור לרגע, בשיאי השגרה, לקחת אוויר ולהסתכל מעבר ליומיומיות ולעצב. הוא מזכיר לי להשתדל לא לשכוח את מחצית הכוס המלאה, להתייחס לקיום המזערי שלנו במרחב היקום והטבע לא כאל אפסי ועלוב אלא כאל מתנה גדולה, וליהנות ממנה כמה שאפשר.
רות ארנון, פרופסור לביוכימיה, כלת פרס ישראל
בְּהִמּוֹט עֲרָכִים לֶעָפָר וּמִלִּים תִּתְפּוֹרַרְנָה לְאֵפֶר, / עוֹד לִי עֵרֶךְ אֶחָד שֶׁשָּּׁאַר עַל כַּנּוֹ: יְדִידוּת בֵּית הַסֵּפֶר
השורות האלה מדברות על עוצמתה של ידידות שנרקמת בגיל צעיר ונמשכת כל החיים. "ידידות בית הספר" היא מעבר להווי שקושר אנשים יחד, היא נוצרת משום שילדים בגיל ההתבגרות מוכנים יותר להיקשרות נפשית. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נהיים שכלתניים יותר, וזה משתנה. יש לי חברים חדשים, שאולי יש לי איתם כיום קשרים הדוקים יותר על רקע תחום עיסוק משותף, למשל, אבל שום דבר לא דומה לקשר עם החברים מהכיתה.
בועז כהן, איש רדיו, מוזיקאי,
כותב ומרצה
Gonna use my fingers / Gonna use my, my, my imagination
בעיניי כריסי היינד היא המודל הפמיניסטי המושלם. הדעתנות לצד הרכות, הישירות לצד הנשיות. האשה החזקה שתשתמש בדמיון, באצבעות, בסטייל וברגליים שלה כדי להשיג את מה שהיא רוצה וצריכה. הכתיבה שלה שינתה את האופן שבו נשים־יוצרות כותבות. כבר לא "לפעמים קשה להיות אשה" ו"עמדי לצד הגבר שלך", ולא "ג'ולין, אני מתחננת שלא תקחי את הגבר שלי", אלא כתיבה שבאה מתוך ביטחון ועוצמה.
גלית חמי, עיתונאית
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. / לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל
שגרה. בכל יום, באותה השעה בהלוך, באותה השעה בחזור, היתה העיר מוצפת באוטובוסים הכחולים מתוצרת וולבו של הקריה למחקר גרעיני, עמוסה במהנדסים, טכנאים, כימאים ואנשי מעבדה שעשו את דרכם מהבית לעבודה ובחזרה.
לחש הסיבוב של מנעול הדלת היה נשמע עוד לפני שקמנו מהמיטות להתארגן לבית הספר. דקות אחדות אחריו היה מגיע רעש הבלמים החרישי של האוטובוס העוצר בתחנה, ומשם פותח בדהרה לדרכו הלאה. אבא נסע לעבודה. כשהיינו קטנים עוד רצנו לקראתו כשחזר הביתה. הוא היה עולה לדירה, מחליף חולצה, מתיישב על הספה, מדליק את הטלוויזיה ורואה "ערב חדש".
השגרה נהפכה ברבות השנים לפחד הגדול של חיי. התבהרה בי איזו ידיעה שהחיים נגמרים במוות אבל המוות האמיתי הוא שגרה כזאת, והחיים האמיתיים הם התחושות, הרגשות, כל מה שאנחנו לומדים וחולמים לפני הסוף. את הניסוח של הידיעה הזאת מצאתי, בשיעור ספרות בתיכון, ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג, שנהפכו לתפילה האישית שלי. כשהתעוררתי מדי בוקר שיננתי אותם בלבי, על רקע נהמתו של אוטובוס השגרה העוצר ברחוב. כל מה שייחלתי לעצמי היה שתי השורות האלה, בסוף השיר. אלו שבאות לפניהן הזכירו לי שההנאה טמונה לא רק בהשגת יעדים, אלא גם בדברים הקטנים, בכל החוויות שבדרך.
