לפני עשרות שנים עשיתי קורס מטעם המדינה, של משרד התעשייה או העבודה, של ציור באמייל, וכסטודנטית התפרנסתי מזה קצת. ציירתי את ירושלים, את החומות, כיפת הסלע, מגדל דוד. עד היום יש לי את הצבעים ואת התנור – מציירים עם אבקת אמייל מהולה במים, כציורים ממש או על כלי נחושת, זהב או כסף, ומכניסים לתנור. אני חלומת לחזור לזה, לא רק בגלל היצירתיות והדמיון הנדרשים אלא כי זו אמנות שמחייבת שקט נפשי וסבלנות, יש לה את הקצב שלה, אפשר גם להתחיל, להפסיק ולהמשיך, ויש בה המון רוגע. היא טובה לנפש.

// ורדה אלשיך, בת 71, משפטנית

הרי זה פשוט כל כך. כל מה שנדרש זה גוף בריא וביגוד מתאים. אין לי ביגוד מתאים. אבל נניח שאעשה את הצעד הזה, שלא עשיתי מאז התיכון. אחליט שזה בוער בעצמותיי וחיוני לבריאותי, אפנה לבנק המשכנתאות לנעליים, ואפרגן לעצמי זוג נעלי ריצה עם סוליית קצף פוליפרופילני תעופתי, גפה מכותנה אורגנית מנדפת זיעה ושרוכים נושמים, או כל בלוף אחר שימכרו לי ביוקר בחנות המקצועית. וברגע האחרון איזכר, אתפתה ואוסיף גם מכנסי ספורט מחטבים וחזיית מירוצים.

האם אצא משם ברון ובריצה לדיזנגוף, וממנו במעלה בן ציון, בואכה קיוסק ההיפסטרים?

"פליז לא, אמא!".

למה לא? אמא רוצה לממש פנטזיה, ובפנטזיות לא מתפשרים. אני, את הפנטזיה שלי, רוצה לממש מתחת לבית. לצאת מהבית — ולרוץ!

לאן?

לאן שישאוני רגליי, בלי לחשוב, לתכנן, להתקבע. ובלי לעצור כעבור 300 מטרים, מתנשפת, כאב בצד. ולמחרת התכווצות שרירים. ועכשיו לכי תמשיכי.

ברור, כל אחד יגיד לך שמתחילים בהדרגה. מרחקים קטנים. 100 מטרים. 200.

בעיה. אני רוצה ישר לרוץ־לרוץ. כמו האנשים שמרגיזים אותי, שרוצים ישר לפרסם ספר או להוציא דיסק - ככה אני רוצה ישר לרוץ. לעוף. לדאות.

לא רוצה עבודה קשה. לא להזיע, לסבול, להיות נלעגת, מעוררת חמלה, עקומה, פנים מעוותות מסבל. לא מוכנה להיראות כמו אחרוני הרצים במרתון תל אביב שצריך לגרד אותם בשפכטל מהכביש.

אני יודעת מי אני רוצה להיות - פרנקה פוטנטה בסרט "ראן לולה ראן". ככה, במכנסיים ארוכים, חגורה שמשפשפת לה במותן, נעליים גבוהות, כבדות, לפחות למראה — שועטת. לא קלילה, לא מרחפת, כפי שהייתי אני רוצה להרגיש כשארוץ. יש בה משהו מגושם, כבד, תחת! יש לה תחת שמושך למטה, אך היא יכולה לו. אני לא יכולה גם לתחת שאין לי. ומלבד זאת, שלה הרבה יותר צעיר, מוצק ושרירי. נראה כאילו שם שוכן אותו מנוע בעירה פנימית שמייצר את כל האנרגיה הזאת, שמִתרגמת לתנועה, למרחק, לאמביציה, לכוח להוציא רעיון לפועל, להשעות תירוצים - אין לי נעליים, אין לי פנאי, חם, קר, גשום, אני בת מאה, לא בכושר, לא הורדתי שערות מהרגליים, לא בא לי להיות חלק מטרנד, עובדת קשה, בבוקר קשה לי לקום, בערב אני עייפה, אחר הצהריים עם הקטנה - פשוט לצאת ולעשות את זה - לרוץ.

