המורה שמקדמת בעלי מוגבלויות ופורצת תקרות זכוכית

בזכות עצמי

עליאא אבו־רביעה, מורה מחנכת בחינוך המיוחד, היא דוברת ואחת ממייסדות עמותת "למענכם", שפועלת לקידום ושיפור השירותים לילדים עם מוגבלויות במגזר הערבי בנגב. "המטרה היא לשלב אותם בחברה", היא מצהירה. "דרך אחת היא בעזרת ילדים מהחינוך הרגיל שלוקחים את הילדים האלה, משחקים איתם ועובדים איתם. דרך אחרת היא בפרויקט הנגשה הורית, שבה מלמדים את ההורה לקבל את הילד, לבחור במסגרת המתאימה, לדעת מהן זכויותיו, להתנהל נכון מול הרשויות. יש לנו גם פרויקטים של תזונה נכונה וספורט".

במקביל היא עובדת כמורה מחנכת בבית הספר לחינוך מיוחד בקריה החינוכית תל שבע, וכרכזת מערכת בבית הספר. "אנחנו מנסים להביא את הילדים לעצמאות, להעניק להם כישורי חיים. הישג מבחינתנו זה כשילד שתמיד השקו אותו תופס כוס בידיו ושותה לבד, או שוטף ידיים לבד. המטרה היא שבהמשך נוכל להטמיע אותו בחברה, שיהיה חלק פעיל ממנה. אני לא אוהבת להשתמש במלה 'מוגבלויות', זאת הגדרה מגבילה. צריך להמציא לילדים האלה מילה שלא תגביל את האופן שבו החברה מתייחסת אליהם".

 

​ כל הפעילות הזו מרשימה עוד יותר כשיודעים שאבו־רביעה, החמישית מתוך עשרה ילדים של אמה, אשתו הרביעית של אביה (שלו 27 ילדים בסך הכל), לא ידעה עברית עד גיל 18. היא תמיד היתה תלמידה מצטיינת ומובילה חברתית, אלא שלימודים גבוהים והתקדמות בסולם האקדמי לא היו מובנים מאליהם במשפחתה וגם לא בכפרה: אבו־רביעה גדלה וחיה גם כיום בכפר הערבי דריג'את שבדרום הארץ. זהו כפר שהוכר לפני 11 שנה על ידי המדינה, ועדיין אין בו תשתיות בסיסיות כמו חיבור לחשמל או אינטרנט. אבל אבו־רביעה ניפצה את כל המכשולים האלה: היא למדה עברית אחרי שהשלימה את הלימודים בתיכון, "בין היתר בזכות חברה יהודיה טובה שהיא בת בית", וב־2007 פנתה ללימודים גבוהים, כשבמקביל יצאה לעבודה. "למדתי מזכירות במכללת אתגר, תואר ראשון בשפה הערבית בירדן, תואר ראשון בחינוך חברתי וקהילתי במכללת במרכז ללימודים אקדמיים, תואר בהוראה במכללת גורדון בחיפה, וכיום אני עושה תואר שני בייעוץ ארגוני במוסדות חינוכיים ומוסדות עסקיים במכללת קרית אונו".

הבנתי שאם אני רוצה להיות משכילה, עצמאית וקרייריסטית, אני חייבת להניע בעצמי את הסירה. הצעד הראשון היה שלי. לשמחתי, ההורים שלי תמכו בי נפשית וכלכלית גם כשפרצתי גבולות, למשל כשהתגרשתי"לאחרונה אף סיימה קורס להכשרת דירקטוריות בדואיות, ראשון מסוגו, יוזמה של משרד הפנים והחברה למתנ"סים. המטרה היא לתת למשתתפות ידע וכלים הדרושים להשתלבותן בדירקטוריונים של החברות הכלכליות ובהנהלות הציבוריות של

העמותות־המתנ"סים ברשויות המקומיות הבדואיות בדרום. "הקורס נתן לי כלים לעזור לחברה שבה אני חיה, לעבוד על הזהות שלה, לגייס את הקהילה לטובת היישוב, להתמודד עם דו"חות כספיים", היא אומרת.

"אף פעם לא חיכיתי שיתנו לי", היא מבהירה. "הבנתי שאם אני רוצה להיות משכילה, עצמאית וקרייריסטית, אני חייבת להניע בעצמי את הסירה. הצעד הראשון היה שלי. לשמחתי, ההורים שלי נתנו לי תמיכה — גם כלכלית, אבל מה שחשוב יותר, מוראלית. כי אני יכולה לעבוד ולהביא את הכסף, אבל את התמיכה הנפשית לא כל אחד יכול לתת. הם נתנו לי אותה גם כשפרצתי גבולות, למשל כשהתגרשתי".

כשהיא נשאלת על היעדים שלה היא מהססת. "אני לא יודעת לומר את זה בעברית", אומרת מי שלמדה עברית רק בגיל 18. היא נעזרת בגוגל טרנסלייט ואז אומרת: "עיצוב ופיתוח האישיות". ומה בתחום החינוך? "אני רוצה שבית הספר יכין אותנו לחיים. שלצד לימודי האלגברה נלמד גם מה זאת ריבית, ואיך לנהל חשבון בנק”.

רותה קופפר

צילום: חיים הורנשטיין

 

לעמוד הבית

