אני יודע, זה נראה כמו גלויה. כמעט יפה מדי. אבל דווקא היופי הזה מכניס אותי לפרופורציות. גורם להבין עד כמה אני קטן מול הטבע. בימים של מזג אוויר קשה אתה מקבל תזכורת לכך שאתה פסיק זעיר בכל המערכת, והמחשבה היומיומית של אני ואני ואני מקבלת את המקום הנכון לה.

אני גר כאן בליירגולן כבר שש שנים. זהו כפר הולדתה של רעייתי תרזה. כן, שוב אותו סיפור בנאלי על קיבוצניק ומתנדבת שקוטפים אבוקדו יחד. ליירגולן מונה כ־200 אנשים בלבד וממוקם בפתחו של הפיורד הצפוני על קו החוף המערבי של נורבגיה. האזור משופע גשם ורוח, והנוף סוער ופראי ועטור סופות.

הכבוד לטבע מושרש עמוק בתרבות הנורבגית, וההתכוננות לסופות בהתאם. האנשים מכינים את הבית והחווה, קושרים חזק את הסירה עד יעבור זעם. אפילו הבת שלי, בגיל גן, כבר בודקת לבדה את תחזית מזג האוויר כדי לדעת מה ללבוש. ורק עליי צוחקים המקומיים איך אני עדיין מתרגש מכל זה, ומעייף עם תמונה חדשה בפייסבוק בכל שבוע.

לפני כמה שנים הכתה באזורנו הסופה החזקה זה 20 שנה. עצים נפלו וחסמו את הכבישים, והיינו מנותקים, בלי חשמל וטלפון, במשך שלושה ימים. ומכל הדברים בעולם הרגע הכל כך קיצוני הזה הזכיר לי דווקא את קיבוץ נעוריי עם המרחבים הפתוחים, ההסתמכות על עזרה הדדית והשקט... אולי יותר מדי שקט. בינתיים אנחנו כאן, אבל מי יודע לאן תיקח אותנו הסופה הבאה.

מרפסת פתוחה מחברת בין חדר נעוריי לחדר של ההורים שלי ומשקיפה אל לול תרנגולות ההודו, שמעלה אבק כבר כמעט 20 שנה. זה לא היה אמור להיות הנוף שלנו. אבא חלם להיות שחקן, ואמא להיות מעצבת אופנה. הוא נסע לתל אביב ללמוד בהבימה. היא סיימה תואר אצל לולה בר. הם השתקעו בכפר הנוער בן שמן וחינכו נערות ונערים. אבל החיים.

אחרי שהם איבדו את קובי בגיל שנה וחצי, אמא לא יכלה עוד. כל שהיא רצתה היה אחיזה בקרקע. בית משלה.

אז הם עברו למושב. לשם עלה אבא מפרס עם 11 אחיו. שם אמא שירתה כמורה חיילת, ולימדה עברית את הפרסיות המבוגרות. משם הם ברחו כדי להגשים חלומות. לשם הם חזרו כדי להגשים את מה שאפשר.

מהמרפסת אמא היתה משקיפה על הלול. מודאגת כשהתארכו השעות. שולחת את האחיות הגדולות שלי לאבא, לגשש אם הכל בסדר. יודעת שהוא ישכנע אותן לשמור את האמת בסוד.

מהמרפסת אפשר לראות היום מרחוק זכר לאמא. נר נשמה דולק מבעד לברושים, שם נחבאת חלקת הקבר שנטמנה בה, לפני יותר מ־20 שנה, כשגם גופה לא יכל עוד. ובלילות הייתי יוצא למרפסת לעשן. מאחורי הגב של אבא שהלך לישון, מול הלול שהכזיב והתרוקן, חשוף לברושים של אמא, שידעו לשמור סוד.

אבא רוצה שאקח את הבית אחרי לכתו, שאפיח בו רוח חיים. אבל הנוף הזה תמיד שימש לי תמרור אזהרה. תזכורת לשנים הארוכות שרק רציתי לברוח מכאן, מהמקום הקטן שבו כולם מכירים אותך ויודעים מי אתה ובן של מי אתה ולאן אתה הולך. לברוח מהאדמה הרעה שהתחזתה לחלומות וגבתה קורבנות ופוערת את לועה לעוד.

"אתה תדע מה לעשות איתו", הוא אומר, ולא מקשיב כשאני מבטיח לו שנמכור. "אני אסדר את הבלגן שתשאיר אחריך", אני מטיח בו. ושוב אברח בחזרה למקום שמאפשר לי לחלום. בקטן, כמו שלמדתי, כי מסוכן לחלום בגדול. לנשום בשקט של עיר רועשת. הרחק הרחק מהנוף הזה, שקשה להביט בו אחרי שמפסיקים לעשן.

מצפה יריחו, נוף ילדותי שאי אפשר לעזוב. בהרים האלה גדלתי, ובהם הקמתי את ביתי. מול המרחבים הפתוחים אני מגדלת את ילדיי, באמונה שהשמים הם הגבול.

במבטים עם הזקן שיושב על כיסא נדנדה בסלון שלו בצד האחר של הכביש. צעירים שורצים בקרן הרחוב, שותים בירה ומתווכחים על ספורט.