// שהם סמיט, בת 49, סופרת

מאז שיש לי ילדים (בלי עין הרע) הוא חוזר שוב ושוב: החלום על הטיסה להודו, על זריקת הבגדים לרוח מעל בריכה טקסית ואז טבילה, על עטיית גלימות הכתום של הנזירים הנודדים, ועל ההליכה האטית לאורכה ולרוחבה של היבשת המקודשת ההיא בחיפוש אחר אמת ואלוהים. חלום על ישיבה שקטה של שעות במדיטציה במערות בשיפולי ההימלאיה (או בהר ארונצ'לה בדרום הודו); על פגישה מקרית עם סנאי, או קוף, או נחש; על קיבוץ נדבות ברחבת המקדש תוך השתלבות בתרבות הצדקה המקומית, הניתנת לאותם מחפשים שפרשו מהחיים ומקדישים עצמם להתעוררות. על עבודת השם. חלום של התנערות ממחויבות והקדשת החיים לאחד החשוב באמת. חלום שאצטרך להבין עד כמה הוא מוריד אותי דווקא מהדרך האמיתית, שבה מוצאים את אלוהים לא במרחק מהחיים - אלא בקרבה להם.

// ד"ר תומר פרסיקו, בן 41, חוקר דתות

כמי שגדל בשנות ה־90 ובתחילת המילניום, פספסתי את ימי הזוהר של אולמות הארקייד הענקיים. בעידן שלפני פריחת המחשב האישי, הקונסולות והאינטרנט, הם היו הסמל האולטימטיבי לגיימינג וכיף. גיימר גדול לא הייתי אף פעם, אבל יש משהו מרגש במכונות המגושמות האלה, עם המשחקים הפשוטים, שכל מטרתן להעביר כמה שעות משמחות בעולם מקביל. ברובע הגיקים אקיהברה בטוקיו עדיין אפשר למצוא אולמות ארקייד של שש קומות, שהיו אטרקטיביים מבחינתי לא פחות ממקדש מייג'י או משוק הדגים המפורסם. אז למה לא לבנות אולם ארקייד בבית, בעצם? מכונות הארקייד החדשות, לא הווינטג' (ז'אנר מכובד בפני עצמו), מציעות הרבה מאוד משחקים במכונה אחת, אבל אני לא סוציומט. חלק מהכיף הוא המולת האנשים המשחקים מסביב, ולחוויה של אולם ארקייד מלא חברים אין באמת תחליף.

// דור צח, בן 27, עיתונאי

חלום הקדרות מגיע מכמה כיוונים. נולדתי למשפחה עם הרבה כישרון אמנותי, ואצלי היצירתיות היא יותר בראש ובחשיבה, פחות בידיים. אז יש פה כמיהה לפיצוי. מעבר לכך, בעבודה שלי אני עוסק הרבה בדברים הטובים וגם ברעשים שהטכנולוגיה מכניסה לחיינו. רוב האנשים מרגישים שאין להם לאן לברוח מפני הטכנולוגיה, ואני מנסה לתת להם GPS לג'ונגל הדיגיטלי, לעזור להם לתפקד במתח הזה. אני חווה את המתח הזה בעצמי, והחלום לעסוק בקדרות הוא סוג של בריחה. אני חי עם פער בין הצורך האישי והמקצועי שלי להתנסות בטכנולוגיות חדשות, להיות זמין לעולם, לבין חלום הקדרות, שיאפשר לי פינה של שלווה. אני רואה בקדרות הזדמנות לניתוק מהקטע הסינתטי והפלסטיקי בחיים, והחלפה שלו במגע מאוד אישי, בראשיתי; בשקט נפשי, מדיטציה, הכי קרוב לנגיעה בשמים ובאדמה כאחד.

// פרופ' יאיר עמיחי המבורגר, בן 53,
חוקר את השפעת הטכנולוגיה על האדם

נשמע פשוט?

לא כשאתה צריך כסף לפונדקאות.