חדוה בר, המפקחת על הבנקים ודוקטור לכלכלה
Here's to the ones who dream /
Foolish as they may seem
אני אוהבת את המשפט הזה כי אני מאמינה שבחיים האישיים והמקצועיים צריך לחלום, ורק מי שחולם ומעז מגשים. ברמה האישית, בגיל 25, כשהתחלתי לעבוד ככלכלנית זוטרה בפיקוח על הבנקים, חלמתי להיות המפקחת. 22 שנים לאחר מכן נבחרתי לתפקיד.
דנה קסלר, עיתונאית ומוזיקאית
I was looking for some action, / But all I found was cigarettes and alcohol
אואזיס היתה בשבילי להקה מכוננת. גם אני עמדתי באמצע שדה עם עוד מאה אלף מעריצים בהופעה שלהם בפסטיבל גלסטונברי ב־1995. הייתי אז בת 20, וכמו כל יתר בני העשרים שנכחו בקהל העצום הזה, גם אני הבנתי בדיוק על מה ליאם גלאגר שר ב"Cigarettes & Alcohol" — המנון הנעורים שכתב אחיו נואל, שתמציתו היא שכשאתה צעיר, גם כשנראה שאין עתיד אתה באמת לא צריך יותר מחפיסת ווינסטון לייט ובקבוק בירה. עברו מאז אי אילו שנים, כולם הפסיקו לעשן וגם קיבולת האלכוהול היא לא מה שהיתה פעם, אבל המשפט הזה תמיד מזכיר לי איך זה להיות צעיר. כשאני שומעת את השיר הזה, ואת המשפט הזה, כיום אני שוב מרגישה, גם אם רק לכמה רגעים, שבאמת כל מה שאני צריכה זה סיגריות ואלכוהול.
אודי אנג'ל, איש עסקים ומנהל
עוּף גּוֹזָל / חֲתֹךְ אֶת הַשָּׁמַיִם / טוּס לְאָן שֶׁבָּא לְךָ / רַק אַל תִּשְׁכַּח / יֵשׁ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם / גּוּר לְךָ
הבן השלישי שלי משרת כרגע בצבא והבת הצעירה עומדת להתגייס, כך שהקטע הזה של "עוף גוזל" מלווה אותי בימים האלה. זה רק הולך ומתחזק עם השנים, אולי משום שהגיל עושה את שלו ומבינים יותר את המשמעות של צבא וגיוס. בניסיון החיים שלי אני רגיל לנהל ולהחליט, והתחושה שלוקחים את השליטה שלי, כאבא, על הילדים, שהם כבר לא באחריותי המוחלטת, היא קשה.
אתי רוטר, אשת עסקים
הַלְלוּיָהּ יוֹם יוֹם וְאֵיזֶה פֶּלֶא / הַלְלוּיָהּ לְחַג שֶׁלֹּא נִגְמָר
אני מאוד אוהבת את נעמי שמר. אני מרגישה ששיריה הם חלק ממני, מהתרבות שלי, חלק מהשפה ומהישראליות. יש כל כך הרבה שירים שלה שתמיד ממלאים את הלב בשמחה ובתקווה, אבל השיר הזה במיוחד מלווה אותי בהרבה סיטואציות. עבורי הוא מבטא את ההתרגשות והשמחה שבעשייה היצירתית שלי. כל יום הוא חג חדש, מלא באופטימיות.
יוסי מימן, איש עסקים
לִהְיוֹת עַם
חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
כשאני שומע את "התקווה" אני מתקשה לעצור את הדמעה, בין אם זה באירוע רשמי או בטקס שמשדרים בטלוויזיה. זו קומבינציה של אהבת ישראל ושל הזדהות עם העם היהודי. אולי האלמנט השואתי משפיע פה, וגם העובדה שלא גדלתי בארץ. "להיות עם חופשי בארצנו" זה משהו שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, וזה לא תמיד היה ככה. זה משהו שצריך להעריך.