לכן מספיק לשבת על מרפסת הקאסה שלנו בשביל "להרגיש את קובה". הרחוב שלנו הוא המיקרוקוסמוס של המדינה המשתנה. רק בשנה האחרונה נפתחו בו יותר מחמש קאסות — צורת הלינה המועדפת על התיירים בקובה, אירוח בבתים של מקומיים — שכולן בתפוסה מלאה. התיירים מצלמים בהתלהבות את הילדים והרוכלים וכל דבר שהוא "אולד סקול", ואז רצים לרחוב המקביל שבו יש נקודת Wi-Fi בתשלום, כדי להעלות את התמונות לאינסטגרם; לפני שנה לא היו נקודות Wi-Fi בשום מקום ולמקומיים לא היתה גישה לאינטרנט. הילדים מתקהלים סביב מישהו שהשיג סמארטפון ורבים על התור לשחק במכשיר. שליחים על קטנועים מביאים פיצה, קונספט חדש לחלוטין באי. על מסך טלוויזיה בדירה ממול משודרים, באמצעות צלחת לוויין מאוד לא חוקית, ערוצים ממיאמי (בווליום נמוך, כדי שלא יידעו). והרחוב נמצא במרחק שלושה בלוקים מהנמל שאליו יגיעו בעתיד המעבורות ממיאמי וספינות הקרוז אדירות הממדים, מה שמזרים לאזור השקעות ממשלתיות נרחבות, כהכנה למבול התיירים. לכן מחליפים פה את תשתיות הביוב והחשמל, ואפילו מניחים, אומרות השמועות, כבלים לחיבור אינטרנט עתידי. הכל חפור. ובין החפירות מסתובבים משקיעים מארצות הברית ומאירופה ומצלמים נכסים פוטנציאליים, מחכים להסתער על השוק הבתולי האדיר והקרוב, ממתינים לאור ירוק לשפוך פנימה כסף, המון כסף. ואת כל זה אפשר פשוט לראות מהמרפסת, אחרי הסייסטה.

תיירים שמתארחים בקאסה שלנו, בעיר העתיקה של הוואנה, תמיד מקבלים עצה ידידותית: אם אתם בונים על סייסטה ארוכה בחדר הממוזג אחרי שיטוט ברחובות ההומים, היא תיגמר בארבע וחצי.

זו השעה שבה ילדי השכונה חוזרים מבתי הספר ושוקעים במשחקי רחוב רועשים. זה תמיד קורה, ותמיד באותה השעה. רוב הילדים בקובה לא מנהלים עם ההורים שלהם מלחמת התשה על "זמן מסכים". הם משחקים בייסבול עם מקל ובקבוק פלסטיק, כדורגל עם כל מה שיכול להתגלגל, קלאס, "קפיצות חמור", והשעשוע המרעיש והפופולרי מכולם — כמה קרשים מחוברים שהונחו על ציר עם גלגלים ונהפכו למעין עגלה/מריצה/סקייטבורד שאפשר להתחרות איתו מי יתרסק ראשון. כך, גם רחוב חד־סטרי וצר כמו שלנו נהפך כל אחר צהריים לזירה סואנת של צהלות וקריאות.

בקובה הרחוב הוא עדיין המקום שבו הכל קורה, מרחב ציבורי המתממש במלואו. זה חלק מהמסורת, וגם תוצר של נסיבות, של מחסור חומרי וטכנולוגי קיצוני. אנשים חיים ברחוב, לא רק עוברים בו, והפנים והחוץ מעורבבים, החלונות והדלתות פתוחים אל הרחוב, אנשים "נוחתים" בבתים של חברים או מכרים בלי להודיע או צועקים להם מהרחוב לרדת למטה. מוכרים עם עגלות ומריצות שרים בקולי קולות על מרכולתם (לחם, פירות, מטאטאים, חומרי ניקוי, לכל אחד ניגון משלו), ושכנה קוראת להם מהמרפסת ומשלשלת למטה חבל עם סלסילה ובה כסף, כדי שישלחו את הסחורה בחזרה למעלה. מישהו מתאמן בכינור בחוץ כי חם מדי בבית. שכן שוטף שברולט מודל 54 לצלילי הסטריאו החדש (יחסית) שהתקין בה. זקנה יושבת בפתח הבניין במשך שעות ומתקשרת

רימונים הוא אחד מבתי הכלא השמורים בארץ, אבל עם נוף שוויצרי. מהחלון אני יכול לראות את מאגר המים שממערב לכלא. אגם כחול, מוקף שדות ירוקים וכמה פרדסים, וגבעה קטנה שממנה מתרוממים בסופי שבוע מצנחי רחיפה ממונעים. כשאני מתעורר אני ניגש לחלון הזה וצופה בנוף עם דמעות בעיניים. המראות מזכירים לי את כל מה שחסר לי בחיים כרגע. הציפורים המעופפות במאגר והמצנחים הממריאים מעוררים בי הרבה רגשות, זה קשה לי מאוד. לא פשוט פה, באגף שהוא בדיוק הפוך מכל זה: סגור. כשאני מסתכל מבעד לסורגים משהו אצלי בלב נפתח, מזכיר לי את הדברים החשובים, ואפילו קצת מכוון אותי על מה לשים דגש כשאשתחרר: איך אקח את הבת שלי ואצא איתה לטבע, יד ביד, כשמסביב שדות והכל פורח. לזה אני כמה. אלה דברים שפחות הערכתי כשהייתי בחוץ, אבל כמו שאומרת הקלישאה: אתה אף פעם לא מבין את הערך של הדברים שיש לך עד שאתה מאבד אותם.

לפני 25 שנה, כשעברנו מכווית לפלסטין אחרי מלחמת המפרץ, הדבר הראשון שאמי עשתה היה לשתול עץ לימון בגינה הקטנה שלנו בשכם. היא הרעיפה על העץ הזה יותר תשומת לב מאשר על כל צמח אחר בחצר. פעם, כשנסעה לבקר את סבתא בסוריה, היא קטפה את כל הלימונים מהעץ ולקחה אותם איתה. היא אמרה שאמה ביקשה שתביא את הלימונים. לנו זה נראה משונה, לסבתא הרי היו הרבה יותר לימונים מאשר לנו.

שנים אחר כך ביקרתי בצפת. צילמתי שם הרבה, ובאחת התמונות התמקדתי בעץ לימון יפהפה שראיתי בעיר. שלחתי את התמונה לאמא, שהתקשרה ואמרה: "סבתא שלך נולדה וגדלה במקום היפה הזה, בצפת, והיומיום שלה עבר בין עצי לימון. כשהם עזבו את העיר היא היתה רק ילדה, והדבר האחרון שלקחה איתה היה לימון שקטפה מהעץ. זו הסיבה שגם אנחנו נטענו כאן לימון, ואני שמחה שיכולתי להביא לה לימונים לפני מותה".