// כפיר גנון, בן 37, עובד בתחום הפרסום

אני נציגת דור התרמילאים, אבל עוד לא עשיתי את הטיול הגדול שלי. התחתנתי בגיל 20, כשכולם יצאו לטיול, ואיכשהו כל הזמן החיים התגלגלו לי אחרת. מאז נסעתי להמון טיולים קטנים, אבל אף פעם לא לחופש המוחלט שבו אתה מתגלגל ולא יודע מתי תחזור. אז החלום הוא על טיול מחוץ לציביליזציה, לברוח ממנה - אין לי עניין בערים גדולות, מוזיאון או תיאטרון, במקומות שאתה מגיע אליהם ומרגיש עני. אני רוצה מקום שבו אתה מרגיש עשיר, אני רוצה רק בקתה וקוקוס. הכי אני נמשכת לאפריקה - אפריקה זה שמש, אננסים, מוזיקה מעולה, חופים יפהפיים. הייתי באפריקה שלוש פעמים, באוגנדה, בדרום אפריקה ובאתיופיה, שבה הייתי הכי שמחה ומאושרת אי פעם, והיה לי שם סיפור אהבה מושלם שהוא הבסיס ל"שיר אהבה אינדיאני". עכשיו באופן ספציפי, היעד שאני חולמת עליו הוא זנזיבר. אפילו השם מצלצל לי נורא אקזוטי.

// עלמה זהר, בת 38, מוזיקאית

בצבא נשרתי מקורס טיס. ויש לי בעיה, אני לא אוהב להשאיר עסק לא סגור. אז הייתי חייב לחזור לטיס אחר כך. למדתי את זה כמבוגר ויש לי רישיון למטוס קל, אבל אני רוצה להמשיך הלאה, לדרגות רישוי נוספות, מה שנקרא הגדרים. כך שהחלום הבא הוא להשיג הגדרים נוספים — ובייחוד הגדר סילון, כלומר רישיון להטיס מטוס סילון. זה מצריך עוד הכשרה מחייבת מאוד ועולה הרבה כסף, אבל אני רוצה להשלים את זה, ואחריו להמשיך לרישיון להליקופטר.

// פרופ' זאב רוטשטיין, בן 65, רופא ומנהל בית חולים (עד כה שיבא, תכף הדסה)

בסוף ימים עמוסים אני שוב ושוב חוזרת למחשבה אחת, על בריחה למקום מבודד ומרוחק, שבו אוכל להיות רק עם עצמי. במציאות זה מתורגם למחשבה על חופשה ביעד רחוק ואקזוטי, ובפועל – באיים המלדיביים. תמיד רציתי לנסוע לשם, וזה מצריך נסיעה ארוכה. החופשות שלי מאימונים בדרך כלל קצרות, אז אני טסה לאירופה, אבל אולי השנה, אחרי האולימפיאדה בריו, זה סוף סוף יקרה.

// נטע ריבקין, בת 24, מתעמלת אמנותית

אני כל הזמן מגשימה חלומות. צניחה חופשית, להרשות לעצמי לקפוץ לסוף שבוע לפריז ולחזור, לצפות בטורניר טניס גדול מהמגרש, אפילו משהו קטן כמו לקנות ספה פינתית — כבר הגשמתי את כולם. אני עושה את זה בשביל עצמי ודואגת שלא יהיה לי משעמם, כי זה הכי מפחיד אותי. כשהייתי ילדה אמרו לי שזה לא בריא לא להגשים חלומות, אז אני שומרת על הבריאות שלי. אבל את החלום הגדול שלי אני לא יכולה להגשים לבד, אני צריכה פרטנרים, וזה החלום להקים עיר תרבות: מדינת אמנויות בתוך מדינת תל אביב. לקחת כמה רחובות שיאכלסו בתי ספר לכל האמנויות, כולם יוכלו ללמוד ולעבוד יחד, יהיו שם חללי סטודיו. מקום שבו מסתתרים מהמציאות הלא נעימה שלנו כדי ליצור מרק תרבותי ולהתבשל בו, מקום מעורר השראה בצורה אינטנסיבית. קצת כמו שהיה פעם המונמארטר בפריז. אנחנו מתקדמים מאוד מבחינת הטכנולוגיה והנוחות, אבל מתרוקנים מהר מתוכן, ומכאן בא החלום הזה. אני רק צריכה למצוא משוגע שיחשוב שהשקעה ברובע אמנות כזה היא לא פחות חשובה מלהחזיק קבוצת כדורגל —

אלה בערך אותם הסכומים. אני צריכה למצוא מישהו שייתן לי הזדמנות להדביק אותו בשיגעון שלי, כי זה לא גרנדיוזי, זה אפשרי.

