​

שירלי פינטו

פעילה למען זכויות חירשים, ממייסדות עמותת המרכז הישראלי ללימודי חירשות

​

בת 29 מגבעתיים, נשואה. למדה בכיתת שומעים, התנדבה לצבא ושירתה כקצינה. ניהלה את עמותת "שמע" לילדים ובני נוער חירשים. כיום משלימה התמחות אחרי תואר במשפטים

הדממה שבה גדלה הובילה אותה להיות קול לחירשים

לא נשארת בשקט

שירלי פינטו היא בת חירשת לשני הורים חירשים. שפת הסימנים היא שפת האם שלה. "עד גיל 3–4 הייתי בטוחה שכולם חירשים", היא מספרת. "הלכתי עם אבא שלי ברחוב ואמרתי לו שאני רואה זוג אנשים שמדברים ביניהם בצורה מוזרה: הם מדברים עם השפתיים, ולא בשפת סימנים. הוא הסביר לי שהם שומעים וכך אנשים שומעים מדברים. אז חשבתי, 'או.קיי, אז יש אנשים שומעים, אבל הם המיעוט'. בגיל 6–7 הבנתי שאני המיעוט".

אחד הרגעים הזכורים לה מילדותה הוא כאשר אביה רצה לקחת הלוואה מהבנק והיה צריך ליצור קשר עם הבנקאית. הוא נאלץ להיעזר באחיה הקטן, ששומע, על מנת להתקשר לבנק. הוא הוציא את בנו בן ה־6 מהשיעור וביקש ממנו להתקשר לבנקאית. היא שאלה בן כמה הוא, וכשהבינה שמדובר בילד, אמרה, 'אני לא מדברת עם ילדים' וניתקה. "אבא שלי חזר הביתה מתוסכל. באותה תקופה הראייה של אמי הידרדרה, ובגיל 50 בערך היא הפסיקה לראות בכלל. בתקופה הזו היא הכחישה את ההידרדרות וניסיתי לעזור להורים שלי. הם ביקשו ממני לכתוב מכתבים למע"מ, למס הכנסה, לרשויות. אבא שלי היה אומר לי בשפת סימנים מה לכתוב. כל זה לימד אותי שהמדינה ממש לא מתייחסת לחירשים. חשבתי לעצמי, 'אני לא מוכנה שהעתיד שלי ייראה ככה'".

 

​

"היא גדלה בקריית ביאליק ולמדה ביגור, בבית ספר שיש בו כיתת חירשים. מהר מאוד היא הבינה שכיתת החירשים מעכבת אותה. "בשיעור ספרות, למשל, קראתי את הספר 'בעל זבוב' וראיתי שהמורה מקריאה בשפת סימנים מאוד דלה, לא כמו בספר. הלכתי לכיתת שומעים ושאלתי 'באיזה עמוד אתם?'. הם כבר התקדמו ואנחנו השתרכנו מאחור. שאלתי את עצמי, 'מה, אנחנו כיתת מפגרים?'. בדיעבד אני יודעת שהמורים לא הוכשרו מספיק. הם לא יודעים שפת סימנים, הם לומדים שבועיים במהלך כל התואר. זה זלזול בילדים, באוצר המילים שלהם". את התיכון סיימה בכיתת שומעים, עם מתורגמנית שניתנה לה לאחר מאבק ארוך. "זה היה הבדל מטורף בשבילי. נהניתי לבוא לבית ספר, ללמוד, וכך סיימתי את כיתה י"ב".

כשהייתי בלוס אנג'לס כתבתי לנהג האוטובוס על פתק את היעד: 'בוורלי הילס'. הוא חיפש בתיק, שלף מסרק קטן, וסירק את הזקן לצדדים כך שאוכל לקרוא את השפתיים שלו ולדעת היכן לרדת. יש שם מודעות לחירשים, בארץ אנחנו כמו מדינת עולם שלישי"כשסיימה את התיכון, זו לא היתה אפילו שאלה עבורה והיא התנדבה לשרת בצבא. "התיכון לא הכין אותי לכך שהמסגרות בעולם לא נגישות לחירשים, וכשהגעתי לצבא קיבלתי 'סטירות' ועשיתי המון טעויות, אבל למדתי מהן". היא שירתה כקצינת פרויקטים בחיל האוויר ואף חתמה קבע. קורס קצינות נמנע ממנה, מכיוון שהפסיכולוג במיונים אמר לה שהיא לא תסתדר עם שומעים במהלך הקורס, אך בבסיס אפשרו לה לחזור בתקן קצונה. "זו היתה תקופה משמעותית בשבילי. לקחתי את כל המטענים שהיו לי וניסיתי למנף אותם למשהו טוב. הבאתי אנשים חירשים להתגייס לצבא, ובאותה תקופה היה באמת גיוס רב של חירשים". אחרי ארבע שנים היא הרגישה שמיצתה.

בטיול אחרי הצבא, למקסיקו וארה"ב, חוותה רגע מכונן: "הייתי בלוס אנג'לס, היה יום קיץ חם ומתיש ורציתי לנסוע לבוורלי הילס בתחבורה ציבורית. כתבתי על פתק באנגלית 'בוורלי הילס' כדי להראות לנהג. הגיע האוטובוס, יושב נהג מזוקן עם כפפות עור ומנסה לדבר איתי. אמרתי לו 'Deaf, Deaf', והוא אמר או.קיי, וחיפש משהו בתיק שלידו. האוטובוס היה מלא ולא רציתי לעשות בלגן, אז אמרתי, 'לא משנה, Go, Go', אבל הוא התעקש. הוא הוציא מהתיק מסרק, סירק את הזקן שלו לצדדים כדי שאוכל לקרוא את השפתיים שלו, ואמר, 'בוורלי הילס איז דה נקסט באס'". המקרה הזה גרם לה להבין כמה גבוהה המודעות לחירשים בארה"ב לעומת ישראל. "חזרתי לארץ, והפערים הם כאילו אנחנו מדינת עולם שלישי בנושא הזה".

האירוע הזה גרם לה להחליט ללמוד משפטים, כדי להביא לשינוי בהתייחסות לחירשים בישראל. היא למדה משפטים במכללת נתניה שבמהלכם ניהלה את עמותת "שמע" לילדים ובני נוער חירשים. לאחר מכן ייסדה את המוסד הישראלי ללימודי חירשות, יחד עם עוד שישה חירשים. "היו המון עמותות וארגונים לחירשים, אבל בכולם ראשי העמותה וחברי הוועד הם אנשים שומעים. אני מאמינה במשפט 'אין עלינו בלעדינו'", היא אומרת. היום היא בעיצומה של ההתמחות ומקדמת את ההכרה בשפת סימנים בחוק, כך שתהיה הנגשה לחירשים במוסדות המדינה. בשנה האחרונה החליטה שבבחירות הקרובות היא רוצה לרוץ לכנסת ולקדם את נושא ההנגשה של המרחב הציבורי לחירשים.

מעין מנלה

צילום: אוהד צויגרברג

 

לעמוד הבית