עכשיו אני חיה ברמאללה, ואני בת מזל שיש לי עץ לימון. בכל בוקר אני בוחרת לימון אחד, קוטפת אותו לאט ומכינה לי מיץ. וכשאני נוסעת לבקר את אמא בעמאן, אני מביאה איתי לימונים. כולנו בסופו של דבר נהפכות לאמהות שלנו.

אחת לשבועיים בן זוגי ואני מבלים את סוף השבוע אצל אמו, עם החלון שממנו נשקפת ירושלים שעדיין מכילה, נגד כל הסיכויים, כל כך הרבה היבטים שונים ומנוגדים. הכנסת מתנוססת בין מנזר המצלבה למוזיאון ישראל, מעל שבט צופים ואחד של בני עקיבא. קשה לפספס את מלאכת המחשבת שנעשתה כדי לשלב את המבנה המיוחד של הכנסת בתוך הגבעה והנוף, מה שרק מעצים את הפער בין יופיה הממלכתי לנעשה במסדרונותיה. לו רק היו מוציאים חברי הכנסת את ראשם מהחדרים עמוסי האינטרסים ומציצים מהחלונות הגדולים, אולי היו נזכרים לאיזו מטרה הם יושבים שם.

אל גג הבניין שאיננו נהג א' להשליך לעורבים סנדוויצ'ים שהילדים שכחו בתיקי בית הספר. עכשיו, כשבמקום פעור בור בנייה, אין לסנדוויצ'ים הישנים קליינטים, וא' מאלץ את עצמו לאוכלם בארוחת הערב. רק סנדוויצ'ים שהעלו עובש מושלכים בעלבון ובתסכול לפח. העורבים ודאי לא התקשו למצוא לעצמם מקור מזון אחר. א' הוא שמתקשה להתגבר על כאב הפנטום של הגג.

קשה היא הפרידה מנוף יפה. אבל הגג הזה, כמו הבניין כולו, היה כעור: שישה או שבעה עמודי הכנה לבנייה הזדקרו כמו מצבות מן המשטח שחופה ביריעות ביטומניות, ויחד עם גדר ברזל חלודה, בת קרוב ל־70, שיוו לו מראה של בית קברות ישן. בבית קברות זה מצא את מותו שולחן משרדי שמישהו זנח שם ועמד, בשמש ובגשם, והתכלה לנגד עינינו. לפעמים שוטטו על הגג חתולים, ופעם אחת, בצהרי היום, פתאום עלו מן הרחוב בחור ובחורה והתפשטו והזדיינו, אבל לא בחופזה, כפי שהיה אפשר להניח. היתה מין חרדת קודש באופן שבו נגע הגבר באשה, וגופו הגרום ותנועותיו האטיות העלו על הדעת ריקוד. יופיו המוזר של הטקס הזה, שנערך תחת השמים ומול אמפיתיאטרון של חלונות, כפה עצמו, ועם זאת עורר אי־נוחות קשה שבעטיה מיהרנו, א' ואני, להסיט את מבטינו ולמהר לשוב איש איש לענייניו. ולהרגיש זקנים במקצת.

ומתחת לגג הזה, בחדריו הנטושים של בית ראשוני פועלי ציון — שהוקם על חורבות קן תנועת הנוער הבורוכובי, שימש בית לתרבות היידיש ומשכנה של הוצאת י.ל. פרץ לספרות יידיש — זעק בלילות המכור לסמים, שגם חירבן בקביעות, ולהתריס, מול חלון השכנה ממזרח. כך עורר את זעמם של השכנים שהתקשרו למשטרה ול־106 עד שנמאס להם, או שאולי, כמו ילדינו, התרגלו. כשבליל סערה נפל מחלון הקומה השנייה וזעק ברוסית אל אמו, איש מאיתנו, שמאחורי חלונות ותריסים מוגפים, לא הבדיל בין זעקה לזעקה. את האמבולנס הזעיק עובר אורח, ואת הדם שנקווה בשלולית קטנה, מול חלון הראווה הנכלם ובו מיטב ספרי ההוצאה, הגשם מחה.

ואת הבניין מחק הדחפור.

עכשיו, שלוש קומות תחת המרפסת הזעירה שבה אנו תולים כביסה פעור בור. ובתוך הבור פועלים שאינם פועלי ציון בונים מלון. בוטיק.

הייתי בת עשר כשפתחו את "לב העיר" בהרצליה, במקום שבו שכן עד אז שוק עם פיצרייה ופלאפל, שאליהם צעדנו על משטחי עץ מתנדנדים כדי לא לשקוע בבוץ. ביום קסום אחד הוחלפו הצריפים הרעועים באמריקה: בניין רחב ידיים, שבקומת הקרקע שלו סניפי בנק מצוננים במזגנים — מזגנים! — וגולת הכותרת המרגשת שלו היתה מדרגות נעות אמיתיות, שהובילו היישר לסניף עצום של המשביר לצרכן. בן לילה הרצליה הקטנה נהפכה לתל אביב, לא פחות, ו"לב העיר" היה הדיזנגוף סנטר שלנו. עלינו על המפה? אנחנו המפה!

כמה שנים אחר כך, העולב הכה בי. כמה כעורות הזגוגיות שמאחוריהן יושבים הבנקאים, כמה הזוי הפסיפס החיצוני, כמה מיושן המשביר, שהוחלף בינתיים במחלקת הארנונה של העירייה. הייתי בת 16, ולא סבלתי את הרצליה. אהבתי רק את החוף ואת התחנה של קו 48 שהוציא אותי מהחור הזה. ברחתי ממנו ברגע שהייתי מבוגרת מספיק.

אבל החיים חזקים יותר. לפני שמונה שנים מצאתי את עצמי שוב בהרצליה. היא יפה יותר, יש לה חיים משל עצמה וגאווה מקומית. ואני יודעת שיותר משהעיר השתנתה, זאת אני שהשתניתי. התפייסתי. שיניתי את סדרי העדיפויות. וכך, כשאני רואה מהחלון את הבניינים הכעורים משנות השבעים, עטורי כבלים ומזגנים מאולתרים, וכשבאופק ניבט אליי מגדל המגורים שמעל "לב העיר", במקום למהר לקו 48 אני מצליחה למצוא בהם חן מסוים. נדמה לי שקוראים לזה להתבגר.