נטע ריבקין, מתעמלת אמנותית
It's my life and it's now or never / Cause I ain't gonna live forever / I just want to live while I'm alive
השיר הזה תמיד נותן לי כוח, אנרגיה, תשוקה לחיים, והמשפט הזה מתוכו עוצמתי מאוד. הוא מזכיר לנו שהחיים שלנו הם כאן ועכשיו, הזמן עובר ולא נישאר כאן לנצח. אז עכשיו צריך לעשות שינוי, ועכשיו צריך לחיות את החיים שאחר כך נסתכל עליהם בסיפוק ובגאווה.
אלי זהר, עורך דין
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, / לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם / פְּרָחִים בָּאָבִיב
בחלוף השנים, קבוצות מסוימות בחברה הישראלית מנכסות לעצמן מונופול מוחלט על הצדק. הפעולות שלהן, כך הן מאמינות, מונעות מתפיסה שאותה צריכה לאמץ החברה כולה. קצת ענווה, מעט ספק, קורטוב של איזון והרבה אהבה עושים את העולם לאחר. למקום שאולי יפרחו בו פרחים.
רמי ברכה, מנהל השקעות טכנולוגיה
וְעַל אַחֵינוּ הַגְּבָרִים /
שֶׁנִּשְׁאֲרוּ שָׁם בְּנֵי עֶשְֹרִים
בכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני נזכר באחים לנשק — מפקדים, חברים ופקודים שנפלו במלחמת לבנון ונשארו בלבנו, צעירים לעד. השיר מזכיר לי בעיקר את סרן ארז לב ממושב ניר בנים, שהיה מפקדי תקופה מסוימת לפני המלחמה, ו"גבעת התחמושת" היה נשמע מחדרו שוב ושוב.
אלפרד אקירוב, איש עסקים
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב
וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
זה אולי נשמע נדוש, אבל זו השורה הראשונה שחשבתי עליה. אני עובד בירושלים, יש לי פרויקטים שם, אבל זה לא העניין. צירוף המילים הזה נותן לי הרגשה שמימית, של עיר הנצח. ואני לא בעד ירושלים המאוחדת. אבל יש כאן היבט רגשי, סנטימנטלי, כזה שלא קשור לכסף ולעסקים. זה מה שמילים פשוטות יכולות לעשות.
עדי קיסר, משוררת
But even the president of the United States / Sometimes must have to stand naked
השיר הזה הוא המנון אקזיסטנציאליסטי על החיים ועל בדידות בעולם חסר משמעות, ששולח חצי ביקורת לחברה האמריקאית, המתוארת בשיר כקפילטיסטית וצרכנית, צבועה ומזויפת. קשה לבחור מתוך השיר הארוך והמעולה הזה שורה אחת, יש בו המון פנינים. אבל השורה שבחרתי נטועה בשיר באופן מבריק, פוליטי, חד והומוריסטי, ועובדת בכמה מישורים.
במישור הראשון והבסיסי המילים מציירות לשומע תמונה, שלא עולה בראש באופן תדיר. אני מדמיינת: איפה נשיא ארצות הברית עומד עירום? רגע לפני שהוא נכנס למקלחת? אחרי שהוא עושה סקס? המילים לוקחות את הדמות מלאת הכוח הזאת, ששולטת בעולם, מפשיטות אותה מהבגדים ומהדימוי והופכות אותה לאנושית בדיוק כמונו, ליומיומית ובעיקר לחשופה ופגיעה. המישור השני, שמתקשר לאותה פגיעות ולהיעדר כוח, מרמז שלפעמים גם נשיא ארצות הברית חייב לעמוד עירום, מטפורית. נטול מאבטחים, דוברים, הגנות או עורכי דין. ובמילים אחרות — עוד יצטרך לשלם על מעשיו. הממד השלישי הוא כמובן רפרור לסיפור הידוע והישן שבו המלך הוא עירום. דילן מזכיר לנו את זה, למקרה ששכחנו. את זה, וגם את הקסמים שאפשר לעשות עם מילים.