// לנה קריינדלין, בת 53, מנכ"לית תיאטרון גשר

אני מכורה ל"המירוץ למיליון" (בגרסה האמריקאית, כן?). רובצת על הספה עם כושר אפס, אבל המוח עובד שעות נוספות, משכלל כבר שנים את החלום הזה: שילוב מושלם של טיול ברחבי העולם - במקומות שאין סיכוי שנגיע אליהם עם שבועיים ימי חופשה בשנה - עם משימות וחידות. כי אני גם מכורה למשימות וחידות, אז למה לא בגואטמלה? או באלסקה? אני לא צריכה את המצלמות, גם לא את המיליון דולר פרס. רק את המסגרת, שמישהו יגיד לי לאן לרוץ ומה לעשות. כי "רק" טיול מסביב לעולם מפחיד מדי - חופש אמיתי, אינסופי, מוחלט, כזה שאפילו חלום לא יכול לשאת.

// חגית ענתבי, בת 35, מעצבת גרפית

בגיל 17, כשאמא שלי נתנה לי כסף לקנות חולצות לחורף וחזרתי הביתה עם שני זוגות נעליים, הבנתי בפעם הראשונה שמתחבאת בתוכי אימלדה מרקוס קטנה עם פטיש גדול. הנעליים לא חייבות להיות יקרות או ממותגות; במשך שנים הכיף שלי היה לסרוק את רחוב נווה שאנן בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב כדי להתאהב בנעליים. בסוף אני לא קונה הרבה, אבל יש בי תשוקה, על גבול הסגידה, לכל זוג במגירה שלי. וכמו חובב קריאה שרוצה לכתוב וחובב אוכל שרוצה לבשל, גם אני חולמת לעצב נעליים. פעם, כשהייתי בין עבודות, אפילו ביקרתי בבית ספר לעיצוב נעליים, הסנפתי את ריח העור והדבק, מיששתי את האימומים, הערצתי את עבודות הגמר של הסטודנטים במחזור שבדיוק הסתיים. מאז אני מפחדת לגלות שאולי אני גרועה בזה, אבל יום אחד זה עוד יקרה.

// קרן צוריאל הררי, בת 42, עיתונאית

גדלתי על מוזיקה צוענית רומנית, שהוריי שמעו ושאחר כך הביאה אותי לאהוב ג'אז, גם הוא מוזיקה שנולדה מתוך עממיות, מתוך היצר, שאת התווים שלה כותבים רק אחרי שמנגנים אותה. ככל שלמדתי להכיר את עצמי גיליתי שכשאני שומע ג'אז כל הגוף שלי זז, אני מרגיש שאני זה שמנגן בכל הכלים (ובמוזיקה צוענית זה עוד יותר קיצוני, היא מקפיצה אותי, אני ממש מזיע). הייתי שמח לדעת לעבור בין כמה כלים, או לפחות לנגן על סקסופון, או על תופים, ולהגיע למיומנות כזאת שאוכל לסיים הצגה וללכת למועדון ג'אז לנגן שם, כמו שוודי אלן עושה.

// רמי ברוך, בן 60, שחקן

ניו זילנד מושכת אותי, בגלל הנוף, בגלל האנשים, בגלל הסצינות מ"שר הטבעות" שצולמו שם והקסימו אותי. זה צריך להיות הטיול אחרי צבא שלי, זה החלום, אבל הוא עוד לא קרה כי אני עובד בלי הפסקה על החלום האחר, מדליה אולימפית. מתישהו אני אצליח לקחת חופשה בלי לחפש בריכה להתאמן בה.

// יעקב טומרקין, בן 23, שחיין