פעם חשבתי שיהיה לי חלון לים התיכון. השנה אנחנו סוגרים 20 שנה באפריקה, ו־18 שנה במדינה בלי ים. החלונות שלנו, כולם, משקיפים אל הרים ירוקים, חלק מהם קרובים, אחרים תוחמים את האופק.

אפריקה היתה ירח הדבש שלנו. בנובמבר 1997 טסנו ליוהנסבורג, תכננו לסיים באתיופיה ולחזור לישראל. אבל כמו שסבתא ליבע אמרה: יודעים מתי יוצאים, לא יודעים מתי חוזרים. אחרי שנה וקצת בדרום אפריקה, נמיביה וזימבבואה הכסף התחיל להיגמר, אתיופיה נראתה רחוקה, ובניסיון למצוא עבודה שתכניס קצת כסף, בינואר 1999, הגענו לסווזילנד. תכננו להישאר שלושה חודשים, אחר כך הרחבנו לחמישה, ואז שחר בן זוגי סגר חוזה לשנתיים בחוות ירקות ואני התחלתי לעבוד כסגנית מנהל העיתון הנפוץ במדינה "The Times of swaziland".

מאז, חלפו הרבה עננים מעל ההרים, הירוק הקיצי התחלף בצהוב חורפי, הצטרפו אלינו שלושה בנים ושלושה כלבים, מלך אחד וכמה מלכות, ואנחנו עדיין כאן. אני מנהלת ארגון ללא מטרות רווח שמסייע לבוגרי תיכון להמשיך ללמוד, ושחר הוא בעלים של חברת השקיה.

ב־2007 התיישבנו בחלקה שלנו, בשולי הבירה Mbabane. שנתיים אחר כך סיימנו לבנות את הבית, במורדות ההר ברקנהיל ומעל עמק פיין, לצד סלע הגרניט הגדול בעולם, Sibebe Rock, ומול ההרים הגבוהים של שמורת הטבע Malalotja, שמספקים שקיעות מרהיבות. אחרי עשר שנים של הרים, אני בטוחה שחלון לים זה נחמד, אבל לא הייתי מחליפה.

במשפחה שלי לא מאחלים "עד 120". אני נצר למשפחת זמירלי המפוארת, מגורשי ספרד שהתגלגלו לסלוניקי שביוון, משם לאיזמיר שבטורקיה (מקור שמנו) ואז לגליל. אנחנו שישה דורות בארץ ישראל, וב־1896 אבות אבותיי הקימו את מטולה על חורבות הכפר הערבי אומטלה. כך שאנחנו כבר חוגגים כאן 121 שנה. בכל שנות נדודיי בעולם והגלות בעיר הגדולה הרגשתי שמשהו מושך אותי לחזור. כי איך אפשר להפנות עורף לנוף שליווה את אמי כילדה וכאשה בוגרת, ולפניה את סבי ואת אביו? לבסוף חזרתי לבית ילדותי, להכות בו שורש משלי. כדי שגם אני אוכל לשבת על המרפסת, לבהות בהרי הגולן, עמק עיון והרי לבנון ולספור ציפורים נודדות.

שלוש שנים אנחנו חיים בפסדינה, ולפני כשנה עברנו לבית הזה, שנבנה ב־1928. בחרנו בו בגלל החלון: ברגע שראיתי אותו ידעתי שכאן, לחלון הזה, אשב עם כל העפרונות והצבעים והניירות והמכחולים (והתה והלימון והספרים הישנים) ואאייר ואצייר את כל הפסטורליה הפרברית האמריקאית שניבטת אליי, אחלום שאני ג'ו מארץ', ואהיה מאושרת.

השבוע בהיתי בחלון העצום הזה וחשבתי על ניקיונות ועל פסח. אלה שני דברים שמתוך עיקרון אני משתדלת להתעלם מקיומם, אבל חשבתי עליהם בגלל הסנאי, זה שאכל את כל הביצים בקן על העץ בחלוני. באדי, הכלב של לורן השכנה, רדף אחרי הסנאי שעה. קויוטי (זאב ערבות)  תקף את באדי וכנראה הדביק אותו בכלבת, וגם את השכנה. מיגל הגנן שלנו (ש"הגיע" יחד עם הבית) ניסה לעזור לשכנה, ורדף אחרי הקויוטי עם מפוח עלים. את מיגל לא ראיתי מאז יום שני. את הקויוטי דווקא כן. היום בעלת הבית צלצלה וסיפרה שמיגל חזר למקסיקו עם איזבל אשתו (גם היא הגיעה עם הבית, וניקתה אותו אחת לשבועיים). אחרי איזבל ומיגל רדף נשיא ארצות הברית.

ועכשיו אני באמת צריכה לנקות את החלון הזה. חד גדיא חד גדיא.

הראשונים מגיעים ברבע לחמש בבוקר ועושים הרבה רעש. אבל אני לא מסוגל לכעוס על אנשים שמשכימים קום לעבודת הבורא. אשתי ואני לא חילונים גמורים, החוויה היהודית חשובה לנו. אנחנו אמנם אשכנזים צעירים שבועת הנדל"ן נגחה בהם דרומה לשכונת שפירא, אבל בית הכנסת של קהילת יוצאי אפגניסטן, שפתחו נמצא בדיוק חמישה מטרים מעפעפיי הנפקחים, שוכן כאן משנות הארבעים, ואילו אנחנו חדשים בסמטה. האחריות לכבד מוטלת בעיקר עלינו.

חלק מהמשמעות של מתן כבוד לשכנים היא שתריסי החלונות שפונים לסמטה מוגפים מדי פעם. אחרת יופר הסטטוס קוו, משום שאנחנו, למשל, מבשלים בשבת ולא מעוניינים לחולל קרנבל שלם של חילול שבת בפרהסיה. מוטב לקלף את השרימפס בצנעה ולשמור על שלום־סמטה. תמיד ישנו החלון שפונה לגינה ומספק שפע של אור ואוויר.