משה (בוגי) יעלון, פוליטיקאי
וּכְשֶׁהִיא לְפֶתַע צְרִיכָה / שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁכַּב בַּבּוֹץ בְּתוֹךְ שׁוּחָה / לֹא תַּאֲמִין, אֵיךְ הֵם מוֹפִיעִים / כְּמוֹ רַקָּפוֹת בֵּין הַסְּלָעִים
השיר עם הפזמון הזה הושמע הרבה במהלך מבצע צוק איתן, ומבטא את ההתגייסות של עם ישראל ואחדותו, בעת הצורך.
מיכל ספיר, מוזיקאית, כותבת ומתרגמת
A dreaded sunny day / So I meet you at the cemetry gates / Keats and Yeats are on your side / While Wilde is on mine
ב־1986, השנה שבה השיר הזה יצא באלבום "The Queen is Dead", אלון ידגר ואני הקמנו את להקת אפור גשום, ומוריסי עזר לי להאמין שגם לחנונים עמומים מגדרית, שונאי שמש, מלנכוליים וקוראי שירה יש מקום בלהקת רוק.
רעות ברנע, עיתונאית
וְהָעִיר עִיר שֶׁל קַיִץ, / בְּתֵל אָבִיב אֵין סְתָו
כי ככה אני אוהבת אותה. חמה, מהבילה, שמשית.
בלי חורף ובלי סתיו. מוכנה להתפשר על אביב קצר, אבל זהו.
והלוואי שתהיה כך תמיד.
מיכה שטרית, מוזיקאי
זִרְעֵי קַיִץ /
נִשָּׂאִים בָּרוּחַ / מְעִירִים זִכְרוֹנוֹת /
מְעוֹרְרִים עֶרְגוֹנוֹת
השאלה מהי שורת השיר האהובה עליי תופסת אותי בעיצומו של קיץ ישראלי, כשחמסין רודף חמסין והילדים מלאים שמחת חופש גדול, ים ואופק כחול. ואני מוצא את עצמי מתגעגע לתחושה הזאת, של קיץ אינסופי, בלי זמן, בלי חשבון. מאז יצא לאור, "זרעי קיץ" הוא שיר הקיץ שלי. אם תשאלו בסתיו או בחורף, מן הסתם התשובה תהיה אחרת, כי לכל זמן ועת יש שיר, מנגינה או פזמון משלו.
שירה ברויאר, כותבת
גָּדוֹל הוּא הָאֹמֶץ לְחַכּוֹת /
מִן הָאֹמֶץ לִשְׁפֹּךְ אֶת הַלֵּב
לחכות, בהקשבה, לעצמי או למישהו אחר, זו גדולה, לעומת לשפוך ישר את הלב, להשפריץ את מה שמציף אותי. זה מה שאני אומרת לעצמי כשאני זוכרת (לא תמיד, לצערי) שלהגיב אוטומטית זה ההפך מפעולה שנובעת ממצב של שקט ואיזון — שאליו מגיעים אחרי שמחכים קצת, באומץ...
הגר רבט, עיתונאית
Infection in the sentence breeds
לאמילי דיקינסון יש יכולת נדירה, אפילו בקרב משוררים, להטעין הרבה מאוד משמעות במעט מאוד תוכן. השירים שלה קצרים ופרועים ולעתים קרובות כל שורה משרטטת דימוי ויזואלי מופרך ונהדר ("התקווה בעלת הנוצות", למשל). השורה הזאת, "נגע במשפט מתפשט" בתרגום חופשי, מעלה אצלי תמיד את האסוציאציה של כתם דיו מתרחב על הדף, כמו הסצנה המתבקשת שבה מדווחים על התפשטות מגפה בסרטי זומבים. ואני נדהמת מחדש כיצד דיקינסון הצליחה, בחמש מילים בלבד, להתייחס בעוצמה כזאת לנושאים שעומדים בלבה של כל יצירה באשר היא: כתיבה, בעלות, פרשנות, שליטה, השפעה וכמובן נשיות.
