נהוג לזהות את הקו הנקי והמדויק שהוביל ג'ובס עם השפעות הזן־בודהיזם היפני ואמנות הקליגרפיה, אלא שהחיבור של ג'ובס לנושא התחיל דווקא בארכיטקטורה. ההשפעה הראשונית היתה בית ילדותו בלוס אלטוס, שתוכנן ברוח התפיסה של הארכיטקט פרנק לויד רייט, שהתמקד בגיאומטריה פשוטה ובהשתלבות המבנה בסביבתו, ואיש הנדל"ן המשפיע ג'וזף אייכלר. "אלה היו בתים שתוכננו בחוכמה אבל בזול וסיפקו עיצוב נקי לאנשים בעלי הכנסה צנועה", אמר ג'ובס בראיון למגזין "סמית'סוניאן" לפני מותו.

זה גם היה ההסבר של ג'ובס לעובדה שמוצרי אפל יקרים משל המתחרים ולמפרטי החומרה שלהם: הם נועדו לספק עיצוב עילי להמונים. "המק הראשון והאייפוד ניסו לעשות בעולם הטכנולוגיה מה שאייכלר עשה בתחום האדריכלות", הוא אמר. ג'ובס הושפע גם מהעקרונות שתנועת הבאוהאוס עומדת מאחוריהם — מינימליזם, תכליתיות, ויתור על קישוטים ושילוב של בסיס מרובע עם חלקים עגולים או זוויתיים.

למרות התפקיד המרכזי שמילאה התשוקה של ג'ובס לנושא, תרבות העיצוב באפל עמוקה יותר מאדם אחד, כריזמטי ומשפיע ככל שיהיה, ונשמרת גם אחרי מותו.

לצד המעורבות הידועה של מנהל העיצוב הראשי ג'וני אייב, שלוקח חלק בעיצוב כל מוצרי החברה מ־1997, לאורך השנים גייסה החברה הרבה מאוד מעצבים פחות מוכרים ומוכשרים במיוחד. שניים מהם היו ג'רי מאנוק וטרי אויאמה, שעבדו עם ג'ובס על המקינטוש הראשון תוך אינספור מאבקים ותיקונים של כל פרט. תהליך קבלת ההחלטות הלא שגרתי כלל בין היתר סיעור מוחות בהשראת כלי מטבח יוקרתיים ממייסי'ז. ההחלטה הסופית היתה לא פחות חריגה: לגרום למחשב להיראות כמו פרצוף ידידותי, עם קווים מעוגלים, פרופורציות של ראש אנושי וכונן דיסקטים בתפקיד הפה.

אלא שהמעצבים עצמם הם לא הסיפור. לדברי מארק קאוואנו, מעצב בכיר לשעבר בחברה שחשף מסודותיה בראיון לאתר co.design, הארגון כולו מתוכנן לתמוך בחתירה לפרפקציוניזם אסתטי. המהנדסים, אנשי השיווק ובעלי תפקידים אחרים נדרשים ומאומנים לחשוב כמו מעצבים, והליך הגיוס לחברה מסנן אותם בהתאם. "אתה לא מקבל כוחות־על בכניסה לקופרטינו, אבל אתה פועל בסביבה שבה אפשר להתרכז בעיצוב המוצר במקום להיאבק במנהלים שמתעניינים בתיקון באגים", הוא מסביר.

אפל ידועה בנטייתה לשאוב השראה, ויש שיגידו להעתיק, מהמקומות הנכונים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא ממשק המשתמש הגרפי והעכבר, שאותם פיתח ג'ובס על בסיס המערכת הניסיונית שראה בביקור במעבדות זירוקס. אך זה לא המקרה היחיד.

אחד ממקורות ההשראה המוצהרים של אפל הם המוצרים של חברת העיצוב הגרמנית המשפיעה בראון ומייסדה דיטר ראמס. בכמה מקרים, כמו אפליקציית המחשבון של האייפון או האייפוד הראשון, הדמיון בין המוצרים נראה קיצוני יותר מהשראה. הסנגורים יגידו שאפל פשוט מצליחה ליישם על פריצות דרך ראשוניות את הפילוסופיה העיצובית שלה והדקדוק בפרטים ולשחרר לשוק מוצר טוב יותר בתזמון הנכון ביותר.

אדם נוסף שהשפיע בדרמטיות על הקו העיצובי של אפל הוא הרטמוט אסלינגר, מייסד החברה הגרמנית המשפיעה פרוג דיזיין. בניגוד לראמס, הוא עשה זאת במודע: בשנות השמונים שכר אותו ג'ובס כדי להתוות את אסטרטגיית העיצוב של אפל. הוא יצר עבור החברה שפה עיצובית שכונתה "שלגייה" ושילבה, לדברי אסלינגר, "אווירה קליפורנית" בהשראת הוליווד ותעשיית המוזיקה עם רוח מרדנית וסקס אפיל. היא התבטאה במארזים בהירים ומעוטרים בחריצים (שמילאו תפקיד כפול של אוורור ודקורציה) ובקווים מעוגלים אך מהודקים, שנועדו ליצור אשליה שהמחשב קטן מכפי שהוא באמת. "ג'ובס נתן לאסלינגר יד חופשית ואיפשר לו להוביל את העיצוב לפי הפנטזיות שלו", אומר שדות.

ואולם, להתמקדות של אפל בעיצוב יש לא מעט צדדים בעייתיים. אלה לא רק מחירי המוצרים הגבוהים, אלא גם המקרים שבהם הדגש על אסתטיקה ומינימליזם סתר את ההיגיון הפשוט או בא על חשבון נוחות השימוש.

זו היסטוריה שמתחילה עוד בהתעקשותו של ג'ובס, בפיתוח אפל III בסוף שנות השבעים, להשתמש במארז אלומיניום כתחליף שקט למאוורר. התוצאה היתה בעיות חומרה שהפכו אותו לאסון מסחרי. שלושה וחצי עשורים לאחר מכן, בהשקת המקבוק האחרון, החליפה החברה את כל החיבורים ביציאת USB בודדת — הרבה יותר יפה, הרבה פחות יעילה. בדרך היו גם פיצ'רים שנראו טוב אבל לא היו שימושיים, כמו העכבר העגול של האיימק הראשון, וגם מוצרים מיותרים לחלוטין (ובמקרים חריגים אפילו מכוערים).

"ליחס של אפל לעיצוב יש גם השלכות שאנחנו לא שמים לב אליהן", מוסיף שדות. "היא הובילה, למשל, את המעבר מטקסט בהיר על רקע שחור לטקסט שחור על רקע לבן. הסיבה לכך היתה שג'ובס רצה שהמסך יהיה דומה יותר לשולחן העבודה האמיתי, אבל אף אחד לא בדק כמה חשמל השינוי הזה גרם לאנושות לבזבז".