כל חלונות חיי לימדו אותי משהו על סובלנות. אולי זה טבעם של חלונות. גדלתי בירושלים, ומחדר ילדותי במרומי הגבעה הצרפתית ראיתי צריחי מסגדים, מגדלי פעמונים וכיפות של כנסיות, ואת גגות הרעפים של מאה שערים. למדתי שהעיר מורכבת להדהים ומלאה דרכי חיים ואמונות. כשגרתי בבוסטון השקיפה הדירה על מגרש חניה אפלולי שהתרחשו בו עניינים לא סימפטיים, כולל שוד. למדתי מה מחירה של הזנחה ואיך חווים אותה אלה החיים בשכנות לה.

חשבתי שככל שגרים גבוה יותר רואים יותר, אבל קומת הקרקע מלמדת אותי הרבה. הדבקות של המתפללים מעוררת השתאות, והחלונות מאפשרים לנו להביט בקהילה כל כך מקרוב עד שאין לנו ברירה אלא להשתייך אליה, והיא פותחת לנו את דלתה באהבה.

זה המקום שבו אני נמצא רוב הזמן. כפוף גב, מביט החוצה, לש בצק, קוטף עלים מהבוסתן, חותך עוגיות.

אני עומד ומסתכל החוצה, כאילו משם תבוא הגאולה, מהאפונים שזרעתי בטרסה החדשה.

מכרתי את הפרה בעבור חופן עלוב לכאורה, ותראו מה יצא.

יותר מעשור גרתי באותה דירה בתל אביב, והייתי בטוח שהנוף ממנה הוא היפה בעולם. איזה דביל הייתי, כמה פחדתי מהאפשרות לנדוד. אין שום דבר יפה בנוף שהתרגלת לראות יום יום; חייבים לחדש.

נדרש לי הרבה יותר מדי זמן, עד סוף שנות השלושים לחיי, וכבר הייתי משוכנע שזה לעולם לא יקרה. עכשיו, כשאני מסתכל החוצה מחלון המטבח, אני שמח שבכל זאת עשיתי את זה, אפילו בימים של זיהום אוויר כבד שלא מאפשר לראות הרבה. יידרש עוד זמן עד שהנוף מהחלון הזה יהיה שגרה מבחינתי.

החברים האירופאים שלי בבייג'ינג גרים במגדלים חדישים עם שוער, בריכה וחדר כושר. תאגידי הענק ששלחו אותם לרילוקיישן משלמים יותר מ־25 אלף יואן (13 אלף שקל) לחודש על דירת שני חדרים. אני מקבל, ברבע מהמחיר הזה, נוף מהקומה התשיעית היישר אל החוטונגים, הסמטאות הצרות והעתיקות של בייג'ינג, החלק הכי שווה בעיר. הסמטאות האלה, חלק מהן בנות מאות שנים, הן לכאורה חורבה מצחינה: שנים של מלחמות ומהפכות הותירו לא מעט הרס והזנחה במבנים. אין בהם שירותים; התושבים משתמשים בתאים ציבוריים שאפשר להריח מרחוק, בעיקר בקיץ. הבתים החד־קומתיים בנויים סביב חצרות פנימיות, ובעבר שימשו כל אחד משפחה אחת. עכשיו הם מפוצלים בין דיירים רבים, והסדר המקורי היה לכאוס מבולבל.

ובכל זאת החוטונגים מלאי קסם. קודם כל בזכות השקט; כשנכנסים לסמטאות האלה המולת העיר מוחלפת במרחב כפרי עם זמן רגוע משלו. ואפשר להציץ שם לתוך חייהם האינטימיים של התושבים, היוצאים בחלוק ונעלי בית לשחק בחצר. מוכרי ביצים רוכבים שם על ריקשה, מבית לבית. וקל ללכת שם לאיבוד.

מאות חוטונגים נהרסו בשנים האחרונות, מפנים מקום לבנייני משרדים גבוהים וכבישים מהירים. אבל המערביים אימצו את החוטונגים הנותרים באהבה; בדיחה ידועה אומרת ששני הנושאים שהכי מעניינים עיתונאים מערביים בעיר הם זכויות אדם ושימור החוטונגים. העניין הזה הוביל לפתיחת אינספור מועדונים, מסעדות ובתי קפה חדשים בסמטאות הישנות. ואפילו שקלתי לגור שם, מצאתי כמה דירות אפשריות עם שירותים בתוך הבית. אבל בשביל זה כבר לא היה לי מספיק אומץ; אני בכל זאת עדיין בורגני. אז אני גר בבניין שהוקם על חורבות חוטונגים אחרים, ומתענג עליהם מלמעלה.

הנוף הזה הוא אחד הדברים הראשונים שהתרגשנו מהם כשנכנסנו לדירה הזאת לפני כמעט שלוש שנים. אנחנו גרים בקומה השלישית, עניין נדיר למדי בשכונות המגורים שבצפון־מערב לונדון, שבהן בעיקר בתים ויקטוריאניים בעלי שתי קומות. והנוף הזה אף פעם לא נמאס. ככה זה כשיש לך כרטיסים קבועים בשורה הראשונה לשקיעות מדהימות, לערפל יפהפה שהופך את הכל לגרפי כל כך, ליום שמשי שמשפר את מצב הרוח כשצריך ולהרבה מאוד צילומים באינספור תאורות שונות.

הנוף הזה, מחדר השינה, הוא הדבר הראשון שאנחנו מסתכלים עליו בבוקר — רגע אחרי שמתעוררים אנחנו כבר מסיטים מעט את השלבים של התריס הוונציאני כדי לראות מה קורה בחוץ. במדינה שבה מזג האוויר משתנה כמה פעמים ביום, מבט על הנוף קובע את מצב הרוח שאיתו היום מתחיל. והנוף הזה גם סוגר לנו את היום, בזמן של שקט ומחשבות, מאפשר לנו להסתכל על השכונה מלמעלה, להתנתק מהקצב המטורף של העיר. המראה הזה אמנם נמצא 3,500 ק"מ מהבית, אבל עכשיו, רחוק, הוא זה שנותן לנו הרגשה של בית, כי הוא רק שלנו.