ליעד ליבנה, עיתונאי
הַמִּדְבָּר כִּסָּה אוֹתָהּ, / בְּאָבָק לָבָן וָרַךְ
כמו שקורה להרבה הורים, גם עולמי התרבותי הצטמצם לכדי כפית מדידה של מטרנה. אין לי ראש למילים ארוכות: במקום להתרגש משירה או מאוצרות מוזיקליים אני חוזר על רפרטואר שחוק של שירי ערש. אבל החזרה על אותם שירים חושפת בהם לפעמים יופי בלתי צפוי. כך קרה עם "בית הערבה", ובייחוד עם השורה הזאת, פנינה של שלמות מצלולית. הקצב הגמלוני והמעולף של "מדבר" מתחלף בשריקת הרוח של "כיסה"; ואז "אבק", שתחילתה רכות מתפזרת וסופה חריקה קטנטונת, כנעליים העוצרות באותו אבק; ולבסוף "רך", עם כ"ף סופית שהולכת ונמוגה; וכל זה בלחן פשוט שכולו געגוע. כך נשמע צילום.
שהם סמיט, סופרת
מַה שֶּׁעוֹשֶׂה אֶת קוֹלְךָ כֹּה שָׁטוּחַ / כָּל כָּךְ רָזֶה וְזוֹל / הוּא פַּחְדְּךָ / לוֹמַר אֶת הַדָּבָר הַלֹּא נָכוֹן / אוֹ תָּמִיד אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר / אוֹ לוֹמַר מַה שֶּׁכֻּלָּם אוֹמְרִים / אוֹ לוֹמַר דָּבָר לֹא חָשׁוּב / אוֹ מַשֶּׁהוּ פָּגִיעַ / אוֹ דָּבָר שֶׁעָלוּל לְעוֹרֵר אִי־הֲבָנָה / אוֹ שֶׁיָּכוֹל לְרַצּוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים הַלֹּא נְכוֹנִים / אוֹ תְּגוּבָה לֹא מַתְאִימָה / אוֹ מַשֶּׁהוּ בְּטַעַם רַע / אוֹ מַשֶּׁהוּ טִפְּשִׁי, יָשָׁן נוֹשָׁן, עֹבֶשׁ
שורות שיר יקרות ללב יש רבות. שורה־שירה זו היא ציווי.
נעם גל, אוצר ומרצה לאמנות
לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, / אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ / בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן
השיר הזה עובר לי בראש בכל פעם שנדרש להסביר למה אני עוסק באמנות, במצב שבו, בנסיעה במונית שירות 5, אני חושב אם כדאי שהבת שלי תשב עליי ונחסוך את ה־5.90 על המושב שלה. אצל רביקוביץ זה בטח יותר מזה; מרגישים את משקלן של המילים בזהב, ואפשר כמעט למות מהשתיים האחרונות. כמו שתי כפות מאזניים לפני שמסתלקים מהעולם. ובכל זאת היא הותירה אחריה את החותם הזה בלב רבים. זה הסכום שלה אצלי, להפטיר פאק איט ולהמשיך להתעסק ברוח.
עורכת הגיליון: אדוה קיזלשטיין
עורך אחראי: אמיר זיו
מעצבת: חגית ענתבי
עיצוב הגירסה הדיגיטלית: נעם תמרי
איורים: עינת צרפתי
השתתפו באיסוף החומר: דיאנה בחור־ניר, רעות ברנע, ארי ליבסקר, משה גורלי, רחלי בינדמן, מאיר אורבך, מיקי פלד, דודו מצויינים
בימוי ועריכת וידאו: מאור שלום סויסה
צילום: הילה ספאק, טל אזולאי, חגי דקל
עורכת וידאו: רחל תורגמן
עיצוב והנפשה: זהר שרעבי
הפקה: רוני רוזנפלד