בשנתיים האחרונות אני כותבת מול עץ המייפל הזה. עד שהכרתי אותו הייתי אומרת משפטים כמו "תראו את העץ שהגיע עם הבית". היום אני יודעת שלא כך הדברים עובדים. בראשית היה העץ, אחר כך הגיע כל השאר.

כשראיתי לראשונה את הבית, עץ המייפל היה מכוסה עלים אדומים ונראה כמו להבה ענקית. עלים שנשרו ממנו צבעו באדום בוהק את שביל הגישה אל הבית ואת המדרגות לרחוב. זה הרגיש כמו הזמנה. כאילו מישהו פורש שטיח אדום לרגלינו. באותו יום שכרנו את הבית.

זמן לא רב לאחר מכן הוא עמד מולי עירום. מבעד לענפים שלו נגלו ההרים הגבוהים והשלג, חרטומי האוניות מהאוקיינוס ודגל קנדה מתנוסס גבוה מעל אחד הבתים. כתבתי מולו שיר על כוחו של העירום. בקיץ התכסה בעלים ירוקים ובסתיו שוב האדים, ואני ידעתי שחלפה שנה וכתבתי על עונות השנה של האדם ושל האהבה.

לראשונה החלטתי שאין לי צורך בחדר עבודה. אני כותבת מול החלון הזה. וכבר שנתיים שעץ המייפל הוא ההתחלה והסוף של כל השירים שכתבתי. הוא כל מה שמערב קנדה עבורי — נינוח, מרחיב־דעת, כתם פלאי בתוך נוף פלאי, בית שמח לכל כך הרבה חיים, ומעבר לכל זה הוא השקט והחוכמה העמוקה והאמיתית של טבע.

לילה אחד מצאתי את עצמי יושבת מולו עם ילדה חולה שנרדמה בזרועותיי. הלילה היה ארוך עדיין, ולראשונה בחיי דיברתי לעץ. אמרתי לו, תראה אותי, כמוך, תקועה באותו המקום בלי יכולת לזוז. את טועה, אמר לי העץ. את אולי לא יכולה לזוז, אבל אני, בכל רגע, נמצא בכל מקום בעולם. זו היתה שיחה ששינתה את תפיסת עולמי. על עצים ובכלל. מאז דיברנו הרבה, המייפל ואני. לכתוב מולו זה לכוון את התודעה לתדר אחר. דברים פלאיים קורים. אולי לאנשים אחרים הם יכולים לקרות מול עצים אחרים, מול נופים אחרים. לי הם קורים ממש כאן.

התחלתי לבנות את הבית ב־1994, סיימתי ב־1997, כך שאני גר פה כבר 20 שנה. אתה בונה בית על מגרש, שומר על הניקיון, ופתאום השכן שלך מגדל צאן ממש ליד, או זורק חומרי בניין מול הבית. אני אוהב לראות את הדינמיות של הבנייה, את הדברים החדשים שכל הזמן מתווספים, אבל הבית נמצא בסוף הרחוב, כך שאני פונה אל "החצר האחורית", אל המקום שבו הכל מותר. ערימות פסולת בשטחים הציבוריים, למשל, ואני לא אוהב לראות לכלוך וסולד מההשתלטות הלא חוקית של אנשים על שטחים ציבוריים. התושבים לא שומרים על הסביבה, והייתי שמח שתהיה יותר מודעות לזה. אין דין ואין דיין, וזו גם המדינה, שמשווקת את המגרשים לבנייה אבל לא משלימה את הפיתוח. הכביש לא הושלם, אין תאורה. אני רואה את חוסר האכפתיות של מי שאחראים לזה בעירייה ובמשרדים הרלבנטיים. כבר לפני חמש או שש שנים ביקשנו שתהיה תאורה עד סוף הרחוב, ועד היום אין. זה "בטיפול" כבר הרבה זמן.

מנגד, יש בנוף הזה גם תקווה. אני רואה מהחלונות מוסדות חינוך, מפעלים חדשים כמו זה של סודהסטרים. זה יכול לשפר את המצב הכלכלי. ועכשיו זו תקופה שבה אפשר לראות גם קצת ירוק. בקיץ הכל צהוב, ולפעמים גם אביך, ואז אני מנסה לברוח למדינות אחרות. בחודש הבא למשל אנחנו נוסעים לגרמניה, לראות קצת ירוק. ירוק מאוד מושך את העין.

לפני 20 שנה, בדירה השנייה שלי בתל אביב, החלון צפה אל צדו האחורי של בית התאומים שברחוב מזא"ה. אחד מדיירי הבניין היה צייר מבוגר, והיה נראה שכל מה שיש לו הוא קנבסים, צבעים, מכחולים ומכנסיים קצרים. מהחלון הייתי רואה אותו מצייר לאטו. אחר כך נדדתי בעיר, 20 שנה של כתובות וגלגולים, עד שהגעתי לדירה הזאת, שצופה אל בית התאומים, והפעם אל החזית, דירה שברגע שנכנסנו אליה ידענו שמצאנו את התפאורה המושלמת לערבי המרפסת הארוכים שלנו. גם הבניין ממול, עושה רושם, עבר בינתיים חיים שלמים. עכשיו יש בו מרכז ליזמים צעירים, גלריה, בית קפה. הוא פעיל, ערני, כמו היה היפוכו של הצייר הזקן שישב שם לפני 20 שנה.

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שבה הוצאתי את הראש מהחלון ונשמתי את הטבע. תמונה או מילים לא יוכלו להעביר את התחושה של נשימה שנעתקת מרוב יופי. הוואדי העמוק שעוטף מכל הכיוונים, ההרים הירוקים, הים הכחול שבימים בהירים מתמזג עם השמים. בלי בניינים, בלי שכנים, בלי כבישים או מכוניות. התנים מייללים, חזירי הבר דוהרים, אמא וכמה גורים נוברים בעשבים, הדורבנים מפזרים קוצים. חיים בתוך שמורת טבע. וכל זה כשבצד האחר של הבית רק כמה מדרגות מפרידות ביני לבין העיר, בתי הקפה, החנויות, החניות, העשן והפיח. לכי תסבירי את זה למי ששואל מה יש לי לעשות בפריפריה המשעממת הזאת.

אומרים שמתרגלים לנוף? חמש שנים ועוד לא התרגלתי, כל בוקר היופי הנשקף מכל החלונות מרתק אותי מחדש. הוא מעניק לי תחושה של חופש, רוגע. הרגשתי את זה היטב בחופשת הלידה, כשנאלצתי להעביר חלק גדול מהזמן בעיר אחרת, בדירה גדולה מוקפת בניינים מכוערים וישנים. נדרש קצת זמן עד ששמתי לב שקשה לי לנשום, קשה לי לקום בבוקר לחלון שמשקיף על הכביסה המרופטת והמרזב השבור של השכן. המרחבים, הנוף "שלי", חסרו לי כל כך. כשחזרנו הביתה חזרתי לחיים.

ויש בנוף הזה גם תזכורת למקום שלנו בעולם. עוד ועוד שטחים ירוקים נכחדים כדי להיהפך למפלצות נדל"ן, בתי הגידול של החיות מצטמצמים, והן נכנסות העירה לחפש מים ומזון. הן לא תוקפניות, והן היו פה קודם, ואנחנו סילקנו אותן, אבל התושבים לא מפסיקים להתלונן, לדרוש חיסול או לפחות לסלק אותן.

עכשיו זו אני שאסתלק. נכנסתי לדירה הזאת רווקה, ואנחנו יוצאים מכאן משפחה. למרות המרחבים סביב, 2.5 החדרים כבר קטנים לנו. גרתי בעשרות דירות, אני לא נקשרת לקירות, כבר למדתי להיפרד מבני אדם, אבל איך נפרדים מנוף?

הדלת האחורית מובילה מהבית אל הבית. אחד סגור, אחד פתוח, אבל שניהם בית. עברנו לכאן לפני חמש שנים, אחרי שחיפשנו במיוחד בית עם חצר. זה מקום המחבוא שלי. החזית הקדמית של הבית חשופה לרחוב, אבל מול החזית האחורית אני יכול לבהות, לחשוב, לכתוב. זו לא חצר גדולה, אבל כשאני מביט בה אני מוגן.

בכל עונה, בעלי אֶבֶּה, בננו יאיר ואני יושבים הרבה מול חלון המטבח שלנו. זה הבית שבו אבה גדל, ולכאן הצטרפתי אליו. אחר כך חיינו בעיר אחרת, ולפני חמש שנים חזרנו, עם בנינו יהונתן ויאיר, לצפות אל הפיורד ולדעת מה קורה. לפעמים מבט על הים או על השמים מספיק לאבה כדי לחזות את מזג האוויר שלמחרת. הוא בן למשפחה של בעלי ספינות, כבר ארבעה דורות. הוא אחראי לביטוח של הספינות המשפחתיות, עובד בעבודה משרדית, ובכל זאת הוא חייב לראות את הים בכל בוקר כשהוא קם, אחרת כל היום שלו משתבש.

כבר חצי שנה אני שותה את כל כוסות הקפה שלי תוך כדי בהייה בבניין שממול. קיר חיצוני לבן, ארבע קומות, חלונות מרובעים שגרתיים, עליית גג שבחלונותיה משתקפת תנועת עננים מהירה, חמש דירות. לכאורה, שום דבר לא קורה פה, בחורף האפור בשכונת שרלוטנבורג שבברלין, ובאותו הזמן בדיוק מתרחשים פה חיים שלמים של אחרים.

בקומה הראשונה יש דירה משונה. כבר חמישה חודשים איש לא התהלך בה, אבל בדרך לא ברורה העציצים ממשיכים לצמוח פרא וכבר נהפכו לג'ונגל קטן. בקומה השנייה יושב כל בוקר פרופסור מזדקן, מקליד ערימות של דפים, נעצר רק כשחתול חום פוסע לפני המקלדת, מותח את זנבו באוויר ומחכה למעט תשומת לב. הפרופסור מעולם לא הפנה מבטו לחלון, ולכן הוא לא יודע שבכל יום אני מביט מרחוק בכף ידו מטיילת באטיות על גבו של החתול, מדמיין צליל גרגורים. בקומה שמעליו זוג נשים מבוגרות מבשלות את ארוחת הבוקר, באותה שעה בכל יום. לצערן, הן לא רואות את התמונה המלאה של חייהן. כי בכל בוקר, בזמן שהן מתיישבות לאכול ליד החלון, סנאי אדמוני בעל זנב עצום מטפס כל הדרך מקומת הקרקע עד פתח האוורור במטבח שלהן; הוא מהסס לרגע, ואז נכנס ונעלם כמעט לגמרי. רק קצה הזנב מבצבץ החוצה. לא מזמן חשבתי לתלות שלט מחוץ לחלוני ולכתוב בו: "שכנות יקרות, סנאי ענקי גר בארובה של קולט האדים שלכן!", אבל ויתרתי.

ופתאום לפני שבועיים נפל דבר: קיבלתי הודעה שחבילה שהזמנתי הושארה משום מה בבניין של השכנים. ביראת קודש עשיתי דרכי עד לקומה העליונה, אל המשפחה בעליית הגג שאותה מעולם לא ראיתי. הם מסרו לי את הארגז, אמרתי תודה, ואז שמעתי שקשוק מפתחות מלמטה. רצתי מהר במדרגות, לראות סוף סוף פנים אל פנים את אחד השכנים. קיוויתי לחייך ולומר שלום, אבל כל מה שהספקתי לראות היה גבו של הפרופסור והדלת שנטרקה מאחוריו.

נהר ההדסון, שזורם לאורכה של מדינת ניו יורק, כונה בפי שבטים של ילידים אמריקאים "נהר שזורם לשני כיוונים". לאורך חופו המערבי של האי מנהטן אכן נראים שינויים תדירים בכיוון זרימתו של ההדסון, בשל השפעות של גאות ושפל.

הַנָּהָר שֶׁזּוֹרֵם לִשְׁנֵי כִּוּוּנִים

הַנָּהָר שֶׁזָּרַם כָּאן אֶתְמוֹל

שָׁב הַיּוֹם עַל עִקְבוֹתָיו

פָּנָיו שׁוֹקְטִים

דָּבָר לֹא מִשְׁתַּקֵּף בָּם

נֵרוֹת הַשַּׁבָּת

כְּעָנָף שֶׁלֹּא נִתַּק

עַל פֶּלֶג מַיִם מְתוּקִים

מִנְהָרוֹת בָּבֶל

לֶעָתִיד לָבוֹא

נָשׁוּב גַּם אֲנַחְנוּ

כִּי הִגִּיעָה הָעֵת

וּכְבָר אֵין יוֹתֵר טַעַם

הַנָּהָר שֶׁזָּרַם כָּאן אֶתְמוֹל

שָׁב הַיּוֹם עַל עִקְבוֹתָיו

פָּנָיו שׁוֹקְטִים

דָּבָר לֹא מִשְׁתַּקֵּף בָּם

על פסגה של גבעה בעיר העתיקה של ירושלים, לאורך הגבול השברירי בין הרובע היהודי לזה המוסלמי, עומד הבית שלנו. מזרחה הוא משקיף על הר הבית והכותל המערבי, כיפת הסלע ומסגד אל־אקצה, כשברקע הר הזיתים וכנסיית אוגוסטה ויקטוריה. בצפון משתרע הרובע המוסלמי עם הר הצופים באופק, ובמערב כנסיית הקבר והרובע הנוצרי.

עם התפאורה הזאת, העיניים שלי פונות מטה ומתמקדות בסמטה הנמצאת ישירות מתחת לחלוני, שבה עוברים בכל יום אלפים. אני נדהמת מהגיוון יוצא הדופן של האנשים וממפגש התרבויות בנקודה הזאת, במקום ספציפי אחד, מתחת לחלוני. עוברים בה תיירים וטיילים וסטודנטים. עוברים בה יהודים המתגוררים ברובע היהודי בדרכם לכותל. נוצרים בדרך לכנסיית הקבר. אנשים שנכנסים לעיר העתיקה משער האשפות, בעיקר פלסטינים המפלסים את דרכם לעבודה, לבתי הספר, לשווקים ולמסגדים, או עולי רגל שבאים בחגים להר הבית. הקדושה דרה עם החול, מחזורי הבוקר והערב של שגרת החיים, ושגרת החגים. שוטרים ושוטרות וחיילים על הגגות לצד משפחות החוגגות בר מצווה או בני זוג הנשבעים אמונים זה לזה בטרסה הקטנה שמשקיפה על החומה הגובלת בסמטה. החלון שלי נמצא מעל לנקודה הזאת כמו מושב כבוד בבית אופרה המשקיף ישירות לתיאטרון החיים בירושלים.

המראות בסמטה משתנים: חלק מהמבקרים משתהים, אחרים חולפים במהירות. יש רגעים אינטימיים, זוג מתחבק כאילו היה לבדו במרחב, גברים חסידים מסדרים שולחן בחצות וסועדים לאור נרות, קבוצת צעירים מוסלמים, שכניסתם למסגד נאסרת ב"תקופות משבר", פורסים מחצלות ומתפללים ישירות מתחת לחלון.

ואני מצלמת. חלק מהתמונות מייצגות רגעים אישיים, אך נראה שהן תמיד משקפות את הכוחות החברתיים והפוליטיים בעיר. אף סצנה אינה תמימה כאן, כל אחת היא יותר ממה שהיא נראית. ילד ערבי נושא טיל צעצוע על כתפו, הולך לצד אמו בשמלתה המסורתית בשובם מתפילת בוקר באל־אקצה, בזמן אחת המלחמות בעזה. שני נערים פלסטינים יושבים בקצה ערוגה ומדברים, אחד מהם רוכן על ברכיו ומניף את ידיו אחורה, מדגים לחברו כיצד אזקו אותו כשנעצר. ילד יהודי מתלמוד התורה הסמוך מחופש לכלב דלמטי, חברו עוטה כאפייה — פורים. בימי החול הם משחקים כדורגל בכיכר קטנה הגובלת בסמטה, לועגים לערבים העוברים שם, חלק מהם לבושים בחולצות "יהודי לא מגרש יהודי", על אחרים ססמאות גזעניות יותר. ובחצרות מסביב השכנים מעשנים נרגילה או אוכלים, שגרת הבית נמשכת.

ההתרחשות המקבילה של כל הפעילויות הללו, במקומות ציבוריים ופרטיים, רק מדגישה את הקונפליקט ואת ההבדלים באידאולוגיות ובאמונות, בין דתות אבל גם בקרב היהודים, בין אורתודוקסים לחילונים. אני מחויבת להראות את מה שנראה כנורמליות בתוך מה שהיא למעשה אי־נורמליות. התשוקה שלי להבין את טבע האדם והכוחות החברתיים שמעצבים את החיים משתלבת עם התשוקה שלי לתעד את היופי האבסטרקטי של הטבע. במקרה הזה, הטבע מוחלף באדריכלות ובאבסטרקטיות של מצבים אנושיים.

הטקסט והתמונה לקוחים מתוך ספרה של הצלמת מיכל רונן ספדיה,
"Under My Window", שעתיד להתפרסם בחודשים הקרובים.

חלון חדר השינה שלי צופה על קריית המלאכה, מתחם עם אסתטיקה אורבנית מדליקה, שמשמש מרכז לאמנים וגלריות, לתעשייה זעירה ולסחר בנשים. דקה או שתיים לבד ברחוב בשעות הערב יספיקו כדי למשוך כמות בלתי נסבלת של מכוניות ובהן גברים שעוצרים בצד ומחכים לנהל איתך מו"מ. מה שמשגע אותי הוא שהמשטרה יכולה להפסיק את כל זה בערב אחד, אבל מעדיפה לעצור אנשים כהי עור עם אייפון חדש ולדרוש מהם להציג קבלה. אחרי זה אומרים לי שהזרים הרסו את השכונה.